צדק חברתי - המודל השבדי

הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינביים, ובייחוד הסוציאל-דמוקרטים השבדים, הינם מרכסיסטים נאמנים למדי הסבורים שדרכם היא המתכון האופטימאלי ל"מהפכה בדרכי שלום" ולניצחון במלחמת המעמדות.

צילום: חן ליאופולד.                    (למצולמים אין קשר לכתבה)

מכאן מובן שגם תפיסת הצדק שלהם בנויה על ביטול הניצול הכלכלי הבא לידי ביטוי, לדעתם, בחוסר החלוקה השוויונית של פירות ההון (ההכנסה) בין בעלי ההון ומי שמקורב אליהם (מנהלים, ובעלי מקצוע בכירים), ובין הציבור הרחב של השכירים והעצמאיים הקטנים. הסוציאל-דמוקרטים השבדים הצהירו עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כי מטרתם היא "שינוי סדרי החברה הבורגנית, והחלפתה בחברה ללא מנצלים ומנוצלים". והם גם הוסיפו את טענתם כי הם מפלגתם של "המעמדות המנוצלים" שהם הפועלים, האיכרים הזעירים והעצמאיים הקטנים.

מחויבות זאת מצאה את ביטויה בכל מסמכי העקרונות המחייבים של הסוציאל-דמוקרטים השבדים, כולל מסמך העקרונות המחייב של המפלגה הסוציאל–דמוקרטית השבדית מ-2001 (המסמך המחייב נכון להיום את כל חברי המפלגה), שבו מוגדרת מטרתם של הסוציאל-דמוקרטים כ"כביטול כל ההבדלים הכלכליים והחברתיים בין המעמדות".

אולם כאשר הסקנדינבים מדברים על "מהפכה בדרכי שלום", אין כוונתם ל"מהפכה" בדרכים של כניעה או בקשת חסד מבעלי ההון והכוח בחברה. המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הסקנדינביות, תוך שיתוף פעולה עם המפלגות הקומוניסטיות ותוך התבססות על האיגודים המקצועיים החזקים, פעלו ופועלים לבצע "מהפכה" זו בהדרגה, אך באופן שברור ממנו שהכוח נובע מלמטה.

כתוצאה מגישה זו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הסקנדינביות לקחו על עצמן את התפקיד של התוויית מערכת חוקית המקלה על התארגנות עובדים, על פעולתם הסולידארית ומעודדת את הדמוקרטיה הפנימית בארגוניהם. בנוסף פעלו הממשלות הסקנדינביות ליצירת מערכת של מיסים, שירותים ציבוריים ותשלומי העברה, המגבירים את השוויון הכלכלי והביטחון הסוציאלי.

האיגודים המקצועיים לקחו על עצמם את המשימה של בניית חברה סולידארית, שבה שוק העבודה מאורגן על ידי הסכמים קיבוציים וההון נמצא ברובו בבעלות קרנות ציבוריות. חשוב להדגיש שהאיגודים המקצועיים הסקנדינביים, בניגוד ל"הסתדרות הכללית של העובדים העבריים", קמו ככלי למאבק מעמדי ולא כ"מכשיר לבניין אומה". לכן ההיסטוריה שלהם היא היסטוריה של מאבק מתמיד והמבנה שלהם נועד להבטיח את עצמת העובדים כנגד כל התנכלות אפשרית מצד המעסיק.

כיום, בארצות סקנדינביה, זכות השביתה היא מהרחבות בעולם. לעובדים ניתן לשבות כאיגוד מקצועי בכל עת, כאשר אין הסכם קיבוצי תקף בין האיגוד המקצועי ובין הצד שמולו הוא נאבק, ובלבד שמדובר בעילה כלכלית. בניגוד לארץ, אין אפשרות לאסור על קיום שביתה אלא בהחלטות פרלמנט ספציפיות מיוחדות וחריגות. בנוסף, כאשר מוכרזת שביתה מוכרת כנגד צד כלשהו, רשאיות כל היחידות האחרות באיגודים המקצועיים שאינן צד לסכסוך, לשבות שביתת הזדהות לא מוגבלת בזמן כסיוע לשביתה (בארץ שביתת סולידאריות מוגבלת ללא יותר ממספר שעות בודדות). שביתת הזדהות יכולה לכלול סירוב לבצע ו/או לטפל בהזמנות עבור וממקום העבודה שנגדו מתנהלת שביתה. שביתת סולידאריות יכולה להיות מופעלת גם כנגד מעסיק בארץ אחרת, שמתקיימת כלפיו שביתה מוכרת ו/או מעסיק שמתקיימת כלפיו שביתה לא מוכרת במדינה שבה כמעט בלתי אפשרי להשיג אישור לשביתה מוגנת.

מתוך חוקים אלו נגזרת גם זכות יסוד נוספת של האיגודים המקצועיים הסקנדינביים (זכות שהוכרה רשמית ע"י האיחוד האירופאי במאי 2007). זכות זו קרויה "זכות החרם"  והיא קיימת רק בארצות סקנדינביה. משמעותה של זכות זו היא, שכל מעסיק שאינו חתום על הסכם קיבוצי ואינו מעניק לעובדיו תנאים הדומים לאלו של ההסכם הקיבוצי הרלוונטי, חשוף לחרם מצד כל יחידותיו על ארגון העובדים המחרים. כלומר עובדים החברים בארגון המחרים יסרבו לבצע עבודות שירות עבור אותו מעסיק או לטפל באופן כלשהו בהזמנותיו, והדבר לא יחשב כהפרה של חוזה העבודה בינם ובין מעסיקם בפועל, או כעילה לפיטוריהם ע"י מעסיקם בפועל.      

גם שביתה לא מוכרת שמכריז איגוד מקצועי לא חושפת את חבריו לתביעות נזיקין כלשהן. רק האיגוד עצמו חשוף לקנסות ששיעורם אינו גבוה במיוחד. שביתה ספונטאנית, שאינה מטעם איגוד, מוגנת מפני תביעות נזיקין, או שהיא חושפת את משתתפיה לתביעות נזיקין שלא יעלו על עשירית משכרם החודשי. בישראל, לשם השוואה, שביתה לא מוכרת חושפת את המשתתפים בה, בין שהם פועלים בהוראת איגודם המקצועי ובין שהם פועלים באופן עצמאי, לתביעות נזיקין שאינן מוגבלות מבחינת סכומן.

הקמת איגוד מקצועי, הזכאי לכל הזכויות שמוקנות לו בחוק, לא מצריכה מאמצים מיוחדים בארצות סקנדינביה. כל חבר אנשים וולונטרי שמגדר את מטרתו, בין השאר כהגנה על זכויות עובדים ותנאי שכרם, מקבל על עצמו תקנון דמוקרטי שמאפשר לכולם לבחור ולהיבחר, לקיים בחירות דמוקרטיות ונותן להתארגנותו שם, יזכה להירשם כאיגוד מקצועי בעל כל הזכויות והחובות. כתוצאה מחקיקה זו פועלים כל האיגודים המקצועיים הסקנדינבים על פי עקרונות של שקיפות ויציגות מלאה, כי זהו הביטוח היחידי שיש להם כנגד פגיעה בגודלם ע"י איגודים מתחרים.

יחידת הבסיס של האיגודים המקצועיים הסקנדינביים קרויה "מועדון". ב"מועדון" חברים או כל העובדים במספר מקומות עבודה קטנים בענף מקצועי מסוים באזור גיאוגרפי נתון, למשל, מועדון עובדי המספרות בעיר קטנה בשבדיה, או כל עובדיו של מקום עבודה מסדר גודל בינוני, או כל עובדי מחלקה של מקום עבודה גדול.

 בתוך "המועדון" כולם יכולים לבחור ולהיבחר לכל תפקיד והחלטות חשובות מתקבלות בהצבעה גלויה באספת "המועדון". "מועדונים" המצויים באותו מקום עבודה גדול או באותו איזור גיאוגרפי מאוגדים כ"חטיבה". הנהגת ה"חטיבה" מורכבת מנציגי כל ה"מועדונים" כאשר לכולם זכות להצביע בכל נושא בהתאם לגודל "מועדונם" והזכות להיבחר לכל תפקיד הנהגה ב"חטיבה".

הצבעות בחטיבה הן גלויות. כל ה"חטיבות" השייכות למקומות עבודה מאותו ענף מקצועי מאוגדות ב"איגוד מקצועי ענפי", למשל, "איגוד עובדי המסעדות ובתי המלון". באספת האיגוד הענפי יושבים נציגי ה"חטיבות" ולכולם זכות שווה לבחור ולהיבחר בהתאם לגודל "חטיבתם". האיגודים הענפיים הם ישות משפטית נפרדת.

מי שפוטר ממקום עבודתו והינו מובטל, ממשיך להיות חבר שווה זכויות ב"מועדון" או ה"חטיבה" האחרונים שלו. כנ"ל מי שיוצא לפנסיה.  האיגודים הענפיים מאוגדים בפדרציות. הסכמים קיבוציים נחתמים הן ע"י הפדרציות (הסכם מסגרת), הן ע"י האיגודים הענפיים (הסכמים ענפיים), והן ע"י ה"חטיבות" או אפילו ה"מועדונים" שקיבלו הסמכה לכך ע"י איגודם הענפי (הסכמים מקומיים).

בשבדיה 80% מהשכירים חברים באיגודים המקצועיים, בנורבגיה 60% מהשכירים חברים באיגודים המקצועיים, בדנמרק 80% מהשכירים וגם בפינלנד 80% מהשכירים חברים באיגודים המקצועיים. זאת למרות שאף זכות סוציאלית דוגמת פנסיה, ביטוח אבטלה או ביטוח בריאות אינה מותנית בחברות באיגוד מקצועי.

נאמנים למטרתם ולצורך לדאוג לכלל חבריהם, פועלים האיגודים המקצועיים הסקנדינביים על פי העיקרון שאותו בעל מקצוע יקבל שכר זהה בכל מקום עבודה ועל פי עיקרון תוספת השכר האחידה. כלומר תוספת שכר זהה בכסף לכולם (למשל 800 כתר נוספים לחודש) שמשמעותה אחוזים רבים יותר לבעלי הכנסות נמוכות ואחוזים מעטים יותר לבעלי הכנסות גבוהות.

כתוצאה ממדיניות זו, שכר המינימום למשרה מלאה בארצות סקנדינביה (שכר שנקבע בעצם ע"י ההסכמים הקיבוציים) עומד על כ-65%- 70% מהשכר הממוצע למשרה מלאה. הודות ל"זכות החרם", תנאי שכר ועבודה אלו חלים בפועל על כל השכירים.  כוחם של האיגודים גם מבטיח שרצפת השכר תהיה גבוהה במיוחד.

שכר מינימום סקנדינבי נע בין 1500 אירו לחודש ל 2000 אירו לחודש, (תלוי במדינה) למשרה מלאה של 40 שעות בשבוע, לא כולל חופשה שנתית בתשלום של חמישה שבועות.  שכר זה שקול במונחים יחסיים לשכר מינימום של למעלה מ 6,000 ₪ לחודש עבור משרה מלאה בישראל. בשבדיה שכרם הממוצע ברוטו של 4,000 המנהלים הבכירים ביותר במגזר העסקי גבוה רק פי 5 משכר המינימום. בישראל היחס המקביל עומד כנראה על פי 30.

כדי להבטיח שותפות בניהול מקומות העבודה (דמוקרטיה תעשייתית) מוקנות לאיגודים המקצועיים הסקנדינביים זכויות ייחודיות גם בתחום זה. נציגיהם הנבחרים של האיגודים המקצועיים במקום העבודה זכאים למימון של עבודתם כנציגי איגוד ע"י המעסיק (היקף המימון נקבע על פי גודל מקום העבודה ומספר חברי האיגוד הנמצאים בו).

 נציגיו הנבחרים של האיגוד במקום העבודה זכאים לעיין בכל הדו"חות הכספיים של מקום העבודה, כדי  שידעו מה לדרוש במשא ומתן על ההסכם הקיבוצי. כל נושא השעות הנוספות הוא באחריותו וניהולו של האיגוד המקצועי במקום העבודה. כמו כן, לאיגוד המקצועי במקום העבודה הזכות למנות נציגים נבחרים מקרבו כדירקטורים מטעם העובדים בדירקטוריון החברה.

לדירקטורים אלו זכויות זהות לאלו של הדירקטורים מטעם הבעלים. בשבדיה מדובר בשני דירקטורים בחברות בע"מ עם למעלה מ-25 עובדים ו-3 דירקטורים בחברות עם למעלה מאלף עובדים (בפועל מוסכם שמדובר יהיה בשליש מהדירקטורים של כל חברה עם יותר ממאה עובדים). בנורבגיה ודנמרק מדובר בשליש מהדירקטורים בחברות עם יותר מחמישים עובדים ובפינלנד -  20% בחברות עם יותר מ-150 עובדים.

גם ההון בארצות סקנדינביה מצוי ברובו בידיים ציבוריות וגם זו תוצאה של מדיניות מוכוונת של ממשלות סוציאל-דמוקרטיות, הסבורות כי הצדק מחייב שרוב הרווחים יחזרו אל מי שעמל עליהם, כלומר העובדים, ושההון יושקע באופן אתי. קרנות פנסיה ממלכתיות מקומיות, קרנות פנסיה של האיגודים המקצועיים המקומיים וקרנות ביטוח הדדי של האיגודים המקצועיים המקומיים מחזיקות כ-60% מההון העצמי בשבדיה, כ-80% מההון העצמי בנורבגיה, כ- 55% מההון העצמי בדנמרק וכ- 55% מההון העצמי בפינלנד (ההון העצמי מחושב כסך הנכסים פחות החובות לממשלות. ברוב העולם, כולל בישראל ובארצות סקנדינביה, הון עצמי הקרוב לאפס או הון עצמי שלילי).

כך יוצא שרוב הרווחים מההון בארצות סקנדינביה משמשים להגדלת הפנסיות הציבוריות (כלומר פנסיות מתוקף חוק ואו הסכמים קיבוציים) וסבסוד ביטוחי חובה. לקרנות הפנסיה והביטוח הללו קוד אתי מחייב האוסר עליהן השקעות בחברות המפרות זכויות אדם, אמנות אקולוגיות ואמנות של ארגון העבודה העולמי.

המדינה משלימה את תמונת השוויון באמצעות המיסים, השירותים הציבוריים ותשלומי ההעברה. נטל המס הכולל בארצות סקנדינביה נע בן 45% מהתוצר הכולל ל- 50% מהתוצר הכולל לעומת פחות מ- 40% מהתוצר בארץ. מיסים אלו ממנים בין השאר חינוך חינם מגיל שנה ועד סוף אוניברסיטה (למעט השתתפות עצמית קטנה ביותר במעונות יום), ביטוח בריאות מקיף הכולל גם טיפולי שיניים חינם, כולל טיפולים אורטודנטיים לילדים עד גיל 18 (עד גיל 20 בשבדיה), וסידור בבית אבות או מטפלים צמודים בבית למי שנזקק  או רוצה בכך, תמורת השתתפות עצמית צנועה ופרופורציונלית להכנסה. תשלומי ההעברה הנדיבים מבטיחים בין השאר השלמת הכנסה המונעת מצב שבו לאדם תהיה הכנסה נטו הנמוכה מ- 45% - 50% מההכנסה הפנויה הממוצעת לנפש (כ- 75% מהממוצע, כולל שירותים ציבוריים והשקעה).

כיום, ארצות סקנדינביה הן המדינות המתועשות השוויוניות ביותר בהיסטוריה מבחינת חלוקת ההכנסות, עם רמת שיווין של כ- 90% על פי "מדד השוויון המצטבר" בשבדיה, נורבגיה דנמרק ופינלנד ב 30 השנים האחרונות. רמת השוויון בחולקת ההכנסות לא השתנתה כמעט בעשרים השנים האחרונות במיוחד כאשר משתמשים בשיטות החישוב החדשות המביאות בחשבון כמעט את ההכנסות האפשריות מהון ומרכוש.

ב 25 השנים האחרונות ניתן גם דגש מיוחד לנושא השוויון המגדרי. הדבר בא לידי ביטוי בחוקים שיצרו שוויון בחלוקת המושבים בין גברים ונשים בפרלמנט (כ- 35% עד 45% מסך חברי הפרלמנט הן נשים) והסכמים קיבוציים המעודדים שיווין בשכר בין מקצועות שרוב המועסקים בהן הן נשים ומקצועות עם רוב גברי.    

ארצות סקנדינביה אינן נטולות בעיות. אולם כיום גם חלק לא מבוטל מהימין המקומי מבין כי ייחודן של ארצות אלו הינו בתפיסת הצדק שלהן ובמחויבותן לשיווין כלכלי ומגדרי. לכן יש בהחלט יסוד לתקווה שמודל זה (מודל שאנשי ימין מסוימים מנבאים כבר 60 שנה, אם לא יותר, את קריסתו הצפויה) ימשיך להתקיים ולהבהיר  שישראל והמודל האמריקאי שבו מאמינות האליטות הכלכליות שלה אינם כנראה "הטוב שבעולמות האפשריים".