פעם זה היה קל יותר, להאמין. פעם היית זקוק לתקווה כדי למצות את חייך ואז לקוות שיחכה לך משהו אחרי, כי כאן לא היה לך כלום. אם פעם בנו של איכר מת איכר, ובנו של מלך מת מלך, היום גורל חבוי בקוד הגנטי של אדם, בחוויות שהותנו לו, בשאפתנות שלו. בימינו התקווה והרצונות והשאיפות הם גורם רציני בקביעת גורלנו. בנו של איכר יכול למות רופא בכיר, בנו של ראש ממשלה יכול למות הומלס מפוצץ בסמים קשים בקרן רחוב.
התכתשות תאיסטית היא אף פעם לא מאורע תרבותי במיוחד. לא קיימת דרך מכובדת להגיד לאדם שאתה חושב שהאמונה סביבה הוא בונה את חייו היא, בלי להתמזמז יותר מדי עם מילים, שטויות.
בכל זאת ניתן לנהל את הדיון באופן תרבותי, כמובן, אבל התוכן לא ישנה את העובדה שאין עמק שווה. אדם ואלוהיו, אדם ונביאיו, אדם והמיתוסים שמוסר ההשכל שלהם עיצב את הווייתו בבגרותו, הם כוחות חזקים. ותודות לאינטרנט שמקרב עולמות, ויכוח מהסוג התרבותי הפוסל התנהל ביני לבין בחור מוסלמי מאמירויות המפרץ.
אתאיזם, נטען בפני, זו יוהרה. אתאיסט הוא אדם שמסרב להכיר באלוהים, בנשגב ממנו, שמסרב להכיר שהוא פרי בריאה. משכתי בכתפי. תאיזם, טענתי חזרה, זו יוהרה. העובדה היא שבתור גזע של יצורים אנו סבורים שנבראנו בצלם האל (בראשית א'), העובדה היא שאנחנו חושבים שקיימת ישות בעלת כח אין-סופי שבאמת ושבכנות מעניין אותה עם מי אנחנו שוכבים ולמי גנבנו פרה, שמתערבת לה עם השטן על גורלו של איוב. שאנחנו יותר מהכל ופחות רק מהאידאל האומני-פוטנטי.
תכונות אלו שאנו מעניקים באופן כה ליברלי הן קודם כל אנושיות והן שחצנות לא בפני האל, אלא בפני הקיום שאנחנו חיים בו. ובאותה נשימה, אפשר להחיל את המסקנה הזו על הכל. אפשר לכלול את האסטרולוגיה, הלא היא היוהרה שגופים שמימיים של מימן בוער בצידה השני של הגלקסיה, זורחים על פני טופוגרפיות חייזריות בשמיים צבועים בצבע כמו שמעולם לא דמיינו, הם שם, בשבילנו, בתור סתם תובנה להאם אנחנו רוצים להשקיע בבורסה היום או לא, או רומנטיקה, ומה שזה לא אומר או שווה כששמים את זה בפרופורציה לצבירי גלקסיות על פני חלל אינסופי.
איסלאם, יהדות, נצרות, הלניזם, בודהיזם - גם שוחרות השלום ביותר חוטאות בענווה שהיא האמונה בקשר בין האדם לישות המושלמת, יחיד או רבים, או אפילו מאחורי הקיום של דברים גדולים ומדהימים מאיתנו. רגשות מואנשים, יצרים מואנשים ולעיתים גם חזות אנושית. האינקוויזיציה גנזה את עבודתו של גלילאו והותירה אותו למות במאסר בית בשל עבודותיו, חילול קודש בו טען בין היתר שכדור-הארץ הוא דווקא זה שסובב את השמש. אנחנו כל-כך אגוצנטריים שמרגיז אותנו לחשוב שהקיום, פיזית, לא נע במעגלים סביבנו. המטאפורה אירונית כל-כך. הבחור המוסלמי בחר לא להגיב.
האונה הסקרנית, האובייקטיבית, מהבהבת באור אדום בוהק, וגלאי הבולשיט צורח בקולי קולות.
בכל זאת, אין די בזאת לשלול את קיום הנשגב. ואכן, לא קיים הכלי האמפירי למדוד את מה שלעד יהיה נסתר, אותו מישור אתרי מדופלם שלעד יחמוק מאיתנו. אי אפשר לשלול את מה שאי אפשר לטעון באופן קונקרטי. אבל לשם זאת נוצרו כלים אחרים, לא אמפיריים אלא לוגיים, הקיימים באותה רמה שבה קיימת כל תאוריה נטולת בסיס פיזי - הסכין של אוקאם הוא כלי כזה.
אותו כלי לוגי גורס שהפיתרון הפשוט ביותר הוא כנראה הנכון, ולכן יש לדבוק בו עד שיצוצו ראיות אחרות. הדוגמאות ההיפותטיות רבות - בסופת ברקים שוצפת, באמצע היער, נופל עץ בוער.כמובן שניתן להניח שברק פגע במטוס, שהתרסק לתוך העץ והתפוצץ לחתיכות כה קטנות שלא נותר ממנו דבר, אבל פשוט הרבה יותר הגיוני שהעץ הוכה על-ידי ברק, בער ונפל. וזה עדיין לא לשלול את קיום האל - להפך.
עד המהפכה התעשייתית, לא הייתה הסיבה להאמין שהברק הוא לא אות לחרון אפו, שהקשת בענן היא לא סימן לכוונות טובות. אבל, עם חלוף השנים, הברק הפך מחרבו של זאוס הגדול לנוסחא בפיזיקה, תופעה טבעית שניתן לשחזר בתנאי מעבדה ולחזות בכלים סינופטיים. הקשת הפכה להשלכה של פריזמה טבעית, גם היא משוחזרת בתנאי מעבדה, עם פנס וקוביית פלסטיק שקופה לא פחות. החיים נהיו ברורים יותר, והסכין הלוגי מתקרב לצווארו המטאפורי של אלוהים.
טיפין טיפין הופך ההסבר הנוח של הנשגב להסבר המסורבל של דטרמיניזם נדוש, ארכאי, כבד-יד, איטי, מתורץ, מכוסה בטלאים התפורים עליו כדי לכסות את החורים שכבר אי אפשר לספור במקומות בהם אנו מנסים להשליך את העל-טבעי על חיינו, איפה שהמטאפורי הססגוני ועתיר הדמיון נוגע במציאות מורכבת הרבה יותר ממלאכים ושדים. לאט לאט המאבק בין ההסבר התאיסטי ההוא למשנהו מתחלף במאבק חדש לחלוטין, ועכשיו השאלה היא בין ההסבר הנוח שכולם רוצים לשמוע לעומת ההסבר הלוגי שגורם לתחושת ריקנות וחוסר תקווה. לקבל את את אי-הוודאות על כל רבדיה ובעיקר את אי הוודאות של המוות - עם וזלין או בלי וזלין.
ועדיין, הסכין רחוק, אלוהים חי ונושם, לוגם לו מי-יודע-מה שישויות נשגבות לוגמות בהנאה. הגזע האנושי עדיין לא מוכן להתנתק מהשד הרוחני, וזו לא עובדה שיש לי כוונה לערער עליה. יותר מדי חוסר וודאות, פחות מדי תקווה, לרבים מאיתנו זה קשה מדי לעיכול. גם הגישה כלפי אתאיזם היא לא סובלנית במיוחד, אבל קודם כל צריך להבין - אתאיזם זה לא להתלבש כמו חילוני. אתאיזם זה הסירוב לקבל אמונה בלתי מבוססת - לא להאמין בישויות רוחניות וכוחות שאי אפשר לעמוד בכלים אמפיריים או לסבור בכלל שהם קיימים, שאין להם עיגון במציאות בשום אופן. היקום הוא לא מקום פייר.
הדברים הטעימים ביותר הם אלו שעושים לנו חורים בשיניים. אין כזה דבר אתאיסט שקונה קריסטלים או עושה פאנג-שוי - הוא שומר מצוות ניו-אייג'. אותו דבר, עטיפה יפה יותר. מבריקה בעיקר. אז ריקודי הגשם יוחלפו בקריסטלים, אז השאמאניזם יוחלף בבן-דודו הממזר המודרני, ההומאופאתיה, אז הכהנים יוחלפו בחנוני המד"ב הריאלים, אז הבודהיסטים יוחלפו בפסיכולוגיה הרוחנית בגרוש של הסיינטולוגים החתרנים. אז מה זה משנה? אז זה משנה כי אנחנו, כגזע, לא מוכנים לקבל את גורלנו ובמקום רווחים באמונות ארכאיות או באלטרנטיבות מודרניות יותר.
אמנם קיימת מגמת שיפור שעימה חולפות להן האמונות הטפלות, אבל לא, הן לא יחלפו בתקופת חיינו. ההכרה באי-קיום האל גבלה בטירוף, פעם, והשיפור עדיין לא משמעותי מספיק. חשדות בהעדר האל הן עדיין פרי השטן, מחשבות אסורות, מתועבות. אתאיסטים ארורים. לחשוב בעצמך זה פשע, אבל לא גורף. כביכול אתה אמור לחשוב בעצמך, אבל לקבל את מה שאומרים לך בכל זאת.
כולם מדברים על חופש, אבל אוכלים דת באופן פאסיבי-אגרסיבי. הכלא האידאלי הוא זה שאתה לא יכול לראות אותו, המחסום האידאלי הוא זה שאתה לא יכול לגעת בו. טרור מחשבתי תחת עונש של נצח במרתף הבוער של הגהנום. זה לא חופש. זו עבדות של הנפש לתקוות השווא, לתרופה היחידה נגד הפחדים שאי אפשר להביס עם פנס.
פעם זה היה קל יותר, להאמין. פעם היית זקוק לתקווה כדי למצות את חייך ואז לקוות שיחכה לך משהו אחרי, כי כאן לא היה לך כלום. אם פעם בנו של איכר מת איכר, ובנו של מלך מת מלך, היום גורל חבוי בקוד הגנטי של אדם, בחוויות שהותנו לו, בשאפתנות שלו. בימינו התקווה והרצונות והשאיפות הם גורם רציני בקביעת גורלנו. בנו של איכר יכול למות רופא בכיר, בנו של ראש ממשלה יכול למות הומלס מפוצץ בסמים קשים בקרן רחוב.
אמנם הטיפוס והנפילה קשים במידה פרופורציונאלית לנקודת ההתחלה, ועם זאת, כבר לא צריך הפיכה צבאית כדי שבנו של איכר ימות מלך. לא צריך להתפלל לנס כדי להגיע רחוק, פשוט צריך לנסות בנחישות מספקת. התקווה היא כבר לא פיקציה בלתי סבירה, היא לא מלאך שירד משמיים ויעשה בשבילך את מה שאתה צריך לעשות בעצמך.
התקווה היא לא אפקט זול של הילה מסביב לפטריק סווייזי ב-Ghost, היא האמונה בעצמך, ביכולות שלך ובכמה אתה רוצה את מה שאתה מנסה להשיג. זה כל ההבדל שבעולם, ההבדל בין הישועה הרוחנית לבין הישועה המעשית של אדם לעצמו. רק אתה יכול לעזור לעצמך. ועכשיו - זה כבר לא כזה קשה. ניצול אופטימאלי של הפוטנציאל והאמביציה האנושית הוא לא חלום רחוק. הבחירה ללכת בכיוון השני היא הבעייתית, הלא מעשית, אכולת תקוות השווא, השגיאה הלוגית.
גם הרפואה עוזרת לא מעט להפוך תקווה לרציונאלית, מאריכה את חיינו, עוזרת לנו להגיע לנקודה שבה אנו מקבלים את המוות בעייפות רוויה. במקום לגסוס בשיאנו ולהתפלל לחיות, אנו דועכים אל הנקודה בה אנו מקבלים זאת בהבנה. יום יבוא ובני-אדם יהיו בשליטה על מותם, והרפואה תאפשר להם חיים מלאים ככל שרק ירצו, ואז לא נצטרך יותר להתפלל למזל על כל צעד שנעשה, על כל הזדמנות שנפחד לפספס. השגחה עליונה לא תהיה בראש מעיינינו, ואיתה ילכו התירוצים הרוחניים.
לא עוד הפחד ליפול בין הכיסאות, לא עוד הפחד שלא יכירו בך, לא עוד הפחד שלא תספיק להשלים את מה שתרצה להשלים בתקופת חייך. לא נותר אלא לקוות שנפסיק לקוות לישועה בלתי נראית, ופשוט נהיה, ונחיה, ונאהב את זה, במקום להתפשר בזה שבגלגול הבא או מעבר לנהר הסטיקס יחזירו לנו כגמולנו. אילו רק הייתה לנו ההזדמנות להתאכזב מהפראייריות שלנו. אבל זו השיטה, לא?
"אין אתאיסטים בשוחות של שדה קרב", אמר לי בחור אמריקאי יהודי שביקר בארצנו, בנימה קלישאית חולפת, בתור מטאפורה לכך שכל אדם מתפלל כשהוא ניצב אל מול תלאות הקיום. "מה יקרה כשיעלמו שדות הקרב?", תהיתי. אותו יום אביבי נחמד שבו כבר לא נצטרך להתפלל למה שלא סביר שיקרה מבחינה לוגית רק כדי לספק את יצר ההשרדות שלנו, שעומד לבד בקור אל מול המפלות בחיים והאקראיות של המוות. אין שוחות - אין תפילות. אין שרירותיות - אין צורך להחזיק אצבעות. אין מוות - אין פחד.
אין גורל כי יש שליטה. אין מלחמות על הצד העבה או הצר של הביצה או ויכוחים על אמות מידה קיומיות. לא תהיה סיבה לקוות למה שכבר לא הגיוני לחשוב. היה זה צ'ארלס דארווין שגילה את היוג'ניקה, שזה שמסתגל שורד. עד כה היה הקב הרוחני כלי עזר טוב ללכת, ואולי הוא ישמש אותנו עוד זמן רב. אבל יום אחד לא יהיה אלא להסתגל ללחיות בלי הקב. להסתכל למציאות בעיניים ולראות שם את מה שאנחנו לא רוצים לראות, כי סוף סוף אנחנו בוגרים מספיק כדי להכיר בזה שלא פייר כאן. שלא נעים כאן.
אבל לעזאזל, אנחנו מנסים שיהיה ואולי גם נגרום שיהיה. ההסתגלות שלנו תהיה לא רק בלהתגבר על הקשיים בעזרת רפואה או רווחה או שמחה, אלא להתגבר על ההכרה שבלי העזרה שלנו לעצמנו אין לנו כלום, שהתפילות שלנו הן צרחות נגד רוח שלא אכפת לה. ואז לא נודה לאל. לא בס"ד ולא בטי"ח.
נודה אחד לשני, נודה לאנשים - לרופאים, למדענים, לאמנים, לפועלים, להיררכיה מלמטה עד למעלה, לאנשים שבאמת עושים הכל כדי שהאנושות תתקדם להוציא את עצמה מהרפש ולהבטיח לה את רמת החיים שאנו כל-כך חפצים בה, מאלו שאורזים במבה עד אלו שמרפאים סרטן. אחד לשני, אלו שיוצרים איכות חיים, אלו שיוצרים תרבות, אלו שמשפרים את החיים. האנשים שבעמל כפם מגנים עלינו לא רק מן הנזק המעשי שהוא הסכנה בלחיות, אלא הנזק שגורם הפחד, התלות האסקפיסטית והלא רציונאלית שאנו מפתחים בפיקציה כדי לברוח ממציאות שאנחנו לא מעניינים אותה כהוא זה.
אבל מה עם התקווה, באמת? האם אתאיזם אלו חיים ללא תקווה? מה הדלק שלה, על מה היא בוערת אם לא הפרסים של גן העדן, בתולות, שדות של מרשמלו וקצפת וכיוצא בזאת? האם אתאיסט מאמין שבאמת יום אחד יפגע באנושות מטאור ויאדה אותה כמו נזלת במיקרוגל? איך לעזאזל הוא חי עם עצמו? אז אתאיזם היא תקווה בלתי תלויה בגורמים שהם לא שמיימים, גורמים מוסברים, סבירים, הגיוניים.
לא מדובר בנהנתנות לשמה, מדובר בלחיות את החיים, למצות אותם, להגיע רחוק, להעמיד צאצאים ולדעת להנות מכל רגע כי לא משנה מה עשית, אם עוד רגע תיפול עלייך משאית שום קארמה ושום גן עדן ושום אשליות שוואלה, מגיע לך. רצינו מטרה בקיום?
הרי קיבלנו אותה כשנולדנו, באימפולסים האנושיים שלנו, הסקרנות שלנו, לחקור, להתרחב, להגיע רחוק ולהבין הכל. ברצון שלנו לראות את ילדינו גדלים ולדאוג להם. ברצון שלנו לשמוח. להקים משפחה, למצוא רווחה, לדעת, להבין, לחקור מעל ומעבר, לחיות, מאושרים, לנצח. הפתרונות הללו רציונאליים, אמפיריים, ענקיים ועם זאת יותר סבירים מכל יער פיות בשמיים או בעומק האדמה. לא יהיו מלחמות בין שתי אסכולות מדעיות כי אין סיבה להטיח בוץ על משהו שבמקודם ובמאוחר יהיה מובהק וברור כשמש.
האוטופיה שבאחידות, לא של מחשבה ככלל, לא בהשקפת עולם או פוליטיקה, אלא בתפיסה הקיומית שהפתרון הוא בנו ולא שמה אם שמה קיים בכלל, בשאיפה של כולם שלכולם יהיה טוב כי כולנו באותו הבוץ. משהו מוחשי, שיותר טוב מלמות עבורו ולעבוד אותו בעיוורון זה לחיות עבורו, לשם שינוי, כי לעזאזל, עד שיוכח אחרת - יש לכל אחד ואחד מאיתנו צ'אנס אחד ואנחנו מבזבזים אותו על אוננות סביב הבלתי סביר.
אבל כל זאת עדיין מקדים את המאוחר. פקיחת עיניים זה תהליך ואנחנו לא צריכים לעשות זאת אחד לשני. פקיחת העיניים תבוא כשיהיה לנו נוח איתה, ויתכן שזה עדיין רחוק. עם כל הניו-אייג' הזה ברור שלא חסרים גם צעדים אחורה. אם דארווין היה חי בימינו הוא היה מכנה אותם אפיקים נטולי פוטנציאל קיומי. אבל לפחות המאזן עדיין חיובי.
לפחות אתאיזם זו תופעה שרק מתרחבת. לפחות הבורות מבוערת הרבה יותר עכשיו ממה שהיא הייתה לפני מאתיים שנה. ובינתיים, אפשר לשים מים לקפה, להצית סיגריה, ולהשען אחורה ברוגע. אין טעם לחכות - זה יקרה כשזה יקרה, ואם לא נשמיד את עצמנו עד אז, זה גם יקרה בודאות.
