פולחן הכסף - האם אנחנו חופשיים?

ב1886 פעילים מארגון העובדים בשיקגו נהרגו בידי שוטרים, במהלך הפגנה בה השתתפו במסגרת השביתה הכללית הגדולה. התאריך היה האחד במאי, ומאז הפך היום הזה לסמל של מאבק העובדים.
כן. זה היה בשיקגו... לא בעיר ממוצא מזרח אירופי,  כמו ששמעתי חזור ושנה אנשים המציעים שמות ארצות ממוסקבה ועד פראג, בתגובה לשאלה היכן התחילו ארועי ה- 1 במאי.

צילום: חן ליאופולד.

בעולם של מעצמה קפיטליסטית אחת סמל מאבק העובדים הפך בתודעה לסמל של האחר האולטימטיבי: לחג סובייטי, אדום ומאיים.  אבל מה לעשות, ב2007 הקומוניזם כבר לא ממש שם למלא את התפקיד של הרע המוחלט, החלפנו אותו באל קעידה, ולבורות יש תירוץ אחד פחות.

הזיהוי הגיאוגרפי (והתרבותי) המוטעה של אירועי האחד במאי איננו זה שרציתי להאיר, אני רוצה שניזכר בדרישות הקונקרטיות של מפגיני שיקגו של 1886. בין השאר שבתו, צעדו ואף נהרגו עובדים על דרישה פנטסטית במונחים של הימים ההם, דרישה שהושגה במאבק - יום עבודה בן שמונה שעות! (למי שקשה לו לתפוס זאת אדגים - למשל משעה 8:00 ועד  16:00, או מתשע עד חמש - שמונה שעות עבודה בלבד).
האם גם בעבורכם יום עבודה בן שמונה שעות נראה גם היום כפנטזיה רחוקה? האם אתם חופשיים?

הקלישאות על "עבדי היי-טק" מסתירות אמת קשה בהרבה - בעבור רוב העובדים כיום, קצת יותר ממאה ועשרים שנה אחרי השביתה הגדולה ואותה עצרת עקובה מדם בשיקגו, יום עבודה של שמונה שעות הוא חלום רחוק. באלפי שיטות והצדקות מכונת העבודה העולמית מחלקת קלפים לא הוגנים, מטלטלת את העובדים כמעט בכל תחום בין עבדות לדד-ליין ולמשמרות כפולות לבין תקופות הולכות וגדלות של אבטלה. לחלק אין זמן לחיות, ולחלק אין עבודה ובקושי יש להם ממה לחיות.

עובדת הניקיון הרצה למשמרת נוספת בעוד מקום עבודה בתת תנאים לא עושה זאת בגלל שאחרת החברה לא תוציא גרסת תוכנה חדשה בזמן, ותכשל מ"לשרת את בעלי המניות שלנו"- היא פשוט לא מצליחה להתפרנס בכבוד בלי השעות האלה. אחרי הכל צריך להתכונן לפיטורים המסורתיים עוד כמה חודשים, צעד מקובל של קבלנים בתחום - כדי שלא תהיה זכאית חלילה לפיצויי פיטורים ודמי הבראה.
ועדיין, יש דמיון מסוים בין השעבוד של עובדת הקבלן לזה של אותו מתכנת המגיע הביתה למהדורת חדשות מאוחרת בטלביזיה וליטוף חטוף לילד ישן.
הזמן הוא הממד הפשוט ביותר של החופש, לפני המרחב, לפני חופש התנועה, ולפני "החרות לרדוף אחרי האושר".

לזמן אין תחליף, כל הורה מעודכן יודע כבר שהעניין של "זמן איכות" כבר אאוט. אין תחליף לזמן ממשי וארוך עם הילדים שלכם. אבל האמת הפשוטה הזו נכונה גם לקשר הזוגי, ואפילו ליכולת שלך לתקשר ביעילות עם גיטרה או רקטת טניס. השעות הן שעושות את ההבדל, ואם ניסית, בטח כבר הבנת שבלי שנים של אימונים, עשרים דקות מדיטציה לא יחליפו שעתיים שלוש שעות שינה שחסרות לך כבר ביום שני כל שבוע.

לא מזמן זוגתי חגגה יום הולדת. במה שנראה לי הקרבה והשקעה עילאיות לקחתי יום חופש מהעבודה (שום דבר לא קרס, דרך אגב- כנראה שאפשר) ביום אחד הצלחנו לישון מאוחר, לאכול ארוחת בוקר מלכותית יחד, לשוטט לחפש חומרי יצירה, לראות הצגה לא רעה, לצאת לפאב ולפגוש חברים. אולי יותר חשוב- הספקנו לדבר וסתם להיות יחד. עכשיו חזרו רגע לרשימה הצנועה הזו, וענו לעצמכם בכנות- האם לא קרה לכם שבמשך חודש שלם הספקתם לעשות פחות מהדברים החיוניים האלו? אני יודע שלי זה קרה. האם זה מה שרצינו כשביקשנו עולם מהיר ומתקדם יותר?

לא רק חיי משפחה ופנאי חסרים לעבדים החדשים של שוק העבודה, שמונה שעות עבודה הן גם מסד לחברה בריאה יותר, מציאות בה מילים כמו קהילה, תרבות או רוחניות אינן כותרות של סדנאות סופשבוע אופנתיות, אלא תהליכים מתמשכים ואמיתיים. בטח שמתם לב בשלב זה של החיים, שגם חברים, תחביבים ואפילו היכולת לצרוך תרבות שעולה קצת מעל מפלס ערוץ 2 הם דברים הדורשים זמן.

מועדוני חברים, קבוצות ספורט חובבניות ורוב התחביבים שדורשים קצת זמן נעלמים לנו או נמלטים לגרסאות מותאמות לאינטרנט או לשנות הפרישה. סתם שיחות עם השכנים (ולאחותך התקשרת כבר השבוע?) או השתתפות באירוע קהילתי בשכונה או בבית הספר הקרוב כבר הפכו בעבור רובנו משהו חריג ולא מקובל.

"אבל תרבות הפנאי פורחת, לא?" תשאלו, אולם מה שאתם רואים זאת תרבות צריכה ובידור המוני. כדי שהעסק ימשיך לעבוד יש לנו קאסטות  שלמות של לא-עובדים: בני נוער, אזרחים וותיקים ואנשים (לא מעט מהם נשים) שנמצאו פחות נוחים להעסקה ולכן נידונו לעבודת פרך במחלקת הצרכנות של מכונת העבודה העולמית. מבט אחד בקניון הקרוב יוכיח לכם כי למרות השפע והקדמה זאת עבודה בכלל לא קלה "לעשות שופינג", ובוודאי שזה לא פיקניק לערוך את הקניות השונות במקצת שמאפשרות לאדם לשרוד מקצבת הבטחת הכנסה.

 ההיגיון של חלוקת המשימות החדשה הזו, הכוללת עבודת "צרכנות" המגיעה לעיתים להיקף של משרה מלאה, פועל אפילו על מי שעומד בתור בבית תמחוי, אולי אפילו בקיצוניות גדולה יותר - הרי מה שווה, במונחי השוק, הזמן של אדם שאין לו עבודה?

אז מה קרה להישגים שנקנו בדם בשיקגו של סוף המאה התשע עשרה? האם איבדנו אותם?
כמו שאומר השיר "ועכשיו אני עומד כמו ילד קטן וחוזר על השאלה, מה עשית עם כל זה, היה לך סיכוי ועכשיו תצטרך להתחיל הכול מחדש", האם אחיזתו של השוק הגלובלי אכן חזקה מאי פעם? ואם אנחנו נדרשים להתחיל מחדש, איפה מתחילים? ב1886 בשיקגו הובילו את המאבק עובדי חרושת ובניין, אבל אולי הפעם תבוא הישועה דווקא מעובדי ההיי-טק?

האופי של העבדות החדשה הוא חמקמק ורך יותר,  השלשלאות עשויות קטיפה.  רוב הכפייה שמופעלת על המהנדסים ואנשי הפיתוח בחברות עתירות ידע היא בהפנמת נורמות עבודה לא שפויות. הדד-ליין, ההפצה הבאה של מוצר חדש (חייבים לצאת חודשים לפני המתחרים...) ואפילו המחויבות לשרת היטב את בעלי המניות לא רק מתנוססות במצגות אגף משאבי האנוש ועל תגים שעונדים העובדים (כך ממש- באינטל לדוגמה), אלא מופנמים באמת בשיח הפנימי של עובד עם עצמו ובתשובות שהוא נותן לבן זוג או ילד מאוכזב.

הרובד המתוחכם של נורמות ורציונליזציה בו מתקיימים יחסי הניצול בתעשיית ההיי טק פותח אפשרויות חדשות ומרתקות למאבק עובדים מסוג חדש, מאבק שלא נדרש אולי לנשק השביתה ולעצרות בכיכר העיר, ובוודאי לא להתנגשויות אלימות עם המשטרה בסגנון שיקגו של סוף המאה התשע עשרה.

 קל לדמיין עובדי היי-טק שיעצרו לרגע להגיד, קודם כל לעצמם, "כן, אני מחויב למצוינות ולרווחיות של החברה, אולם לא בכל מחיר". תארו לעצמכם עובדים באחד האתרים של חברות הטכנולוגיה מכריזים, ולו בינם לבין עצמם, כי יום רביעי, למשל, הוא מעתה "יום המשפחה" וכולם קמים בחמש (טוב הגזמתי, נגיד בשש) והולכים הביתה- לצאת עם הילד לשחק, לקחת את בן הזוג לבילוי, או לבקר הורה מבוגר. מי שניחן בדמיון מפותח מספיק יכול לדמיין גם יומיים כאלה - ואולי, כמו בתעשיות המובילות באירופה - אפשר לראות את הבית באור יום כל השבוע?

לעובדת הניקיון שלנו, ולמאות אלפי עובדי קבלן, הדרכים החדשות למאבק כנראה חסומות. התארגנות עובדים אמיתית, דמוקרטית וסולידארית היא בלתי נמנעת. ואכן, ניצנים מופלאים של מאבק אמיץ להתאגד ולהיאבק על זכויות, שנדמה ואיבדנו במרוץ לתחתית העולם הניאו ליברלי, מופיעים בעשרות מקומות בשנה האחרונה. שומרים, קלדניות, עובדי קבלן ועובדים ארעיים במפעלים ותאגידים גדולים מתחילים להתארגן באומץ מול התנגדות, התנכלויות ופיטורים מצד מעסיקיהם.

אני מסיים את הדברים בעודי נאנק עדיין בחום של אוגוסט, ועדיין מתגעגע למאי ההוא, אבל השאלה בה פתחתי מתנסחת כבר קצת אחרת בראשי - ברור כי במובנים ברורים איננו חופשיים, אך האם נהיה חופשיים? האם נשכיל להחזיר לעצמנו מעט מהכוח שתבעו לעצמם עובדים בכל העולם בעבר? הסתכלו סביב ותראו שהמטוטלת מתחילה לנוע, האם יש לך אומץ להצטרף?