על מושג האידיאולוגיה

הפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון נחשב לתיאורטיקן הראשון שהתייחס באורח שיטתי לכשלים בחשיבה האנושית. הגותו מכילה כבר את אחד ממאפייניו המהותיים של מה שיכונה לימים "אידיאולוגיה": המציאות (בין אם תופשים אותה כמציאות-של-הכרה או כמציאות קיומית) נתפשת באורח לא מדוייק ולא ביקורתי; היא מעוותת ואף מיופה באופן שאין להצדיקו. נטיות אישיות ודעות קדומות קובעות את דימוי המציאות, ומניה וביה גם את ההתנהגות האנושית הנגזרת מדימוי זה. כלומר, לדידו של בייקון, התודעה הכוזבת הינה חלק מהחשיבה האנושית, ולא סתם חלק אלא יסוד שהוא כמעט בבחינת כורח – כורח טבעי או חברתי.

המונח "אידיאולוגיה" עצמו צץ מאוחר יותר, אצל הפילוסוף הצרפתי דה-קונדיאק, בהוראתו כ"תורת האידיאות". לטענתו של דה-קונדיאק, מושפעת החשיבה האנושית, בין היתר, מדעות קדומות, והוא חורג מעבר לאמירותיו של בייקון בנושא זה, בכך שהוא מסיק מתובנה זו מסקנות מעשיות: אם האדם מבקש להבין את עצמו ואת מצבו החברתי – ואולי אף לשנות מצב זה – שומה עליו לזהות את הדעות הקדומות ככאלה וללמוד להיאבק בהן. יתירה מזו: עליו להתקומם נגד אותם גורמים ומוסדות חברתיים רבי-עוצמה שמוכנים (מסיבות אינטרסנטיות בתחומי השליטה-האדנותית והכוח) לא רק לסבול את הדעות הקדומות, אלא אף ליצרן, להפיצן ולשעתקן. בכנסיה ובמוסדותיה השילטוניים של המדינה הפיאודלית-אבסולוטיסטית רואה דה-קונדיאק את הגורמים המרכזיים המסכנים את התפשטותה של הנאורות ואת מסע-נצחונה המיוחל. לדידם של דה-קונדיאק ובני התקופה השותפים להגותו, מתגלמת איפוא ב"אידיאולוגיה" תנועה חברתית ואסכולה פילוסופית, שנציגיה הנאורים משתמשים ב"אידיאולוגיה" דווקא ככלי במאבקם נגד המשטר הישן. בשלב היסטורי זה משמעותו של מושג האידיאולוגיה חיובי, אם כן, ואף מתקדם; אצל ממשיכיו של דה-קונדיאק, אישים כדה-טראסי, דידרו וד'אלמבר, הוא הופך למעשה למושג-המפתח האמנציפטורי של תנועת הנאורות כולה. המשתמשים בו שואפים לכונן את אמנציפציית הבורגנות משלטונם הכל-יכול של הכמורה ושליטיו הפוליטיים של המשטר הפיאודלי הישן, כאשר החשיבה הפילוסופית זוכה באותן שנים למשמעות חדשה: היא כבר אינה מופשטת גרידא, אלא מבקשת להשפיע על מצבים חברתיים קונקרטיים ועל תהליכים היסטוריים ממשיים. הכזב הפושה בקרב ציבור הכמרים והאדונים השליטים הציע מטרות נוחות למתקפותיהם של מי שכונו מעתה ואילך "אידיאולוגים". מטרתם היתה להנחיל "אידיאולוגיה", קרי, תורת "אידיאות רלוונטיות למאבק הפוליטי".

את המשמעות המזלזלת-שלילית, שרבים נוטים לייחס כיום למושג האידיאולוגיה, הקנה לה לראשונה נפוליון בונפרטה. כמי שהתנגד בתוקף לאידיאות של ההוגים האמורים ומחברים נוספים מקרב תנועת הנאורות, ראה בהן לא יותר מתעתועי-דמיון מסוכנים וטען ש"המעשה הפוליטי", והוא בלבד, משמעותי כאקט לכינון שינוי חברתי-מדיני. לכשיגיע לשלטון, הצהיר, ישנה את המציאות בעזרת חיילים, ולא בעזרת הוגים ואנשי-רוח נאורים. לדידו, תורתם של "האידיאולוגים" מנוגדת לשאיפה זו; לכן התייחס בזלזול מופגן ובביטול בולט למה שהם מפיצים: "אידיאולוגיות", כלומר, דבר-מה שהינו מעיקרו זר למציאות ואינו בר-מימוש. הוא אף הרחיק והאשים את האידיאולוגים עצמם בקשיים שבהם נתקלה צרפת במהלך המהפכה הצרפתית. אצל נפוליון, איפוא, מופיע לראשונה מושג האידיאולוגיה בליווי אותו מאפיין שלילי הנסמך אליו עד עצם היום הזה: האידיאולוגיה נחשבת למנותקת מן המציאות. מעתה ואילך התקשרו אל המושג אטריבוטים כשקר וכזב, הסוואה מודעת של מטרות פוליטיות וחברתיות, מניפולציה של דעות, ובכלל – הסתרה מודעת, פחות או יותר, של עובדות המציאות ואמיתותיה.

אפשר לפסוח, בהקשר הנדון כאן, על דמויות-מפתח נוספות של הנאורות הצרפתית, אישים כדה-ז'וקור ודה-הולבך, שנסמכו בהגותם על כתביהם של בייקון ודה-קונדיאק ופיתחו היבטים מושגיים שלהם. כך, למשל, הדגיש דה-הולבך כי בעלי השררה מבקשים לממש תכליות פרקטיות, אך מציגים בפני ההמון אמיתות בלתי-מעורערות, לפרקים אף אלוהיות, לשם צידוק מימושן של התכליות הללו. פעולה זו הינה אידיאולוגית, משום שמה שמוצג כטיעון תיאורטי ענייני, הוא למעשה א-תיאורטי מעיקרו ואינו שייך לתחום ההכרה האובייקטיבית. במלים אחרות, דה-הולבך מצביע מפורשות על מאפייניה האירציונליים-אמוציונליים של האידיאולוגיה. יחד עם זאת, מה שעדיין חסר בהגותם של אנשי-הרוח הצרפתים, הוא מה שיופיע לראשונה, באורח שיטתי, אצל קרל מרקס ופרידריך אנגלס: תפישת "האינטרסים המעמדיים מתוך התנאים החברתיים-אובייקטיביים והכלכליים, שמתוכם הם צומחים". בדומה להוגי הנאורות מבקשים גם מרקס ואנגלס לחשוף דעות קדומות, הולכות-שולל וטענות לא-מבוססות ככאלה, למנוע את השימוש הנצלני בהן ולפקוח את עיניהם של החלשים מבחינה חברתית לכך שהם עצמם מאפשרים את היקבעות חייהם באמצעות אידיאולוגיות. עניין זה נכון מן הסתם לגבי "ההמון" לאורך ההיסטוריה כולה, אלא שבחברה הקפיטליסטית מגלים מרקס ואנגלס צורה חדשה של אידיאולוגיה, צורה מקיפה יותר ומסוכנת לאין-ערוך מסך הדעות הקדומות והצידוקים הפרטיקולריסטיים, שנגדם יצאו הפילוסופים והוגי-הדעות למיניהם מאז בייקון; זאת משום שהחברה הקפיטליסטית שבה ומייצרת בצורה מובהקת, ובכל פעם מחדש, את מנגנוני הצידוק והמניפולציה שלה, ומשום שהאידיאולוגיה, בהופעתה האינדוקרינטיבית, גורמת בהכרח ל"התנוונותו הנפשית", קרי, לניכורו של האדם.

באמצעות הבנת האידיאולוגיה וביקורתה התכנית והמבנית מבקשים מרקס ואנגלס לפרק סטרוקטורות חברתיות מאובנות, ולמעשה – לשנות באורח רדיקלי את החברה כולה, להוביל את האדם בחזרה אל עצמו ולאפשר לו לפתח יחס חדש ומשוחרר לעבודתו. במובן זה, מרקס אכן הרחיב את מושג האידיאולוגיה במידה ניכרת. ביקורת האידיאולוגיה, שהלכה ותפסה מקום נכבד בתחומים שונים של מדעי החברה והרוח, חבה להגותו (בעיקר בשלביה המוקדמים) אימפולסים פוריים רבים. משמעותו הלא-פוליטית-מדעית של מושג האידיאולוגיה נסמכת בעיקרה על הגותו המכוונת לניתוח היחס שבין תנאיה החומריים של החברה (בבחינת "בסיס" או "בניין-תחתון") לבין ההשתמעויות האידיאיות העולות מהם ונקבעות על-ידם (בבחינת "בניין-על"). מרקס נסמך על תובנתו של דה-קונדיאק, לפיה אינטרסים פרטיים של קבוצות חברתיות קטנות או של יחידים עיוותו מאז ומעולם את התבונה וממשיכים לעוותה. את ההבדל העיקרי להשקפותיו של ההוגה הצרפתי ולתפישות של ממשיכיו ניתן לראות בכך, שמרקס כבר אינו גוזר את ההתנהגות האנושית מכוחותיו הנפשיים של האדם גרידא, מנטיותיו, משאיפותיו ומתשוקותיו; תחת זאת הוא מבקש לפענח את ההתנהגות האנושית כמותנית על-ידי ההתנהגות החברתית וכחלק ממנה. בכך הופכת האידיאולוגיה למושא התיאוריה החברתית.

המשפט הבא מתוך "האידיאולוגיה הגרמנית" עשוי להבהיר את אחד מעיקריו של מושג האידיאולוגיה המרקסי: "באשר בני-האדם ותנאי-חייהם נדמים באידיאולוגיה [...] כניצבים על ראשיהם, כמו בקמרה אובסקורה, הרי שתופעה זו נובעת מתהליך-החיים ההיסטורי שלהם כשם שהיפוכם של האובייקטים על גבי הרשתית נובע מתהליך-החיים הפיזי שלה". האידיאולוגיה נתפשת, איפוא, כ"תורה" המעוותת במודע (מסיבות שבתחום התכליות הכלכליות) את תפישתם-הכרתם האובייקטיבית של עצמים ממשיים. "המוסר, הדת והמטפיזיקה", אותם מכיל מרקס במושג האידיאולוגיה, נובעים לדידו מאופן-ראייה "היורד מהשמיים אל הארץ". ואילו הוא טוען: "לא התודעה קובעת את החיים, אלא החיים קובעים את התודעה". חד-צדדית ומוגזמת ככל שאמירה זו עלולה להשמע, יש בה כדי להבהיר את רעיון-היסוד של מרקס לגבי האידיאולוגיה: תנאי-החיים החברתיים-כלכליים מעצבים תחילה את החשיבה, שעוזרת בתורה לשמר את אותם תנאים (או לשנותם). מי שאינו מבין סדר-דברים זה, מכפיף עצמו, אליבא דמרקס, לאידיאולוגיה, כלומר, מציג את המציאות כפיקציה ואת הפיקציה – כמציאות. בעניין זה אין מרקס מבחין מהותית בין השולט לנשלט. לפיכך אין הוא סובר כי הקפיטליסט מכונן את מעשה העיוות האידיאולוגי מתוך כוונה רעה, אלא עושה זאת bona fide, זאת משום שמצבו המעמדי והאינטרסים האימננטיים למעמדו גורמים לכך שפני הדברים מצטיירים בעיניו כמובנים-מאליהם וכ"אמיתיים". יחד עם זאת, מושג האידיאולוגיה של מרקס אינו חד-משמעי כפי שניתן לשער על-פי הצגת הדברים עד כה. באמצעות מושג זה תופש מרקס לא רק את "בניין-העל הרוחני-תרבותי והמוסדי של החברה", אלא גם את "התודעה החברתית" בכללותה. יתירה מזו: המושג מורה, מצד אחד, על תוצר של החברה, ומצד אחר, על אופן-חשיבה או מצב-תודעה השורר בקרב הפרטים של החברה. ראוי להדגיש, עם זאת, שמרקס משתמש במושג מתוך זלזול מודע: אידיאולוגיה הינה, לדידו, בגדר סימן לחשיבה שגוייה, לתודעה כוזבת (עניין שמקרב אותו במידה ניכרת להשקפתו של נפוליון).

חשיבתו של הסוציולוג הגרמני תיאודור גייגר מאפשרת קביעת-תוכן ממצה של מושג האידיאולוגיה (שיחד עם זאת, אינה מבקשת לסייג או לבטל את ההגדרות שניתנו לפני-כן): "האידיאולוגיה הינה תמיד בגדר הסוואה. אלא שלעתים מוסווה משהו מפני מחוללה של האידיאולוגיה, לעיתים מסווה הוא משהו מפני אחרים. לעיתים מוסווית האמת על-ידי אינטרסים. לעיתים מוסווית האמת על-ידי בעל-האינטרס. לעיתים מסווה בעל-האינטרס את היותו מעוניין". במילים אחרות: האידיאולוגיה משמשת – בין היתר בתחום הפוליטי-חברתי – למימוש תכלית, שהמעורב בה, או שאינו מודע לה, או שאינו מעוניין להיעשות מודע לה. באחת ההגדרות המדוייקות יותר שנתן גייגר למושג האידיאולוגיה נאמר: "כל אידיאולוגיה מושתתת על תיאורטיזציה ואובייקטיביזציה של יחס רגשי השורר בין הדובר לבין אובייקט כלשהו". גייגר מבהיר את המשפט באומרו: "אידיאולוגיה היא, אם כן: תיאוריה לא-אמיתית, תיאוריה למראית-עין. היא דבר-מה א-תיאורטי שמתכוונים אליו באורח תיאורטי".

בין אם מדובר, איפוא, (בלשונו של מדען-המדינה הגרמני קורט לֶנק) באידיאולוגיות המצדיקות את המצב הקיים, באידיאולוגיות-משלימות, המשמשות כביטוי וסימפטום לחסך חברתי, באידיאולגיות הסוואה, המבקשות להסיט את תשומת-הלב ממשברים חברתיים ומפועלם של מבני-כוח פוליטיים, או באידיאולוגיות-מבע המבקשות לחשק קולקטיבים חברתיים ולהעלים סתירות וניגודים, קריעויות וקונפלקטים השוררים בחברה – כל סוגי האידיאולוגיה מתגלמים בשדות שיח פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, הנסמכים על מכלולי שפה ומתכוננים בעיקרם כתבניות לשוניות. עצם היותן כרוכות בהכרה ובתודעה (כוזבת ככל שתהא) מעגנת אותן בעולם המלים והמושגים, ומניה וביה בעולם הסיסמאות החלולות והדמגוגיה הרטורית, עולם השכנוע האינטרסנטי והמניפולציה המגמתית. וככאלה, כתוצרים של שפה ולשון, חודרות האידיאולוגיות לכל ספירות הקיום האנושי, החל מהפרוגרמות המקיפות של מפלגות פוליטיות ומוסדות חברתיים גדולים, עבור דרך תקשורת-היומיום הבין-אישית ועד למרקמים האינטימיים ביותר של התפישה והראייה העצמית של יחידים. האידיאולוגיות נוכחות-בכול, בה במידה שכל דבר, גם מה שאינו כפוף לחוויות לשוניות דווקא, ניתן לתרגום לשפה ולמלים. אין בקיים דבר חברתי שאינו מתווך באורח חברתי. וכל מה שמתווך חברתית משוקע בהכרח בדימויי ויזואליה ולשון – שהופכים לאידיאולוגיים יותר ככל שגוברת הפטישיזציה שלהם, מועצם חיפצונם ופושים-בכול השימושים ההטרונומיים (והדכאניים מעיקרם) הנעשים בהם.