שיבושי לשון

היות ושיבושים בהכרח הינם מנת-חלקנו והיות וללשון מקום נכבד בחיינו, אין תימה כי שיבושי-לשון הם בחינת הכרח בל יגונה. הרי לכם פסוק מן הסוג שבילדותנו קראנו לו "פלצני", מלשון הפלטת נאד או דרטה.

אז אם מדברים נכון זה לא טוב ואם מדברים לא נכון אז בוודאי לא טוב. אז מה כבר טוב? מובן מאליו שאין דבר כזה. לא יכול להיות.

כל השיבושים האפשריים מופיעים כך או אחרת. יש שיבושי לשון שנעשים נכס הכלל ובכך מקבלים הכשר, שכן הדעה המקובלת היום היא כי כל המקובל קביל. זו דעה שהרבה מדקדקים סומכים את ידיהם עליה, החל בגדולים אשר פתחו את הדיון המודרני בדקדוק ועד לנועם חומסקי, שונא-ציון המהולל. יש החולקים על-כך, והם מצביעים על שיבושי לשון מקובלים שאינם קבילים. בנוסף לשיבושי לשון אלו יש אף דפוסי לשון משובשים שהם מקובלים אך אינם קבילים. אין זה עניין של יפי-נפש: בדרנים רבים מתמחים בהם, אם כותבי מחזות וקטעי-מחזות ואם קומיקאים שונים ומשונים, החל משחקנים בקומדיות וכלה בסטנדאפיסטים. הידוע ביותר בישראל היום הוא שייקה אופיר, אשר דורות לא נס ליחו. פעם הדוגמה הסטנדרטית לכך הייתה התרגנולת ─ התרגנולת ─ כאשר זו הפכה לספק העיקרי של חלבונים על שולחננו כאשר זה היה דל גם בבתי-עשירינו. יש אף שיבושי-לשון המקובלים כשיבושי לשון. סלאח שבתי של אפרים קישון טבע דפוס לשון והוסיף לשפה העברית המדוברת את הביטוי החביב "לעשות חושבים". הביטוי הזה נעשה גם דפוס לשון וגרר אחריו ביטויים נוספים כמו "עוד לא הספיקותי". וזה עושה שכל, ולאלו יש אוריינטציה יותר מכובדת מזו המרוקאית של עושים חושבים, שכן זו של הספיקותי היא של יומרה כלשהי וזו של עשיית שכל היא של אנגלית, כלומר של אנגלית אמריקאית.

אלו שיבושי מלים, אך יותר לעמק מופיעים שיבושים דקדוקיים. מילת השלילה של פועל בזמן הווה שונה מזו של זמן עבר או עתיד: אין אומרים אני לא רוצה אלא אינני רוצה. מה פירוש אין אומרים? אומרים ואומרים, אלא שאין לומר. מה פירוש אין לומר? מי מחליט? האקדמיה ללשון, כמובן. ואז מה, הם יגידו לי איך לדבר? למה? מה הכללים שלהם ולמה שלא אצפצף עליהם?

שאלות טובות. אין זה קל בכלל לענות עליהן. נראה לי ברור שאין לכעוס על מי שלא רוצה לציית לאקדמיה ללשון אבל יש לגנות את הנוהג הנפוץ להשתמש בגוף שלישי במקום בגוף ראשון עתיד, כלומר, להמיר את האות אלף באות יוד, אם אני ירצה לתת לדוגמה, אז אני יצטרך לבחור אחת מיני אלף. למה?

בצעירותי השתדלתי לדבר ללא שגיאות דקדוק. ותמיד התרשמתי עמוקות מההשתאות שהביא דיבורי, בעיקר במקרים בהם במקום להשתמש בדל"ת סגולה באמירה סגור את הדלת אמרת בדלת צרויה סגור את הדלת. זה נשמע, כמובן כאילו בקשתי לסגור לא את החיץ שבין החדרים אלא את האות דל"ת. וזה כבר לא עושה שכל. על כגון זה הגיב ביאליק, או ביתר דיוק על אמירתו של זה שדיבר על בירת צרפת, פריז ואמר כי הוא היה בפריז בפה רפה (רפה בשני קמצים, לא בקמץ וסגול). אמר על כך ביאליק אל תהי פוץ ─ בפה רפה.

אלא שהדוגמה שנתתי, של ניקוד של סיום פסוק, היא בעייתית. ההבחנה בניקוד בין, נאמר, פתח לסגול, היא פחות משמעותי בעברית מסורתית מאשר ההבחנה בין הגוי ארוך וקצר, כמו למשל בין פתח לקמץ. אלא שבעברית מודרנית הבדל זה חלף ועובר מן העולם. ישראלים דוברי-עברית מקפידים על-כך בשקידה, עד-כדי-כך שהם מסרבים להכיר בו גם בדברם אנגלית, בה הבדל חשוב ביותר: שם משמעות המילה beach בחיריק גדול היא חוף והמילה bitch בחיריק קטן היא כלבה, אם הולכת על ארבע ואם הולכת על שתיים (ואז אין זו שפה נקייה). שמעתי במעמד חגיגי שהייתה כוונה לתרגם לאנגלית את שם השיר "שירו שיר לשלום (peace)" ובמקום זה נאמר "שירו שיר לשתן (piss)" ללא נכונות לקבל תיקון. הוא הדין למילה המקובלת מאוד בעברית מדוברת, טקסי ספיישל, במקום ספשל, דהיינו מרחבי במקום מיוחד. וכן לשם המחזאי ברנרד שוֹ שבעברית הוא שואו כלומר הצגה.

ניסיתי לדבר על דקדוק ודברתי על היגוי. סליחה. אחזור לענייננו, שהוא לא דקדוק אלא שגיאה דקדוקית כלשהי. מתי נעשית קבילה שגיאה דקדוקית מקובלת או שגיאה לשונית מקובלת אחרת כלשהי? כאמור, הדעה המקובלת היא כי כל המקובל קביל, וכי אין זה מדויק. לשם דיוק, יש לומר המקובל על בעלי הטעם הטוב קביל. ומי בעל הטעם הטוב? אני ולא אתה, כמובן. כלומר, המתקן שגיאה מקובלת הוא מתנשא. אמנם, יש להודות, כל אדם רשאי לדבר ולכתוב בטעם טוב יותר או פחות, אך אין מקום לתיקון שגיאות לשון אלא אם כן הוא נדרש. מה פירוש נדרש?

נדרש לשם מילוי המטרה שלשמה הוא נועד. מטרת הדיבור היא בעיקר תקשורתית. על-כן לשון רבים של חזית אינה חזיות כנדרש, על-מנת לא לבלבל את החזית עם החזייה, ושם הפועל של השורש חז"ר אינו חזירות שכן הוא תפוס על-ידי התנהגות החיה שאינה טהורה אלא הדירות, שכן השורש הד"ר הוא המקביל הארמי לשורש חז"ר. כמו-כן בלועזית נפשי אינו פסיכי כנדרש, שכן האדם הפסיכי אינו שפוי, אלא פסיכולוגי. יש דוגמאות כאלה לרוב בכל שפה.

אולם השאלה אינה רק כיצד להשיג את המטרה אלא גם מה מחיר הכישלון. שכן, בשיחת רעים מחיר הכישלון קטן, והוא הצורך לחוזר על הדברים או להבהירם, אך במכתב זה כבר יותר יקר כי הבהרת מכתב דורשת עוד מכתב והדברים נעשים יגעים. ומחיר הכישלון גדל כאשר המטרה אינה רק תקשורתית. יש כישלונות אשר מחירם גדול. האיסור עליהם נקרא טאבו וטאבו חשוב ביותר הוא לשנות טקסט משמעותי, אם לחש או השבעה ואם טקסט קדוש: טעות קטנה ביותר מבטלת את כוח ההשבעה ואף עשויה להיות סימן רע שעשוי לגרום לאסון חס-וחלילה טפו-טפו-טפו.

גם כאשר מטרת האמירה היא בעיקר תקשורתית, יש לה מטרות משנה, וכשלון אודותן עשוי לגבות מחיר גבוה. המורים החשובים ביותר לדיבור נכון הם ילדי השכונה מהם אנו לומדים את שפת אמנו (ילדי מהגרים שאינם מדברית את שפת המקום מתפתחים בשתי שפות ואף מעדיפים את שפת הרחוב על שפת הבית). המחיר של טעות בדיבור ─ בהיגוי, באינטונציה, בבחירת מילים ─ הוא המחיר הגבוה של לגלוג. זה מכיר כבד מאוד. שאלו כל זעטוט שתרצו.

ילדים לפחות מנסים להשתלב, לא לבלוט, להיות מקובלים כמו הילדים האחרים. הטיפשות שמבוגרים מגלים גדולה יותר: הם רוצים לבלוט, לעשות רושם טוב. אסור להתלונן. שינוי זה בא כתוצאה ממצב ביולוגי: ההורמונים זורמים ודורשים שנעשה רושם על בנות / בני המין האחר. ואז הפשוט ביותר הוא להשתמש במילים זרות. כל הנאבקים על טהרת הלשון נאבקים לא על טוהר המידות ונגד ניבול פה ונגד דברי נאצה על שכנינו, אלא נגד השימוש במלים זרות. אז איך אומרים טלפון וטלוויזיה וסטנדאפיסט? שח-רחוק וראי-רחוק ואני-לא-יודע-מה. אז האקדמיה ללשון מתרגמת, וזה אתגר לא פשוט. בצעירותי לא היו אתגרים והיום הם התאזרחו לגמרי בשפה לא נודע כי בוא אל קרבה. באשר לשח-רחוק, לא איתרע מזלו. אבל, והעיקר לענייננו כאן, איש לא יוציא מהעברית התקינה את הסנדל ואת האמבטיה. ואפילו המזיקים, כלומר השדים והרוחות, הם יוונים, אם-גם בתרגום. וכאן אנו נפגשים שוב עם מיודעינו העושה שכל: יש לא רק צירופים של מלים זרות, יש גם צירופים של ביטויים. חלקם מתאזרחים לגמרי גם אם זה עושה חושך בעיניים של חברי האקדמיה ללשון במקום שישכחו עיניהם. אך לא כל המקובל קביל, כאמור. יש באמריקאית המילה like שהיא ממלאת חורים בדיבור כמו מממ, ואשר חדרה לעברית לא בתרגומה המדויק של כמו אלא במילה השכנה לה כאילו. אני מודה, גם like וגם כאילו ביחד עושות לי חור בראש. אבל אינני מודל, שכן גודלתי על טהרת הלשון וכאשר אני אומר אני לא רוצה ואפילו אני לא רוצה אני נושך את לשוני ונזכר מאוחר מדי כי אינני רוצה ולא רציתי לדבר בשפה כה גסה. ובכל-זאת, עולה שאלת המחיר גם כאשר מדובר בשפה תקינה. ונוכחתי בכך באי-נעימות גדולה כאשר הרשיתי לתקן כביכול את שכתבתי בספר עם מסר מדיני. אחרת אני גאה מדי מכדי להרשות לתקן את סגנוני ─ הן בעברית והן באנגלית.

אסיים בהצעה של עוזי אורנן הנראית לי מאוד. בעברית מלות יחס מתקצרות: בתוך הבית נעשה בבית וכמו בתוך השפה האנגלית נעשה כבאנגלית. הדבר יפה לשפה אך קשה לתקשורת ועוזי אורנן הציע להיגמל מכל הבכל"ם הזה ומכל הסמיכויות ולהימנע מכל קיצורי לשון ככל האפשר. אז אם האקדמיה ללשון העברית לא תקשיב לו אפשר שהציבור של הכותבים עברית יקשיבו והדבר יהיה מקובל וממילא קביל. אך עדיין יש מקום לדיון נוסף בפרשה. למשל, כבכל שפה גם בעברית יש כמה קיצורים במלה אחת, והאם רצוי להפוך את כבכל ולעשותו כמו בתוך כל? ועל אותו משקל את מבכל למתוך בתוך כל? והאם יש להפוך כל וו החיבור למילה הנוספת גם? על כל אלו כדאי לפתוח דיון ציבורי. וגם בלשון בכלל ובמעללי האקדמיה ללשון.

כדאי לזכור כי אין השפה העברית יצור אחיד. אין איש שיאמר היום כי אותו איש היה מהלך בדרך. זו עברית משנאית לעילא ואין לה מקום כאן לעכשיו. אז למה יש מקום כאן ועכשיו? זה תלוי בחובבי השפה שאינם נוקשים כמוני המוכנים לנסות ולשלם את המחיר. יישר כוחכם!