כמו שתמונה יכולה להחליף אלף מלים יכול גם דימוי לשוני לחסוך תיאור ארכני, בתנאי שהדימוי אכן מוכר לקהל רחב. אם לא למטרה אחרת – הרי לכך המציאו את הספורט: מערכת הדימויים שיצר עולם זה מאפשרת ליצור תמונה המחליפה טקסט סבוך. אם אמרנו, למשל, שפוליטיקאי, מפלגה או מדינה "ניצחו בנקודות" ולא "ב "Knock-out- העברנו לתחום הלא ספורטיבי דימוי שהוא ברור לכל, גם למי שאינו צופה באופן קבוע בתחרויות אגרוף – מדובר בהישג שאינו חד משמעי ונתון לויכוח. אם אמרנו שמאן דהוא עשה מעשה "בדקה התשעים" או "בזמן פציעות" – אנו מניחים שבני שיחנו מבינים שהדבר נעשה ממש ברגע האחרון, כאשר הסיכוי לבצע את הנדרש היה קטן. עולם הספורט אינו היחיד המספק דימויים קליטים, עולם התיאטרון, עולם העבודה ועוד כהנה וכהנה מספקים לנו דימויים לרוב. מה שהופך את עולם הדימויים של הספורט למענין וחשוב, הוא מצד אחד האוניברסליות של הספורט, ומכאן היכולת להתגבר בעזרתו על מגבלות שפה רבות, ומצד שני הקשר שלו לגוף, לתחרות ולמלחמה.
מתחילתה, נמצאת הפעילות הגופנית שבתחום הפנאי בצומת שבין מלחמה לתחליף-מלחמה. כשהמציאה התנועה הלאומית הגרמנית את ה Turnen (התעמלות בלשוננו) היא חשבה על הכשרה טרום-צבאית, על חיזוק שריריו של האזרח שהתנוון כדי שיהיה כשיר גופנית למלחמה. הסיסמא של תנועת המתעמלים הגרמנית הייתה "רענן, אדוק, חופשי ומאושר", אבל היא שירתה את העם, את הקולקטיב, למען יוכל לעמוד על שלו ולהשיג את מטרותיו. התנועה הציונית ירשה מהלאומיות הגרמנית את היחס אל ההתעמלות כהכנה צבאית ותיקון הניוון הגופני הקולקטיבי. היא ירשה גם את המונח "תרבות הגוף" ו"אימון גופני", ויכלה כך להתמודד עם מה שהיא הבינה כהתנוונות הגופנית של היחיד והעם היהודי במצב הגלותי. הקרבה הלשונית הזאת יוצרת גם קרבה מנטלית בין שתי התנועות הלאומיות הללו ומערכות הדימויים שלהן.
עולם דימויים אחר הביאו האנגלו-סכסים אל תחום הפעילות הגופנית בזמן הפנאי. הספורט (כנראה המובן במקורו – הפעילות שעושים מחוץ לשערי העיר) שונה מן ההתעמלות קודם כל בכך שהוא בונה על התחרות. בשעה שהמתעמל יכול לנצח רק את חולשתו או יחד עם שאר בני עמו את העם האחר במצב של מלחמה, הרי הספורטאי יכול לנצח בזירת הספורט, בראש ובראשונה על בסיס אינדיוידואלי, אך גם במיצג של קולקטיב. בעת שההתעמלות חותרת, גם בעזרת השפה שהיא משתמשת בה, אל ההכשרה הצבאית ואל המלחמה, הספורט חותר אל תחליף המלחמה.
כדי למנוע אי הבנות, הכניס הספורט למילון המושגים שלו את המונח fair play – מונח שאומר קודם כל שמדובר במשחק (במובן שדיבר בו ההיסטוריון הויזינחה בספר "האדם המשחק") ושנית – שלמשחק יש כללים, והכרעה בו אינה בכל מחיר. המתאגרף אינו יכול להכות "מתחת לחגורה", שחקן השדה בכדורגל נענש אם ידו נוגעת בכדור, והכלל האומר "במלחמה כמו במלחמה" אינו תקף. מי שיושב על היציע וצועק לשחקנים "מלחמה" חורג מן התחום הגדול של זירת הספורט, ומעיד על כך שהוא מצוי באי הבנה מוחלטת של המסגרת בה הוא נמצא. אי הבנה זו אינה חידוש מאז הפך הספורט למכשיר בידי אידאולוגיות וכלי להוכחת עליונותה של אידאולוגיה אחת על חברתה – כך למשל המפעל האולימפי בתוך המאבק בין פשיזם למתנגדיו או בין הסוציאליזם למתנגדיו.
השפה של הפעילות הגופנית, הספורט, ההתעמלות (אגב: מדוע משתמשת השפה העברית בשורש 'ע.מ.ל' לענין זה?) עשויה להיות גורם נכבד לכך, שההבדל בין הרציני והמשחק, בין המלחמה ובין התחליף הלא קטלני שלה, בין "בכל מחיר" לבין ב"הגינות", יכול להטשטש או אף להמחק. כאשר הצופה קורא לשחקן הפוטבול "kill him", הוא אמור לרצות רק בעצירה של ה running back או ה wide receiver על פי הכללים, אבל הוא יכול להגיע מעבר לזה.
מי שולט במעברים האלה? הסביבה התרבותית של הפעילות הגופנית ושפתה והאידיאולוגיה העושה שימוש בפעילות ושפה זו. זו כמובן שאלה של חינוך. כאשר ביקש ארסן ונגר, המאמן הצרפתי של קבוצת ארסנל, משחק חוזר בגלל שער שלא היה שער שהבקיעה קבוצתו, הוא הביא את הביטוי "משחק הוגן" לכלל שלמות, שעה שהשער שהבקיעו מרדונה או מסי ביד היו הדוגמא הבוטה למעבר מתחום התחליף למלחמה אל המלחמה חסרת הכללים. מה שעשו שני שחקנים אלה ברמת המיקרו, עשו האידאולוגיות הגדולות ברמת המקרו. מחבט הבייסבול הפך למכשיר של אלימות פוליטית, ה knock out הפך להוכחה לעליונות גזעית (ראה מקרה מקס שמלינג-ג'ו לואיס) והעונש על החמצה במשחק היה עונש מוות (מקרה אסקובר). ובכל זאת כדאי לזכור: גם כשאידאולוגיה מנסה להפוך ניצחון בשדה הספורט לנצחון אידאולוגי (כמו בספירת המדליות באולימפיאדות) עדין היא מצויה בתחום שבו השימוש במונח ניצחון מיוסד על פעילות בשדה שיש בו כללים ואין בו הרוגים ואפילו המונח "מפלה" אינו מוביל לבית הקברות.
