כשאנחנו אומרים "מושחתים נמאסתם" למה אנו מתכוונים? לפקיד שמסדר מקום טוב יותר בתור לחבר או קרוב משפחה? לשוטר שמעלים עין כשחבר או קרובת המשפחה שלו עושה עבירת תנועה? כשמנהל מבקש מעובד שיכתוב עליו דברים טובים למנכ"ל? למה אנחנו מתכוונים כשמדברים על שחיתות?
התשובה לכאורה ברורה, יגידו יודעי דבר: "המושחתים הם הפוליטיקאים". ומי אחריהם? יש מישהו? לא, אין. אנחנו נוטים להטיח את הכל בפוליטיקאים שלנו ומאשימים אותם שאת דרכם למעלה הם עשו בדרכים לא ראויות. ואם ההנחה הזאת נכונה, נשאלת השאלה מי שלח אותם לשם. הפוליטיקאים כל כך מוכשרים וחודרים לכנסת בחשאי או בבחירות. האם הם לא נבחרו על ידי מישהו, בפרט כשמדובר במפלגות הגדולות, שם יש פריימריס ולמעשה עשרות אלפי אזרחים בוחרים את מועמדיהם לכנסת. אגב, גם את מפלגת קדימה בחרו אזרחי מדינת ישראל. על העובדה הזאת אין חולק והיא ממחישה אולי יותר מכל, בצורה ברורה לחלוטין שאת האשם אנחנו חייבים לתלות בנו. אזרחים לא יכולים לטעון כל הזמן "לא הבנו ולא ידענו". טענה כזאת יכולה לתפוש פעם או פעמיים, שכן בפריימריס המתפקדים שומעים טוב טוב הכל על כל מועמד. ואם לא שומעים, קוראים, גולשים באינטרנט, צופים בטלוויזיה. היעלה על הדעת שאזרחים קונים מוצרים בלי לעשות סקר שוק ולו סמלי. אגב, גם הטיעון המקובל שבפריימריס יש דילים, גם הוא טיעון בעייתי שכן סיכומים מוקדמים בין קבוצות של אנשים מקובלים גם במגזרים אחרים שאינם שייכים לעולם המפלגתי והפוליטי. השאלה שצריכה לעלות על השולחן היא למה יש הצבעות אוטומטיות ולמה אנשים נכנעים לדילים כאלה ואחרים. והאם זה לא הופך אותנו, האזרחים, לשותפים לדבר עבירה ול"מושחתים". בפירוש התשובה היא כן. אנחנו לא יכולים להשתמש בטיעון שכך פועלת הפוליטיקה ואחר כך לשבת בסלון ולצקצק בשיניים. כמו שנאמר במשל המקובל, אנחנו ישנים על המיטה שאת סדיניה אנחנו דואגים לסדר ולארגן לקראת שינה.
בואו נתקדם עוד צעד ונעלעל בספרי הפולקלור שלנו על ה"סחיבות" בתנועת הנוער, או העובדה שלעבור באדום מבלי להיתפס זה עניין של מה בכך, ומה על דיבור בטלפון הסלולארי במכונית שלא באמצעות הדיבורית, ולנסוע במהירות של מעל למאה קמ"ש זה לא ממש מטריד את מי מאיתנו. אנחנו גם במקרים האלה אוהבים לקשקש בסלון ולספוק כפיים כלא מבינים, איך זה יכול לקרות. אז מה, יצר האדם רע מנעוריו? יתכן וכן, אבל לא זה העניין. העניין הוא מודעות והבנה שלשחיתות יש מקורות מבוססים בתרבות שלנו. לא די להתפלל ולבקש סליחה ביום הכיפורים, צריך לשבת ולחשוב כיצד בונים מערכת בה יושר ואמירת אמת הם עקרונות המשמשים נר לרגלינו. אם נבין זאת מהרגע הראשון, מן הסתם לא נגיע למצבים המורכבים שבהם שרויים הפוליטיקאים שלנו, כבר עמוק עד הצוואר. החכם הוא זה שלא נכנס למקומות שהפיקח מצליח להיחלץ מהם. מחשבה אחת לפני שמדברים ועושים, האם זה לא עוד ניסיון לרמות את האחר, וכבר עשינו צעד אחד גדול קדימה.
אז הגענו לתובנה שעדיפה דרך הישר, הקצרה ביותר מכל האחרות, ומה עוד. על העוד צריך לעבוד כאמור הרבה יותר. כיצד מגבשים אזרחים המחפשים סולידאריות שמוכנים להלחם עד טיפת דמם האחרונה למען האחר. כמובן אמירה על דרך המשל, בניגוד למשפט הנורא שאני מוכן להלחם עד טיפת דמו של האחר העוזר לי. והכוונה ליצר סולידאריות אזרחית, שהיא אבן דרך משמעותית ביצירת דמוקרטיה משמעותית במדינת ישראל. סולידאריות שמשמעותה הזדהות עם כאבו של האחר והיכולת לומר למי שדרכו סטתה ובחר בדרך הנפתלת של השחיתות: "סליחה אבל לא בביתנו". אחת הבעיות שלנו היא הניסיון להיות לויאליים גם לאלה שסרחו וגנבו או מעלו. האמירה "הוא בחור טוב" אינה מספיקה, אנו זקוקים לבחורות ובחורים טובים, חכמים וישרים, שיהיו מוכנים להיות נציגינו בפרלמנט.
ובעצם למה שיהיו הם נציגינו בפרלמנט? כמה פעמים קורה, שמנהל חדש נבחר למערכת כלשהיא וממש מאותו הרגע יש כבר מישהו שתופר לו תיק. האם יש כאלה מקרים במקומותינו? כן , זו נורמה המושרשת כמעט בכל מוסדות השלטון. המקור של הבעיה הזאת הוא שיש מי שמוכן לקרוא את התיק ולעשות בו שימוש, במקרים רבים פופוליסטי, וכך לקדם את אנשי שלומנו ולדחוק את המחנה האחר. לעיתים התחושה היא, שמה שמוגדר כשלטון החוק הוא שלטון המשפטנים, שמיטיבים להתפלפל בהבנת משמעות החוק לעיתים הרחק ממה שהתכוון המחוקק עצמו ,והפרשנות שלהם נתפשת לא אחת כדברי אלוהים חיים, מעל לראשם של הפוליטיקאים שחוקקו את החוק. מסובך? לא כל כך, הסיפור פשוט. אנחנו שולחים לכנסת מאה ועשרים חברי כנסת שמקבלים מאיתנו את הריבונות בהשאלה עד תום הקדנציה והם אלה המחוקקים חוקים שאת קיומם אמורים לאכוף המשטרה ובתי המשפט. בישראל נוצר הרושם כאילו המורם מעם הוא השופט או השופטת שהתמנו, הרבה יותר מחבר או חברת הכנסת שנבחרו. את שלטון החוק מייצרים חברי הכנסת, השופטים פועלים לאור התוצרים שלהם ומקפידים לממש אותם על פי מיטב שיקולם המקצועי. השופטים אינם בודקים על פי אמות מידה של מוסר ואתיקה אלא על פי אמות המשפט וכללי המשחק המקובלים. ניטיב כולנו אם נבין את מנגנון הפרדת הרשויות ולא נבלבל את היוצרות ונטיח את האשמה רק בפוליטיקאים. מה עוד שרבים מהם ישרים, לפחות עד שלא הוכח אחרת.
אז מה הפתרון? להפסיק לשבת בסלון, ליילל ולבַכּות את מר גורלנו, אזרחים שאיכפת להם, ומוטב שירבו כאלה, טוב שיצטרפו לפעילות אזרחית, בין אם בארגונים אזרחיים ובין אם במפלגות ויציגו עצמם כמועמדים וכך יעשירו את מאגר המועמדים ואת היכולת של המתפקדים לבחור בטובים ביותר. ומה לעשות עם הפוליטיקאים שסרחו, גם כאן הפתרון לא מסובך. יש להקים במהירות האפשרית בית דין מיוחד לעובדי ציבור שיורכב משופטים שאינם עורכי דין אלא אנשי רוח, נציגים של ארגוני חברה אזרחית, עסקים ועוד אנשים ישרי דרך שייבחרו בקפידה, שלא יהיו נגועים בניגוד עניינים. כלי הענישה שיהיו בידיהם יהיו רק היכולת להשעות את אלה שיימצאו אשמים מהשרות הציבורי לתקופה קצובה או לחלוטין, הכל על פי חומרת העניין.
אז בישיבת הסלון הבאה, כשתשמעו את הביטוי "מושחתים נמאסתם", במקום לצקצק בשיניים, תנסו לברר למי הביטוי הזה מכוון. בואו לא נשבור את כללי המשחק הדמוקרטיים, עדיף להשתתף, להצטרף למפלגות, כל אחד על פי טעמו, וכמובן להשתתף בתהליך בחירת המועמדים ולהצביע בבחירות.
