"זה לא שלקרוא לחסה "ערבית", על משקל "סלט ערבי" מהווה השג תרבותי-אתני מרשים. מן המפורסמות הוא כי מחמאה או יצירת קירבה דרך אוכל משומשת פעמים רבות, בשיח הקולוניאליסטי, כדרך כמו-מינית לשימור עמדות הכוח. אבל בכל זאת, יש בכך משהו שאינו מבקש למחוק לגמרי. משהו שמצביע בכל זאת על הירקות – הבאים מן האדמה – כשייכים ל"אחר".
אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה שפגשתי, כנראה בעודי פוסעת בשביליו הממוזגים של סופרמרקט זה או אחר, ב"חסה הרומית". זה לא שהייתה חדשה לי, כבר שנים שאני אוכלת באהבה בלתי מבוטלת חסה (שנהוג היה לכנותה כמו מבלי משים "ערבית"), אבל פתאום היא הופיעה כ"רומית", ארוזה בקופסת פלסטיק, מצוחצחת, עליה מפורדים ושטופים, מוכנה להכנה מהירה ונטולת מאמץ. היד נשלחה בשמחה."
לפני כמה שנים ראיינתי את עבדאללה קסי, מניצולי טבח כפר קאסם, לשם תחקיר שאמור היה להוות תשתית לסרט על עדויות דור ראשון ושני לטבח.
בין שלל עיסוקיו היה אימאם במסגד סידנא עלי. כשסיפר זאת הנהנתי בהבנה כלפי חוץ, זוכרת לא זוכרת מסגד שראיתי אי פעם על חוף. הוא הוסיף ואמר כי המסגד שופץ שיפוץ רציני שנעשה בו לאחר שהוזנח משך שנים.
נדמה לי שפחות או יותר באותו הזמן הופיע שלט שצורתו כצורת חץ, צבעו חום והכיתוב עליו לבן, המצביע הישר מכביש החוף לכיוון הים ומורה באותיות קידוש לבנה "אפולוניה".
זה לא שלקרוא לחסה "ערבית", על משקל "סלט ערבי" מהווה השג תרבותי-אתני מרשים. מן המפורסמות הוא כי מחמאה או יצירת קירבה דרך אוכל משומשת פעמים רבות, בשיח הקולוניאליסטי, כדרך כמו-מינית לשימור עמדות הכוח. אבל בכל זאת, יש בכך משהו שאינו מבקש למחוק לגמרי. משהו שמצביע בכל זאת על הירקות – הבאים מן האדמה – כשייכים ל"אחר". זה אשר אמנם מכונה כאן, מתוך עיוורון ובורות ביחס למגוון ולשונות (כפי שכל בעל עיניים מלוכסנות הוא בעינינו סיני ואיננו יודעים להבחין בינו ובין קוראני, יפני וויאטנמי), דבר המקבע שוב את יחסי הכוחות – "ערבי". לכן אינני מתגעגעת לכינוי "ערבית" שהוצמד לחסה עד לפני כחמש שנים, אלא שואלת את עצמי מה הצורך הפתאומי לזנוח את השם הישן ולהשתדרג בשם חדש, השולח אותות למחוזות עתיקים, לשכבות גיאולוגיות קדומות מאלו ה"ערביות".
...
קל למצוא מידע על אפולוניה. די להקיש במנוע החיפוש את השם ומיד צצים עשרות איזכורים מסודרים ונדיבי נתונים. אחרי הכל, זהו אתר ארכיאולוגי שטופח בידי רשות הטבע והגנים, לאחר שהוכרז בידי ה"World Monuments Watch" כאתר עולמי בסכנת הרס. באתר, על פי עלון הרשות:
"ווילה רומית מסוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. את הווילה ניתן לראות מנקודת התצפית, בנקודה מוצב שלט ובו שחזור תלת ממדי של המבנה.
מרשים במיוחד הוא המבצר הצלבני אשר שוכן במרומי מצוק הכורכר ומשקיף על הים מגובה 30 מ', מרפסת התצפית שבראשו הנה מהמרהיבות בארץ ומשקיפה על קו החוף מחדרה בצפון ועד לאשדוד בדרום.
מבצר זה נבנה ב 1241 וחרב בשנת 1265 והנו עדות מרשימה לעוצמתה של העיר, הוא מוקף חפיר רחב ידיים ובתוכו ניתן לראות את החדרים השונים ולהתרשם מאוסף אבני הבליסטרא".
חיפשתי מידע באינטרנט על סידנא עלי. מידע רשמי אינו בנמצא. רק אתר יחיד ומסחרי באופיו שעוסק הטיולים ותיירות, סיפק מידע חלקי וכן "עלון לרכז הטיולים" מטעם משרד החינוך, אשר בו מוזכר המסגד כבדרך אגב בחוברת כללית:
"עלי אבן-עלאם ('בן הלמדן') שלפי המסורת היה מלוחמי צבאו של צלאח א-דין ונפל בארסוף בקרב כנגד חיל הצלבנים בראשות ריצ'רד לב-הארי (ספטמבר 1191), לפיכך נשא אותו קדוש את כינוי הכבוד הערבי 'סידנא ("אדוננו" עלי'- כשהתואר 'סיד' מלמד גם על היותו קרוב-משפחה של הנביא. כל-כך רבה קדושתו של סידנא עלי, עד שקברו שימש בשעתו 'גלאי שקר': על הקיר הדרומי של מבנה הקבר, הפונה לעבר מכה, נקבעה טבלת אבן-בזלת והחשוד שכפיה קשורה על עיניו, היה אמור לפסוע נכחו ולהניח את כף-ידו על הטבלה השחורה..הניסיון לימד כי מי שאינו דובר אמת מתרגש עד כדי-כך, שאינו מצליח לשמור על הכיוון הרצוי ומחמיץ את הטבלה".
קל יותר למצוא מידע על "מגרש החניה של סידני עלי" – מגרש זה מוביל הן לאפולוניה והן לחוף הים ומצוי כהנחיית הגעה נפוצה ושמישה באינספור דפי אינטרנט. משמע – כולם יודעים היכן מגרש חניה של סידנא עלי, איש לא יודע/רוצה לדעת מה (מי?) יש בתוכו.
מאז שפגשתי בעבדאללה קסי ומאז ראיתי לראשונה את השלט החום הבוהק המצביע "אפולוניה", בכל פעם שאני עוברת בכביש החוף אני מרגישה כאילו המסגד והתרבות שהוא נושא, הכפרים הפלסטינים שהיו סביבו: אלחרם, ארסוף, ג'ליל ואחרים, נקברים תחת החורבות הרומאיות, בניגוד לכל הגיון היסטורי (המסגד נבנה במאה ה-13 לאחר כיבוש אפולוניה בידי הממלוכים). אלא שהיסטוריה מאז ומתמיד הייתה סיפור, וההיגיון החזק מכל הוא הצורך להמציא את ההיסטוריה. משהו, אם כן, נזקק כאן לרומי כדי ליצור רצף משונה, כזה המוחק עקבות ע"י חשיפתן של עקבות אחרות, המועלות בחשיבותן מעל לאלו הפלסטיניות ומשרתות מיתוס של שממה, מרומא ועד היום, שעליה, כידוע נבנתה "הארץ".
...
לעומת מקרה אפולוניה-סידנא עלי, מקרה החסה הרומית הוא לכאורה ברמה הסמלית בלבד. ניתן אף לטעון כי אין זה אלא עניין שיווקי, ולתמוה מדוע לעשות מזה עניין מקומי. ביחוד שגם באמריקה, כפי שציינה בפני ידידה, קוראים לחסה הזו "חסה רומית". מדובר אפוא ביבוא תרבותי ישיר, בדיוק כמו שייבאו לכאן את סיינפלד ואת החיתולים הרב-פעמיים. והרי אף אחד לא יכול לחשוד שבאמריקה יש שכבה פלסטינית מדממת שיש להפכה להיסטוריה גיאולוגית שכוחה...
נכון. לכאורה העובדה כי החסה משתייכת כעת, בשל התקה תרבותית, למקורות עתיקים מקומיים אינה אלא צרוף מקרים מקרי בהחלט.
ובכל זאת, נדמה שנוצרת איזו נינוחות הלניסטית מההתקה הזו, שמדובר באימוץ נעים במיוחד התואם להפליא לנינוחות שבה הוצב השלט המצביע על אפולוניה. זה אשר בעצם הצבעתו נוכח הים – כאילו אך דבר אחד יש "שם" והוא אינו אלא עיר רומית עתיקה שחודשה, מוקד תיירות בטוח "לכל" – מוחק את קיומו המפואר של אחד המסגדים המרשימים והקדושים ביותר באזור ומותירו מחוץ לתחום הנראה והמדובר בעברית.
דרכים רבות לו, לכיבוש הפיזי והתרבותי של ישראל את פלסטין והפלסטינים, בין אם בעלי תעודה כחולה או כתומה. לכן אין להטיל על שני מקרים בלתי קשורים כגון הכינוי "חסה רומית" והשלט המורה לעבר אפולוניה, את כל נטל ההתארגנות התרבותית בכלל, ואת זו של השפה בפרט, כדי לאפשר את המשכה של מציאות זו. דברי אינם באים אפוא אלא להצביע על שתי נקודות רפות, היוצרות קשר טבעי לכאורה אל מיתולוגיה עתיקה, ומתחברות באורח כמו רנסנסי אל רומי. וההכרה הממציאה את רומי כמקור, המודגמת כאן בקצרה, אינה אלא עוד דרך למסד עיוורון קולקטיבי שפניו מגוונות ורבות, דרך המובילה נרטיב של הכחשה שאינה יכולה להישיר מבט ולומר סליחה, עם כל הכרוך באמירה זו, בהכרה זו, שתביא, בניגוד למקובל לחשוב כאן, חיים ולא מוות. שתיצור שכבה גיאולוגית אפשרית ולא כזו הנידונה מראש לאלימות ולכישלון, המנסה לקבור תחתיה חיים
