בעיות סביבתיות אינן תופעות טבע או תוצר פעולתו של כוח עליון. לעולם, כאשר אנו עוסקים בשאלות סביבתיות, אנו עוסקים בדרך בה פעולות האדם משפיעות על הסביבה הטבעית, וכיצד השפעה זו יכולה להיות הרסנית אם לא ננהל אותה נכון.
כאשר אנו עוסקים בפעולותיהם, המבורכות והמבורכות פחות, של בני האדם, עלינו לזכור תמיד שאנו נמצאים בלב השאלות הכלכליות והפוליטיות של ניהול החברה האנושית. הסביבה איננה נושא משנה השמור למיעוט של יודעי דבר, והמשבר הסביבתי לא ייפתר ללא התייחסות, ולעיתים שינויים מרחיקי לכת, במערכות הכלכליות והפוליטיות שלנו.
ההתחממות הגלובלית היא כיום סברה מדעית המוסכמת על רוב מוחלט של החוקרים, לאחר פרסום דו"ח ועדת האו"ם השנה, ומועצת המחקר שהוקמה במיוחד לשם כך- מקובל על הממסד המדעי כמו גם על רוב מדינות העולם כי 1. יש מגמה של התחממות גלובלית, ו-2. ההתחממות הגלובלית היא תוצאה של פעולות האדם ובעיקר פליטת גזי חממה.
לא אתאר כאן את המנגנון היוצר מגמה זו בפירוט, אולם לשם הפשטה – מדובר בגזים שאנו פולטים מהתעשייה, התחבורה הממונעת, וגם במידה רבה מהחקלאות המתועשת (גידול בעלי חיים בעיקר), שמשנים את הרכב האטמוספירה, כך שיותר חום נשאר כאן, בכדור הארץ.
הסיבות להתחממות גלובלית הן, אם כן, כלכליות בפירוש, אם פעילות התעשייה, התחבורה והחקלאות שלנו הן הגורם, הרי שברור כי אלו שאלות כלכליות, לא? אולם כדאי להסתכל מקרוב יותר על המנגנון הכלכלי-חברתי שמאפשר מציאות מסוכנת זו, בעיקר אם ברצוננו לחפש דרכים לפתרון. המפתח הכלכלי-חברתי להבנת התופעה הוא תהליך שכלכלנים סביבתיים מתייחסים אליו תחת השם המפחיד "החצנת עלויות".
"החצנת עלויות" הוא מצב בו התנאים הכלכליים והחוק מאפשרים ליצרן שלא לשלם על חלק מהעלויות של המוצר אותו הוא מייצר ומוכר. מצב כזה מאפיין בעיות סביבתיות רבות, ולא רק את שאלת ההתחממות הגלובאלית.
לשם דוגמה פשוטה, ניקח מפעל למכונות כביסה - בעוד המפעל משלם על חלקים מוכנים, חומרי גלם (מתכות, גומי) ואנרגיה (חשמל, דלק), הרי שאיננו משלם על שרות חשוב שהוא מקבל חינם מהאטמוספרה שלנו - שירות של פינוי גזי הפליטה מתהליכים שונים בפס הייצור. אותו שירות חינם ניתן גם למשאיות ההובלה של המפעל ושל ספקיו, ועשן מנועי הדיזל שלהן מפונה, חינם אין כסף, על ידי רוחות השמיים הנדיבות. הבעיה במצב עניינים זה, היא שכמו בנושאים אחרים, מסתבר שגם שירות חינם זה הוא יקר למדי בטווח הארוך - אלפי מפעלים שמשתמשים בשרות החינם הזה, מכינים לכולנו חוב גדול שנצטרך לפרוע בדמות ההתחממות הגלובאלית ונזקיה.
כלכלנים סביבתיים מניחים שהבסיס לפתרון של בעיות סביבתיות רבות הוא "הפנמת עלויות", כלומר - יצירת מצב כלכלי וחוקי בו היצרן (ודרכו הצרכן) יצטרך לשלם על כל אותן עלויות "חיצוניות" ובכך יימנע בעצמו מנזק סביבתי, או לפחות ישא בעלויות של תיקון הנזק. במידה מסוימת, מציעים עקרונות אמנת קיוטו מנגנונים מסוג זה לנושא ההתחממות הגלובלית, אולם פתרונות אלו חלקיים ויישומם מתעכב מאד בשל אינטרסים כלכלים ופוליטיים. בעוד שמדינות רבות באירופה, כמו גם יפן ומדינות מפותחות נוספות, עושות מאמץ גדול לקידום העניין, מדינות כמו ארה"ב וישראל מתפקדות כסרבניות מתמידות בקידום תהליכי אמנת קיוטו ויוזמות דומות.
אם כן, חלק ניכר מהסיבות למשבר ההתחממות הגלובלית הוא כלכלי וחברתי במהותו, מבט אל התוצאות של תהליך זה מראה לנו עוד זווית עגומה אודות הקשר בין כלכלה, פוליטיקה וסביבה. אנו צופים כבר היום בחלק מהשלכות ההתחממות: יותר מצבי אקלים קיצוניים, הן במספר אירועים שנתי והן בחומרתם, קרחונים נמסים, שיבוש זרמי ים ומחזורי משקעים ומדבור אזורים נרחבים. המדענים מבשרים לנו על תופעות מפחידות שעוד צפויות לנו, כגון עליית גובה פני הים עד כדי איום על מרכזי האוכלוסייה האנושיים העיקריים ("ותגידו שלום לכל ערי החוף" כמאמר שירו של אריאל זילבר) ומחזור גשמים קיצוני, שיזכיר את המבול של נוח.
גם התוצאות, מסתבר, אינן מתחלקות באופן אחיד או רנדומאלי בין ברואי תבל. מבט במפת אסונות הטבע מהשנים האחרונות מראה בקלות שהנזק נוטה לפגוע יותר באוכלוסיות חלשות - במקרה או שלא במקרה - הבצורת הפוגעת באסיה, והשיטפונות החוזרים בבנגלדש ודרום אסיה פוגעים במדינות מתפתחות שנהנו עד היום פחות מכולם מהתעשייה והתחבורה ה"מתקדמות" שעזרו לנו להגיע למצב סביבתי קשה זה. חוסר הצדק במצב זה הוא לא הקושי היחיד, מדינות אלו מצוידות פחות טוב מאחרות להתמודד ולהושיט סיוע לאוכלוסייתן במצבי אסון, והתוצאה היא מאות אלפי הרוגים ומליוני פליטים.
היחס של נזק סביבתי לחוסר השוויון בחברה בולט גם כאשר ניגשים לבחון אסון סביבתי במדינה אחת, התמונות מלואיזיאנה, מוכת סופת ההוריקן "קתרינה", היו תמונות הכישלון החברתי כלכלי של ארצות הברית. כאשר תושבים מבוססים, שמלכתחילה נפגעו פחות, חוזרים לחייהם במהירות הודות להסדרי ביטוח וסיוע של קרובים וחברים במעמדם, להבדיל מתושביה העניים של ניו-אורלינס, שנאלצו לחפש בעצמם את גופות יקיריהם, להתמודד עם חוסר בית, תעסוקה ואמצעי קיום, בצורה שהזכירה מאד את המשברים בעולם השלישי.
בואו נחשוב רגע על מצב דומה קרוב לבית. חישבו כיצד היה משפיע רצף של שנות בצורת בישראל (צפוי, חברים, גם זה צפוי) על תושב אחת הערים המבוססות במישור החוף, לעומת ההשפעה שתהא למצב כזה על תושב בדואי בכפר בנגב או לחילופין על מושבניק מהצפון שמתפרנס בקושי מהמטעים שהצליח להציל מהמלחמה האחרונה? אין ספק, שגם תושב עיר, שאין בידיו אמצעים מספיקים, ירגיש את עומס החום הגובר חזק יותר ממי שמעביר את היום בישיבה בבית, משרד ורכב גדולים וממוזגים.
התוצאות של אסון סביבתי, אם כן, "מתחלקות" על פני החברה והאנושות באופן לא אחיד - ביחס הפוך לחלוקת המשאבים הלא שוויונית המאפיינת את העולם שלנו היום. אותה חלוקת משאבים גם מייצגת די במדויק את המידה בה תרמו הנהנים מתעשייה וצריכה "מתקדמות" ליצירת האסון הסביבתי המתרגש עלינו. פתרונות לבעיות ההתחממות הגלובלית יאלצו את כולנו להבין, שיחד עם חלוקה לא שוויונית של המשאבים, חילקנו גם את האחריות. הנהנים מהסדר התעשייתי-עסקי-גלובלי במדינות המערב ובעשירונים העליונים של החברה האנושית יהיו חייבים לקחת אחריות גוברת על פתרון כלכלי-חברתי ופוליטי למשבר, לפחות בינתיים - גם עשירי המערב גרים בערי חוף...
