עליצותו המיוחדת של הרקוויאם לקץ עידן הספר

כשעמדתי על דעתי כבר ידעתי. לא. עוד קודם. השמחה בחרה בי. אני נגוע אהבה. שמחת חיים שאיננה מנומקת, מוצדקת או מתנצלת בתוככי ומתוכי, כלומר, בהוויה שאני תו במוסיקה האינסופית שהינה – והיא חוגגת את חיוניותה, גאה בדיוּתה-לעצמה הכוללת-כול ומאפשרת את האני ואת הלא-אני שבתוכי, גם לנוכח גלוּת האומץ ונצחונות ההרגל – אויבי הגדולים. מקום מיוחד נחל כאן הספר, כביטוי של אמירת "הן" לחיים, מאז ילדותי המוקדמת. משהנומדיות שלי החלה להתבטא בביה"ס "א. ד. גורדון" בכתה ג'/2 ועד להיחלצותי המוחלטת ממלתעות ביה"ס ומערכת החינוך בתקופת ה"תיכון" (מאז לא הייתי בשום מוסד סגור עד לכניסתי בשערי האוניברסיטה), קיוויתי למצוא את עצמי כראוי להיות ל"קורא" מסור. להיות ל"קורא" ראוי נחשב בעיני לעליית מדרגה בחניכות-העצמית בהשוואה למסעות אודיסאוס או לפילוס דרך בג'ונגלים או בין פסגות ההרים הרחוקים שספרי הילדות שלי ודמיוני התגוששו-התענגו בסביבותיהם.


צילום: חן ליאופלד

כשבדימיוני זכרונות הנוצרים הקדומים, הדקבריסטים או אנשי ניל"י, חלמתי להיות ראוי להמנות בין חברי הקהילה הנבחרת של "אנשי ספר" שנראו בעיני כביטוי-שיא של אוואנגרד-יצירתי-מוסרי, במובן החורג מהפרטיות והמקומיות. כיום, בחלוף ארבעים שנים ויותר, אין אני שווה-נפש כלל לעליצות המיוחדת (המלוּוה בשוליים של אדישות תזזיתית) שבה נחגג בימינו הקץ של עידן הספר, יחד עם התמוססותו של אותו מכלול עשיר שעשה היסטוריה ואִפשר את חלומותי להיות לאיש ספר, למשכיל, שלעולם אינו מתרחק יותר מדי מעולמם של האמן, הלוליין, הנביא ושודד הדרכים בעל הנפש האצילה, בדרך אל הטרנספורמציה של הדימוי לכדי פונקציה מדידה בכלכלת הרעות, התשוקות, האידיאות והאפנות של הקפיטליזם המאוחר. על רקע זה, בחלוף כמה עשורים, לא יכולתי שלא לשאול: "האין מבטנו-שלנו, בני החמישים פלוס, המלווים את הרקוויאם של תרבות הספר, מהווה מעין נקרוזיס, מחול-מוות מפרכוסי נלעגות הלווייתו של עידן הספר? ואולי של הטקסטואליות עצמה?"

צרור זה הנחתי על פתחו של ידיד עדין נפש, "כורך ספרים מיוחדים", כפי שהוא נוהג להגדיר את עצמו ולא את מקצועו בלבד. בחיוך הססני הסכים ידידי ליטול את הצרור, לפשפש עד קרקעיתו ואפילו לומר כמה מהדברים עצמם מנקודת מבטו של מי שעשה לו את התכריכים למקצוע; הוא לקח אחריות על ניסיון המבט למסור דין וחשבון על פעולת העין ולא על מושא התכוונותה בלבד: נקודת-מבטו של זה שעומד בקרבת אמת הדיאלקטיקה של התכריך וההולדה והוא משמשם, צונפם, כדי שיצאו לדרך אגודים-מקושטים כראוי להם, מוגנים ונחושים למסעם שוחר החיים. הפניה אליו חשובה. שורשיה במפעלו של הכורך שהוא גם נותן וגם לוקח. גם מגן וגם תוקף. בשני מפעלים אלה הכורך, כנמרוד התנ"כי לאחר מעשה הבריאה והגירוש מגן העדן, משית גבול, בונה חומה ומגדל שראשו שואף "השמימה" לאִתגוּר האינסופיות האלוהית: לא תיחום בין גוף "הספר" שנולד במעשה-זה-עצמו לבין נשמת הטקסט בלבד, אלא התקנת שופר לאינסופיותה של האמירה. הכורך הוא כביכול הרב המתקין את הנישואין שבין הטקסטואליות השוחרת כנפיים לבין ה"פרשנות הנכונה" שהספר הוא המרחב החומרי שלה בבחינת חומה ומוקד לפעולתם של שומרי החומה. והרי אין "משמעות" בתרבות הספר בלא חומות ובהיעדר חימושם של שומרי החומה; אין שחר לתרבות בהיעדר קנאים נועזים שיפקחו על השימוש הנאות בספר, על הפרשנות הראויה, על תנאי האפשרות שלו ועל הסימביוזה שבין העולם לבין תנופת החיים שבאקט הייצוג. ושאלתי: "כריכה במובן של תכריכים לאהוב גולה, נידח-נלעג, שעבר סובלימציה לכדי פואטיקה כאילו-אקסטאטית – או במובן אחר אתה כורך את ספריך 'המיוחדים'?"

"לא אמירה מלומדת", הבטיח חיוכו אוצר הסוד "ובכל זאת, תשובה". ואני הבטחתי לחיוכו קשיבה-שוחרת-שערים לאותה כתיבה מיוחדת, המולידה חיים ובמודרנה איננה קפואה לעולם; כתיבה הנותנת מילים לעור שעל הגוף המטפח נפש המסרבת להתגדר בגלות מוגדרת ורחוקה מעבר לאופקי התיחום שבין ה"אור" ו"המחשכים", ה"סדר" וה"כאוס" ו"ההבנה" ו"אי-המוגדרוּת". אי-המוגדרוּת, אי-הנראוּת והכאוס נראים כתפלצות ויטאליות ומסוכנות שהגדרות, התיחומים ויכולת ההוראה וההנחלה חוגגים במודרנה את הבסתן במסגרת תרבות הספר. טריומף שיצא למסעו כבר עם הזיהוי הראשון שבין הטקסטואליוּת לבין הכתב, מעשה הכתיבה, ואקט הקריאה.

מהו שבקשתי, למעשה, מידידי הכורך? אל נכון בקשתי ממנו לתת פה ומילים למעשה החריצה ולגבולות/חומות תבליטי החמר של כתב היתדות, שתפארתם הסודית חנוטה מאז ארבעת אלפים לפנה"ס, או לאותם הירוגליפים מצריים שטמירות חידתיותם חנוטה אלפי שנים בקברים חשוכים ובפירמידות עתיקות שטרם נחשפו מתוך גבעות החול המכסות עליהם כתכריכים אולטימטיביים עד ליום הגאולה. מהו רז החיים של לשון הכתוּב? מהו המניע הבלתי-מונע שמפרנס את נעורי גוף הספר, השואף כאיקרוס בשעתו לעוף אלי אור-שמש "הקורא הראוי" וה"משמעות", שבמפגשם לא יהיה עוד מקום ל"טקסט". מה שנאמר ייבלע על-ידי האמירה כמו המיסטיקון המתעלה עד כדי התעלוּת, שבשיאה הוא והאלוהים חד הם. אזי כבר אין "מקום" לגוף הספר כיוון שה"עולם" נגנז ונסתתר. הכול טקסט. זוהי נִסתרוּת שאינה מנוסחת, מונחלת, מוצרנת, השוחרת את קהל קוראיה הראוי, שהרי ההתעלוּת מאפשרת בשיאה למיסטיקון את ההתמזגות המוחלטת עם האל. בטמירות זו לא קיים "העולם"/"הטקסט" כניכור שבין התודעה העצמית והלא-אני כאלוהים. התמוסס הניכור כשלעצמו יחד עם הִספגוּת ה"אני" בטוטליות ההרמונית. התשוקה ל"שיבה הביתה" התממשה. החיים לקראת התמזגות זו או העמידה חדורת חרדת הקודש לנוכח נמנעוּתה היא שמאפשרת טקסט, היא שבוראת קוראים, היא שמחוללת קריאה לא למילה בלבד אלא למשמעותה החרוצה בלוחות הברית הבוראים את עצם תנאי האפשרות של הטקסט.

האם סודיות זו אוצרת המשמעות והייעוד עומדת להיספג בימינו לא עוד באינסופיותו של האל או של ה"הבנה", אלא ביומיומיותו השטוחה, הבולעת-כול, של הרגע ההיסטורי הנוכחי, עידן קץ אנשי הספר? האין ההיפר-טקסט שיורש לנגד עינינו את הספר מסמן כיום לא את קץ הספר כפי שהכרנו אותו במהלך העידן המודרני בלבד, אלא אף את הקריאה והכתיבה עצמם, כפי שנסתברו לנו במהלך אלפי השנים האחרונות של ההיסטוריה הכתובה? ואולי מתבשר כאן תום התשוקה למשמעות? ושמא קץ התשוקה האנושית עצמה (המוחלפת על-ידי יצרים ואופני ארגון של חלקי הנפש המעוצבים "מבחוץ" על ידי מניפולציות והגיון "השיטה")? האם אין אנו עומדים לנוכח קץ התקווה שמן הסדר ההוא, שהבטיח סיכוי וייעוד למעשה הכתיבה והקריאה? האין המדובר כאן באלם אותו משק כנפיים שהיה הד לתקווה ועין לנפש המציצה חוצה לגוף האצור בסתמיותו אל עולם הרוח, הגופים והכוח? האין שתיקה זו בגדר עדות למנוסת הבהלה של האפשרויות והדחפים המגויסים לצמיחת נִראוּתן השוחרת-חיים ציבוריים של אהבה, של משמעות, של זיקת ההדדי בין אדם לאדם ובין ה"אנחנו" לעולם שהשתחרר מלפיתתו של אל קנא בורא-כול שצוויו חרוטים בלוחות-סלע-הברית ובלוחות הלבבות של עבדיו הקנאים?

"שאל אותי שאלה שאוכל להשיב עליה ככורך ספרים מיוחדים", התחנן ידידי. "ובכן", ניסיתי לסלול דרך חדשה לשאלה, "האין התמוססות תנאי האפשרות של הספר בימינו אבר מאבריו של אותו תהליך המאפשר את פרנסתך כ'כורך ספרים מיוחדים' ואת שגשוגך המקצועי על חורבות חלום הנאורות לאנושות כזירת מפגשם של אנשי ספר עם הקאנון, עם החירות ועם מציאות משכילה-מאושרת?" וידידי עומד מול השאלה ותובע: "מדוע אתה סבור שאני לא יכול אלא לשגשג על חורבותיה של תרבות הספר? מדוע, לדעתך, אינני יכול להיוולד אלא משיירי תרבות ההשכלה, שהספר כאידיאל, כמעשה כתיבה וכמושא לפרשנות לבלב בה עד להתחוללותו של המצב הפוסט-מודרני? מדוע אתה מוצא את לידתי המקצועית כסימבול לקץ תרבותי ולא כרחם להולדה טקסטואלית עשירה ולהתחלה-חדשה, קרא לה אם אתה רוצה בכך 'עושר המציאות הפוסט-מודרנית'?"

- אינני אומר לך, ידידי, שהקִדמה נעצרה במצב הפוסט-מודרני, אף לא שרעיון הקדמה התמוסס לנוכח עוצמות חרושת התרבות בעידן הפוסט-פורדיסטי. רעיון הקדמה, מיסודו, כל כך בעייתי הוא מנקודת המבט של הקוסמוס מזה, ושל היחיד מזה, ועוד לא אמרנו דבר על חיבוטיה של נפש אוהבת באינסופיותו של הרגע, על רב-צדדיותה או סירובה של המילה להתרדד לכדי יחידת משמעות במובנה הקווית-בינארית, או על דחף החיים של כל אחד ואחד מתת-החלקיקים של האטום. קל וחומר שלא אתגרנו את תפיסת הקדמה כעמדה תיאולוגית וכאידיאולוגיה השכלתית מנקודת מבטו של הגנוסיס. אלא שהמצב הפוסט-מודרני משית בכל זאת אתגר לדחף החריגה ולמסורת הקדמה שלוותה את המסורת הקאנונית ואת מסע הניצחון של הספר בעידן המודרני. באילו מובנים?

הספר נתן מסגרת לתקווה למשמעות ליחיד והיווה גשר לאחרוּתו של ה"אחר", כן, גם לסוגסטיה שתחסל את אחֵרוּתו של ה"אחר". ייחודה של הטקסטואליות שבספר כאובייקט מיוחד שהמודרנה הציגה לציבוריות שהיא איננה נותנת גט כריתות למיסטריום. הטקסטואליות שבספר המודרני מציעה כביכול סולם לעלייה אל הגבהים ולירידה אל המעמקים שבהם אמור להסתתר הפשר, שניתן להוציאו מן האפלה אל ה"אור". הספר מבטא אופטימיות ביחס לאפשרות המשמעות כחשיפה אישית וציבורית, המרקדת ריקוד משותף שבו משתתפים האמת, אשכול ערכים רלוונטי ומערך אסתטי המבקש נִראוּת – חשיפה המנוסחת ומונחלת במנסרות הקאנון הנישא באופן חומרי על ידי הספר, מאוחסן בספריה ומונחל על-ידי מורים, סופרים ואוהבים שיש להם מילים, לב וידיים העושות היסטוריה. כאירוע פוליטי הספר במודרנה ביטא היררכיות, חומות והתבחנוּיות שהבטיחו סדר ושליטה. כביטוי של סדר אפשרו את האופטימיות בדרך אל המשמעות, המשמוּע והדיכוי/הפריון: היררכיה בין "אוריינות" ו"בורינות", בין "אמיתי" לבין "שקרי"/פנטסטי", בין מרכז לבין שוליים, בין עיקרי לבין טפל, בין תרבות גבוהה לבין תרבות עממית, בין ידיעה לבין סברה/אי-ידיעה/דעה קדומה. כל זאת, בדרך לייצורה של חברת המונים ממושמעת, סדורה ויצרנית. הספר, על ביטויו השונים, פרנס, בדרכו, את אידיאל הקדמה בדרך "הביתה" אל התחליף ההרואי ביותר לגן-העדן האבוד. תרבות הספר הניחה את אפשריותו של מעשה ייצוג ראוי. היא בטחה באפשרות להצביע על "הדבר עצמו", ביכולת לייצג את ה"עובדות", או, למצער, להנכיח את היעדר הפרשנות הראויה, האפיסטמולוגיה הנכונה או הספקנות שאין בלתה.

במרכז תרבות הספר עמדו הקאנון מזה, והיחיד מזה. מדובר לא ביחיד הגולה, אלא ביחיד המצביע, באינדיבידואל המכריע, בסובייקט החורג מתנאי-הייצור שלו ומהמניפולציות הממשטרות ומנרמלות אותו. עצם קיומו של הקאנון כביטוי קולוניאליסטי או כאלימות כנגד תרבויות "אחרות" או כנגד "התרבות העממית" כלל לא אותגר, כפי שלא הותקפו המאסטר, המופת או התשוקה לאמת כביטוי ראוי של "השיבה הביתה". בפסגותיה, הנאורות התעלתה על עצמה ולא העמידה במרכז את הסובייקט ואף לא את החריגה מתנאי הייצור של הסובייקטיביות ואת מה שנאמר/פורש/נמחק אלא את האמירה כשלעצמה. ברם גם אז הטקסטואליות של הספר ולא הטקסט או "כוונת המחבר" הם שעמדו כסולם בדרך לעלייתו של האדם, להתקדמותה הפאלוצנטריסטית של ה"הבנה"/"הפרשנות"/"היצירה" בדרך הגברית, הכובשנית, אל האורגזמה שב"ידיעה", ה"קונצנזוס" וה"גאולה", שהעלימה את העולם הפנתיאיסטי, אלימות שלא הותירה מקום לנראות רב-גווניותה של ההוויה על ביטוייה ה"נשיים"/רשתיים/פנתיאיסטיים/גנוסטיים.

כריכת הספר משמשת אופק גברי-כובשני פלוצנטריסיטי וכיוון שכך הוא גבול שאין לו גבול: חומה שבה קבוע שער להסתערותו אל מחוץ לגבולותיו בדרך למסע-כיבושיו. הספר הכרוך אינו יכול להתגבר על מהותו הכובשנית-קולוניאליסטית. אין ספר בעידן הפטריאכלי שאין לו גבול/חומה/שומרי חומה/סנקציות/גן-עדן וגיהינום אימפריאליסטי. זהו תנאי חומרי לאפשרות העקרונית של הבנת הטקסט, תנאי ל"הבנה" כשלעצמה, תנאי לכינונם של יחסי המחבר והקורא כאינטימיות טקסטואלית, שגם היא, מצידה, משמשת מיד עם רגע הולדתה מושא לפרשנות, לשליטה, לחיסול, לייצוג או לחינוך-מחדש, המופעלים כנגד הכופרים, הבורים והקנאים שמן המחנה "האחר", המצויד, מצידו, בטקסטים נגדיים ובאסטרטגיות פרשניות סוטות ו/או אופני ייצוג יריבים. אין להעלות על הדעת את היכולת להורות, ואף לא את ההוראה עצמה, את המדע החדש, את הטכנולוגיה המודרנית אך גם לא את הקולוניאליזם של המערב בלא תפיסה זו של הספר כמוקד תרבותי וכנקודת זינוק לחינוכו-מחדש של ה"אחר" לאורו השופע חסד של הקאנון. לספר שיולד מחוץ לשליטת הגיון הפאלוס לא ייתכן שתהיה כריכה.

במצב הפוסט-פורדיסטי, במסגרת המק'דולנדיזציה של ה- McWorld, משנה הספר את מעמדו, במקביל לשינוי-פניה של הטקסטואליות עצמה. לא האמת גולה ברגע הפוסט-מודרני, אלא התשוקה לאמת, הערגה לטרנסצנדנציה, הכמיהה להתעלות בעולם רווי נוכחות היעדרותו החודרת-כול של האל. כביכול התממשה באופן פרוורטי במיוחד בקשתו של ניטשה; לא זו בלבד שהורג האלוהים לא העמיד עצמו כחץ בדרך אל העל-אדם, אלא שעולמו של "האדם האחרון" ולא של זרתוסטרא הוא שנעשה העולם האפשרי היחידי, מאטריקס כל-יכול בולע-כול הנעדר ייעוד ו"משמעות". כביכול, מוירא, אלת המזל היוונית חסרת הייעוד בלעה את זאוס ושאר האלים וכבודה ממלא ללא היתר את הקוסמוס כולו.

המעבר ממודרניות לגלובליזציה והייצור הפוסט-פורדיסטי מוססו את תנאי האפשרות של הספר כפי שהכרנוהו במודרנה. יחד עם "מות הספר" הואצו התהליכים המייצרים את קץ התום, את ההיברידיות החודרת-כול, את הספיד שבו נעה האינפורמציה האלקטרונית, את האופי של תנופת ההון הגדול ואת הדה-טריטוריאליזציה של הייצור לצד "מות הסובייקט". אלה לוו בהתעצמות אי-הרלוונטיות של האהבה, דה-קונסטרוקציה של החכמה וציניות כלפי כל מה שאינו מוביל בזול, היעילות והמהירות להתמזגות ב"מכונת העונג" הפוסט-מודרנית ולייצור, לצריכה ולייצוג "פונקציונליים-יעילים-גמישים". בעולם שכזה אין מקום להוראה, אין מקום ליומרה ליכולת להצביע על "הדבר עצמו", לשחזר את ה"עובדות" או לומר דבר מה שהוא "אמיתי", "ראוי" או "יפה" באופן אקסלוסיבי, אף לא להציג הבדל שעושה הבדל. אין גבול אחרון, ואין גבול זמני שאינו נחצה, מתפרק, מנוּכס ומיוצר-מחדש בשינוי פנים אופנתי: לא למהירות, לא לטריטוריה, לא לאמירתה של האדמה, לסודות השמים או לצו המצפון. טרנסגרסיה חסרת מעצורים, חציית-הגבולות-תמידית והיסטריה תזזיתית יורשים הן את אידיאל הנומד הנצחי, הן את הגלותיות כייעוד ומציעים להם תחליפים פוסטמודרניים. הייצור הגלובליסטי מתגמל את מעשה החילופין התזזיתי בנדיבות רבה במונחים דולריים, ברמות רייטינג ובעוצמות קונצנזוס של קהל הצרכנים אובססיבי שהחליף את הקתארסיס של הפרשן המודרני ואת הפואסיס של הטקסטיאליות שידעה ספר קודש מהו, שידעה הריגת הדוגמה ואליליה מהי וידעה גם ידעה את המחויבות לבנייתו של עולם חדש בהדרכתם של הספרים והפרשנים "הראויים". כל אלה פורקו, הוגלו או הולעגו ונספגו על ידי עוצמותיה הכל-יכולות של חרושת התרבות הפוסט-מודרנית. נפל בנופלים גם הספר, גם הפרשנות ואף הטקסטואליות שאפשרה קולוניאליזם יעיל מזה, וחרדת-קודש חילונית מוסרית-יצירתית, מזה. הכול הפך לסחורה. גם הטקסטואליות עברה ראיפיקציה במאטריקס הסימבולי שאין מעבר לו, מעליו או מתחתיו "משמעות", "בית", יופי, צו מוסרי, או חטא/גאולה. במרחביה של עליצות זו המלווה את הרקוויאם לקץ עידן הספר אין מקום לאחרוּת, לגבול, להוראה מתוך חרדת-קודש ולחריגה מהמובן-מאליו/מהחטא/מהכיעור/מאי-הידיעה. עליצות זו של "מכונת העונג" הפוסט-מודרנית שאינה יכולה לאפשר מקום לשמחה, לאושר, לאהבה וליצירה מתוך חרדת-קודש היא רחם הולדתם של קץ עידן הספר, של תום הקאנון, המאסטר והערגה לאמת/לצדק/ליפה.

המאטריקס בעידן הגלובליזציה מעכל כל יומרה ל"אחרוּת", ל"חריגה" ולמהות ייחודית או לשגב לא במובן זה שאינו מותיר מקום לטקסטים, אלא במובן זה שהוא יוצר טרנספורמציה של הטקסטואליות תוך-מימושה-לכדי-אורח-חיים-קונקרטי, שבמסגרתו אין מקום לכתיבת ספרי מופת, לשקיקה אלי-שגב בקריאת ספרים ולנצירת ספרים באופנים שאפשרו את ארסמוס, לותר, וולטר, ניטשה, תומס מאן ואדורנו, את המהפכה הצרפתית, את "אביב העמים", את המהפכה הבולשביקית, את שררת הנאציונל סוציאליזם וגם את תנופת החינוך ההומניסטי ואת הצלחות המאבק על זכויות הנשים. המודרניות אמנם לא נמוגה כליל. היא משועתקת לצד זירות פרה-מודרניות וזירות פוסטמודרניות שבהן ממשיך לתפקד הספר כפי שתפקד באירופה המערבית ובאמריקה הצפונית בעידן המודרני, וכפי שמתפקדת גם בימינו המפלגה הקומוניסטית בכמה ממדינות הודו או במחוזותיה הנידחים ביותר של ברזיל אך במרחב הפוסט-מודרני אין עוד תנאי-אפשרות לספר כמערך חומרי של המופת והשגב. במרחבי השפע שבעידן הגלובליזציה הקפיטליסטית תם עידן הספר ואיתו גווע מכלול אקזיסטנציאלי, פילוסופי, תרבותי ופוליטי שאפשר את ההומניזם, את הדמוקרטיזציה ואת המודרניזציה על ביטוייה הנפלאים והנוראים ביותר. במציאות שכזו, עדיין קוראים ספרים לא רק בזירות הפרה-מודרניות והפוסט-מודרניות, ברם תש כוחו של הספר כמרחב הומניסטי בורא-מציאות משכילה, רציונלית, שוחרת הבאת "אור" המגרשת את חשכת "המשטר הישן", הדעות הקדומות או "הטעות" בדרך אל "השחרור" הכללי או אל "ההתעלות" של היחיד.

הסייברספייס מציע אינפורמציה יעילה, נגישה וכמעט אין-סופית לצד חוויות, "ביטוי עצמי" רב-מימדי שאינו יודע שובע, גבול גיאוגרפי, פוליטי או מוסרי, אף לא צנזור, תליין מלכותי או אל נקם ושילם. הטקסטואליות שבסייברספייס, כמרחב סימבולי נעדר "אלוהים", "עומק", "מקור", "גבול" ו"משמעות" אחרונה אינה מאפשרת עוד את אותה חניכה אינטלקטואלית, רגשית ופוליטית שהספר ידע להציע למודרניות בכישרון גדול ובלהט משתלהב. קהלי יעד מגוונים מייצרים שווקים אינסופיים אך מוגדרים היטב וזירות פרשניות ייחודיות שלכולן חופת כלולות שהכול משתחווים תחתה לכל-היכולוּת של היעדר אלוהיה, המופיעה כפעילות יצירתית וכשותפות בין חלקי הנפש, הגוף, האינטלקט והאסתטיקה הוולדנית ביותר: הגיון השוק, האפנה האחרונה, הרייטינג, "דרישות הקליינט". על רקע זה, כפי שמופיעות כוורות הקרנה המכוונות לקהלי ייעד אקסקלוסיביים ומובחנים היטב והן יורשות את בתי הקולנוע הגדולים שאפיינו את המאה העשרים בדרך להחלפתן במסך אישי שהוא גם מחשב-אינטרנט-טלפון-טלוויזיה-מוקד-שעשועים-אתר-ניהול-עסקי, המחולל קולות, ריחות, צבעים, צורות וגירויים רב-מימדיים ומאפשר לא רק "היפר-טקסט" אלא גם חוויה "היפר-אנושית". כחלק מעליצותו היעילה-ללא-רחם של תהליך זה מופיעים כיום לא רק ספרים אלקטרוניים, אלא גם ספרים "מסורתיים" בעלי מעמד מיוחד, העשויים להטעות אותנו כאילו לא חל מעתק היסטורי ולא תם עידן הספר.

הספרים החדשים מופיעים לצד סירוב מוחלט של רוב ילדינו להיכנס למנסרה המודרניסטית של תרבות הספר ולחוויות המעצבות מעין אלה שאפשרו את האפוסים הגדולים, את ספרות החניכה המודרנית ואת השירה הקלאסית. מדובר ב"דרישת שוק" נפוצה במעמד הבינוני-גבוה לספרי זיכרון משפחתיים, לאקסמפלר יחיד של ספר לאישה אהובה, לכינוס ארוטי שאינו דיגיטלי ויהיה לקלאסי במובן זה שיהיה "ספר" שדרוש לו "כורך ספרים מיוחדים". כורך הספרים דומה עתה בחשיבותו למדפיס במאה החמש עשרה וראשית עידן הקולוניאליזם הכובשני של עידן הספר: מאז ימי גוטנברג הוא מאפשר את התנאים החומריים לפרישת כנפיו של הספר ולראשית חיו כאובייקט המוליד אידיאות אבל גם מפיח באידיאות תנופה, מחולל את הפצת הרעיון באופן סטנדרטי, המוני ויעיל המאפשר דמוקרטיזציה של הידע, כפיית היררכיות חדשות ואופני שליטה על הידע, מקום אחסונו ושליטה על אסטרטגיות הדה-לגיטימציה של אופני פרשנות מסוכנים.

"חשוב לי שתשים לב שיש כאן אמנות בעידן קץ הדיוניסיוּת" אומר ידידי. "אני עושה אמנות ברגע היסטורי שאין בו מקום לאמנות, גם אם אין זו אמנות אותנטית, גדולה, האומרת את האמת על העולם. הכריכות שאני מייצר הן שילוב של אמנויות רבות. אני עובד קשה כדי ליצור כריכה שתהלום את הספר, את האמת של הספר, את מה שהספר היה רוצה לומר או להיות – ואני יכול לעשות זאת באמצעים טכניים ובמיוחד לנוכח האפשרויות הרוחניות דווקא בשל מות היומרה של הטקסטואליות העכשווית לומר את האמת. מות היומרה לאמות-מידה נכונות באופן אובייקטיבי מוליד לי ולשכמותי את חוויית אינסוף האפשרויות בעידן קץ 'המשמעות'. זוהי חוויה אנושית חדשה. התחליפים שקמו לספר כזירה קולוניאליסטית, כובשנית-היררכית בדמות ההיפר-טקסט בסייברספייס מגמדים את הספר ואת הפוטנציאל שלו לבטא או להתעשר בהקשרים אינטלקטואליים, רגשיים ופנטאסטיים. התחליפים הללו הם דינאמיים, מחברים בין קול, צורה, ריח חוש מישוש ואפילו בין היחיד לבין יחידים אחרים – אם רק יחשוק בכך ובעיקר משחררים אותנו הן מהרודנות של הכתיבה הן מהטירניה של 'כוונותיו האורגינליות של המחבר'. דווקא היעלמות הגבולות, קץ ההיררכיות, כלות ההִקבעוּת של ה'משמעות', הצורה והגבול של הספר שהכריכה משמשת לו חומה ושער זינוק לכיבושים, דווקא אלה, מסמנים כינונה של מציאות חדשה, חסרת יומרות אך עשירה מאין כמותה, שבה יש מקום ל'ספרים מיוחדים' ולמקצועי כ'כורך ספרים מיוחדים'.

"ואתה מאושר על שהפכת למן האפשר בתנאים שכאלה?" שאלתי את ידידי "האם בלב שלם אתה תורם את תרומתך להצפנתה ולהצדקתה של הפרוורטיות שבעליצותו של הרקוויאם הזה?". "כמובן שלא. אינני אדם מאושר ואינני כורך ספרים שמח, שהרי, כפי שאמרת, גלות הרוח ומותה של הטקסוטאליות שנטעה תכלית לחיים האנושיים הניתנת לחשיפה, לניסוח ולהנחלה הם שהולידו את נוראוּת מקצועי הצנוע ואת האפשרות שלי להתעשר מכאילו-אמנות ומכאילו-אומנות, כאותו צמד תולעים היוצאות לדרך לקראת שגשוגן רגע לפני יציאתה-לדרך של הנשמה. לכן אני מתפרנס יפה כל כך, אבל אין לי מוקד או ייעוד אליהם אתעל את הוני ואת אוני באופן שיוליד שמחה, "משמעות" או "טעם". גלתה ממני האהבה בעקבות מנוסתן של אמות-המידה ליפה והיעלמות הדחף לאמת. לכן גם לא הולדתי ילדים בלא שאוכל להאמין כסוקרטס בשעתו, שיצירי רוחי הם ילדי האמיתיים. ככורך ספרים מיוחדים אני הוא המת החי לספר על מות הטקסטואליות, המימזיס והקתארזיס ולא על היעלמות הארוטיקה של הספר בלבד". באותו זמן טעמתי עוד מן האבטיח הצונן-הנפלא והכנתי, בלא חופזה, את תשובתי לנפלאות טעותו שבכל זאת אפשרה לו בנחת המיוחדת לה את ההתחמקות המתמשכת מאימתה של הצדקת החיים בעידן פוריותה המסחררת של עליצות הרקוויאם לקץ עידן הספר.