כפייה דתית מול טרור מוסלמי. כולנו מכירים פלסטיני שלא באמת זומם לאכול את הילדים שלנו, כולנו מכירים חרדי שלא מעניין אותו באיזה חור של מי נשים מה. הבעיתיות בחברה פוליטיקלי קורקט היא סמנטית, הכשל היחידי הוא שאנשים מתקשים להעביר תפישה כלשהי לגבי קבוצה כלשהי מחשש שחס וחלילה יפגעו האינדיווידואליים. וההשלכה היא שהביקורת, ביקורת חיונית, ביקורת שמהווה תרבות פלוראליסטית ודמוקרטית בה מיעוטיה ורובה אמורים לשאוף להציב גבולות לקיום סימביוטי ואחוותי, הולכת לאיבוד בים של מילים חסרות משמעות. מילים כמו "אבל אני מכיר אחד שהוא לא." איזה כיף לך שאתה מכיר מוסלמי שלא שונא את התרבות המערבית, אני בטוח שהוא ימנע מהשאר לצאת למלחמת קודש עקובה מדם. איזה כיף לך שאתה מכיר חרדי שלא מעוניין בכפייה דתית, אני בטוח שהוא ישכנע את כל האחרים שהזין שלי וההרפתקאות שהוא יוצא אליהם הם ענייני בלבד.
החריגות מהנורמה, או אפילו מהסטיגמה, אינן רלוונטיות. גם אם רוב הציבור ההומוסקסואלי חושב שמצעד הגאווה הוא אירוע צעקני ומביך, זה לא ישנה את העובדה שהציבור ההומוסקסואלי אחראי לכך, ואין איך להתנער מזה. גם אם רוב הציבור המוסלמי חושב שישראל זו בעיה של מישהו אחר, זה לא ישנה את העובדה שהציבור הזה אחראי למתאבדים, פונדמנטליסטים ואלימים ברחבי העולם. וזו שאלה של אחריות קיבוצית.
אבל לך תבקר את זה. לך תירה משהו לגבי קבוצה כלשהי. חומה של התחסדות, התנשאות, בכיינות צבועה שמתחמקת מביקורת עכשיו כדי לשאת בתוצאות אחר-כך. התהליך השקוף בעליל הוא פרה קדושה שאי אפשר לגעת בה. פוליטיקלי קורקט זו השמרנות החדשה רק שבמקום לדפוק את כל הקבוצות האחרות אנחנו מאצילים להם את הסמכות לפגוע בנו.
כולנו בני-אדם, כל אחד ואחד מאיתנו עושה את הבחירות שלו. אבל אם קבוצות אתניות, חברתיות או פוליטיות לא יתחילו לקחת אחריות על הדברים שמאפיינים אותם ויעבדו כדי לשנות אותם, כל האינדיווידואלים האלו שאתה מכיר שווים לתחת. ההתחסדות מטרתה לא לעשות צדק לאלו שנעשה להם עוול בהכללות, ההתחסדות מטרתה להתחמק מהאמת המרה. להסיט את האשמה אל המאשים, את הביקורת אל המבקר.
אפשר להגיד כל-כך הרבה דברים רעים לגבי כל-כך הרבה קבוצות, בעיקר בציבור פלוראליסטי כמו הציבור הישראלי, ולצדוק במאה אחוז. לא במאה אחוז כי כל חברי קבוצה מסויימת בהכרח נופלים לקטגוריה, אלא בגלל שהנציגות של אותה קבוצה חורטת על דגלה מסר או מניע כזה או אחר. האנשים שעושים הכי הרבה רעש הם אלו שמציבים את צביונה של קבוצה. כמה התפלאתי לפגוש ימני שלא מקלל ויכול לשזור משפט של למעלה מחמש מילים, ומי היה מאמין, הוא לא נראה כמו אידיוט עם מצח נמוך וששני הוריו באותו צד של אילן היוחסין. אם הייתי הוא, הייתי מצהיר על עצמי כפאשיסט, ואז היו מיחסים אותי למוסוליני ולא למרכז הליכוד. הרע במיעוטו, אחרי הכל.
ועם כמה שאני בטוח שזה עקץ כמה מכם, זו הנקודה והכשל הלוגי. אנשים רבים מקבלים על עצמם את השיוך לקבוצה ועם זאת מסתייגים מהדוגמה (Dogma) שהיא מציבה, אבל הם עצמם מסרבים להיות הקונטרה. במקום שאדם חרדי שאורח החיים החילוני לא מטריד אותו יביע זאת, הוא בוחר בשתיקה. במקום שמוסלמי אדוק יעריך באופן בולט כלשהו את העולם המערבי כמו שהוא, הוא בוחר בשתיקה. ושתיקה לדוֹגמה שקבוצה מציבה שקולה בערכה להסכמה איתה ואשרורה. כשהמדינה כה משוסעת, כשתתי-קבוצות הולכות לאיבוד, להכיר מישהו שהוא לא כמו אלו שמגדירים את עצמם רעיו זה פשוט לא מספיק כדי להוכיח טעות בביקורת כלפי קבוצה. להפך, אם רק בגלל שלאותו אדם אין משקל וקונטרה בין אם מבחירה בין אם לאו, מדובר בהצדקה של הביקורת. הרי בסופו של יום אין צדיק בסדום - לוט עבר דירה, לא?
והכל נופל על חודן של מילים. כי כשאדם מתחיל משפט במילה "כל" או בה' הידיעה, הטיעון שלו הולך לאיבוד בהתחסדות, בפוליטיקלי קורקט. הוא נקטל מיד. אותו אדם גם הוא נאלץ לשתוק. ואז ההסכמה בשתיקה היא הדדית. הצד האחד מסרב לקבל ביקורת גורפת והצד השני מסרב לחלק אותה, כדי שחס וחלילה לא יפגעו רגשות. אנשים כה שבריריים כשביקורת נמצאת במצב של נתק, הצדדים לא נוגעים, הפלורליזם שנוצר הוא לא אחד שחי בסמביוזה, הוא אחד שחי בגטאות של תרבויות מפולגות, רחוקות זו מזו שנות אור מעבר לשדות של איבה סמויה וגלויה. אף אחד לא מקשיב למי שמכליל. אף אחד לא מכליל כי מי יקשיב לו בכלל. ומהצד, כולנו נראים כמו חבורה של בכיינים שמסרבים לשאת באחריות על עמיתינו ומסרבים להטיל אחריות על אלו שמנגד לנו. כל אחד בבית מזכוכית, מתעלמים מהעובדה שמעלינו נרקם לו ברד.
החריגים לא מעניינים. אם הציבור הישראלי מתחלק לשמאל ווקאלי וימין ווקאלי הציבור החרדי יכול להתחלק לכפייתי ווקאלי ומקבל ווקאלי. ההומוסקסואלים התרבותיים יכולים לצאת נגד הצעקנות הבוטה וחסרת הטעם. המוסלמים שוחרי השלום יכולים לצאת נגד אלו שיורים באוויר. ולא משנה המחיר. משנה הקונטרה.
האדם הקטן יושב בצד, מסתכל על צדדים וניגודם, דעתו משתנה בהתאם למי צועק חזק יותר. אבל אם התבוללות בתוך הקבוצה שלך היא הסכמה בשתיקה, האם גם האפאטי הוא אשם? אם אין לי דעה בנושא ירושלים, עם איזה צד אני מסכים בשתיקה? וזהו הרוב האמיתי. הרוב האמיתי הוא זה שדעותיו נגמרות בנוגע לו באופן מיידי ותו לא, והוא הרוב המוחץ. זה שסוחב משקל, שמוסיף מנדטים בויכוחים שלא לו בשרירותיות כדי לשרת מטרות מידיות אחרות. ש"ס לוקחת את המנדטים של המעמד הנמוך דרך חינוך, לא דרך שיפור המצב הכלכלי. לזרוק דגים במקום לתת חכות. וכך השפעת הדת מתעצמת בקרב הציבור היהודי חילוני והמיליטנטיות כלפי הפלשתינאים עולה בעקבות הדוגמה היהודית-דתית הכובשת מטבעה. וואקליות או לא – האם זה משנה כשיד מציעה להציל אותך מהבוץ הנוכחי?
הכשל הלוגי מסתבך. כדי שלא יהיה ניתן להכליל נגד ציבור מסויים על פי האנשים שצועקים בו הכי חזק צריכים לקום אנשים מנגד שיצעקו חזק באותה המידה. אין ציבור ישר באמצע. יש שחור ולבן, ובין שניהם אינספור גוונים של אפור. אז איפה סוגרים מעגל? איך ניתן לתת לקבוצה של מאה ועשרים אנשים לייצג שבעה מיליון דעות בלי שאף חריג לא יסכים בשתיקה למשהו? אז נכון. אז אין מסקנה, אין מעגל סגור, יש התחלה אבל אין סוף. קבוצות הן מקור הויכוח והכללות הן בלתי נמנעות כשמדובר בקבוצות, אך אם לכל דעה יש קונטרה כל אדם הוא קבוצה. ואם כל אדם הוא קבוצה, אין כל היגיון מאחורי פרלמנט שהרי זה לא מייצג אף אחד בדיוק. אין היגיון מאחורי אנרכיה כי אז לא ניתן לבנות חברה מתוקנת. כנסת? לא כל אדם על כל מורכבות דעתו יכול להיות מיוצג בקבוצה שמהווה 0.0017 אחוזים מקרב האוכלוסייה הכוללת בה הוא חי. אז אפשר להתחלק על פי מכנה משותף, לא?
