"תגידי, את רשמת את הספר?" שאל אותי התיכוניסט.
עניתי שלא. כלומר כן. לא רשמתי את הספר. כתבתי אותו.
"טוב, זה אותו דבר", טען.
התיכוניסט איננו יחידי. כמעט שאין מפגש עם תלמידים שאיני נשאלת בו על ספר שרשמתי, על ספרים שרשמו סופרים אחרים, או זוכה לשמוע על תלמידים החוטאים ב"רשימת שירה" – והשיא: תלמידה אחת התוודתה בפני כי היא "משרבטת בלדות למגירה". אבל תכליתו של טקסט קצר זה (שאף הוא 'רשימה') איננה לקונן על ירידת רמת העברית בקרב בני הדור הצעיר, בעקבות שינויים בהרגלי הקריאה (בין השאר בהשפעת מהפכת המסכים) אלא להתמקד בתופעה לשונית ספציפית, השימוש ההולך ומתרחב בשורש ר.ש.מ בהוראת כתיבת ספרות, וממנה, אולי, להסיק דבר או שניים על התרבות החדשה שיצרה אותה.
כ.ת.ב הינו שורש בסיסי, יסודי, ממש כמו בית הספר שבו נחשפים אליו דוברי עברית לראשונה בהרחבה. הוא השורש המכונן של תרבות הכתיבה (והקריאה) וממנו נגזרים פעלים השווים לכל נפש. על מנת ליצור אותם או להטות אותם אין צורך להיות אדם משכיל – כל ילד (ואפילו כל עולה חדש) יעשה זאת בנקל. בהתחשב בכך שהלשון נוטה להקל על המשתמשים בה, להתפשט (ואפילו להשתבש למענם) קשה להבין כיצד קרה שדווקא שורש כה נפוץ ופשוט נסוג מפני שורש אחר – אולי לא מאוד מורכב אך פחות שכיח.
אחד ההסברים לכך נעוץ במגמה כללית המאפיינת את העברית ה"ישראלית" (וכבר דנו בה רבים). כוונתי למגמה שעיקרה העדפת ביטוי לשוני גבוה ונדיר יחסית על פני אחיו הנפוץ והנמוך, או בחירה במילה "יחסנית" על מנת ליצור מראית עין – כלומר משמע אוזן – של שכלול לשוני. כך למשל "גמר" הישן והטוב גמר את חייו ונקבר מתחת ל"מסיים" הסדרתי המתחנחן המופץ באמצעות סוכנותיו היעילות של משרד החינוך (תרמה לכך גם הקונוטציה המינית של אחת מהוראותיו של ג.מ.ר) . וכך נכנסו אל השיח העממי ביטויים כמו "מן הסתם" הנמלץ, "מופרך" הפסבדו-מדעי או "קסום" הניו-איג'יי. אם לחזור אל "רשם" כתחליף ל"כתב", נראה כי גם כאן נשבה רוח האופנה וישן ויסודי יצא מפני חדש ואופנתי; וזאת אפילו מבלי לתת את הדעת על דקויות משמעות.
מגמה זו לבדה מלמדת כמה דברים מכאיבים על החברה שהולידה אותה. היא מלמדת על אטימותה, על ראוותנותה – כשהפעם הסוכנת היא הטלוויזיה המסחרית – וגם על הפערים והבערות שראוותנות זו מבקשת להסתיר, אך בסופו של דבר נמצאת מבליטה; אם משום שבהדרגה הופך השימוש במילה החדשה לשכיח עד כדי המוניות או משום שהביטוי מתבלט כמעין נזם זהב בלשונו הטבעית הקלוקלת של הדובר.
אבל ישנן גם המילים עצמן, השורשים ר.ש.מ, ו-ש.ר.ב.ט על הוראותיהן ועל הקונוטציות הנלוות להם והקורצות – גם אם לא במודע - למשתמשים החדשים. רישום ושרבוט הן פעולות משדה האמנות ובהקשר זה אפשר לראות בהן מילים נרדפות. ברישום, וגם בשרבוט, יש – לטוב ולרע - משהו ראשוני, ספונטאני, מיידי ואף יצרי. כזהו הרישום החופשי לעומת הציור, וכזוהי הרשימה לעומת המסה או המאמר. רישום, מעצם טיבו, תמיד יהיה יומרני פחות. לכאורה, כאשר מדובר בחובבים מתבקש לפרש את השימוש בפעלים הללו כאקט של צניעות, "הנמכה" של פעולת האמנות, אבל למעשה השימוש הפוך בתכלית – הוא מצביע על יומרה גדולה, זו יומרתו של האמן המנוסה, המאסטר, שכבר אינו נדרש להתייגע על מנת ליצור – די לו בשרבוט. את מקורה של גישה זו ניתן לייחס למיתוס הנושן של האמן – בפרט של משורר הדלות המשרבט את שורותיו על מפיות בתי-קפה – והוא אחד המיתוסים הממשיכים להיות מופצים ולשגשג, באקלים של תרבות הצריכה – הדורשת ייצור סדיר ומהיר של אמנות/ספרות, כמו גם של אמנים שהם גיבורי תרבות. (מלבד זאת, וכפי שניתן ללמוד ממדורי ההיכרויות ובכלל מנפוצותה בשיח הרומנטי, ספונטאניות נחשבת לאחת "המידות הטובות" של הזמן הזה).
כל שנאמר לעיל מביא אותנו אל אי-ההבנה הגדולה המגולמת ב"רשם" וב"שרבט" בהקשרה של תרבות הקריאה והכתיבה. יצירת ספרות, כפי שיודע כל כותב רציני וגם כל קורא רציני, היא פעולה מורכבת, מתוכננת ורב רובדית. טקסט ספרותי, ובוודאי טקסט ספרותי רחב היקף אינו נכתב (למעט במקרים נדירים וקיצוניים) בהינף יד, עט או מקלדת. הוא בוודאי איננו "משורבט". "בלדה משורבטת" היא יציר כמעט-לא-אפשרי - אלא כאשר היא נכתבת בידי חובבן או גאון. יותר מזה, לא אחת מתחוור כי בטקסט שהוצג בפנינו, בידי החובבן, כבלדה, אין ולו מאפיין אחד של הסוגה, כשם שחמשיר, או מה שידוע בציבור כחמשיר, כבר מזמן איננו חמשיר. השמות הללו, אשר מאחוריהם עומדות סוגות נוקשות כללים הפכו – בפי דילטנטים – לריקים מתוכן, לסתם שמות "מגניבים" – או, אם לשוב אל הוראה אחרת של השורש ר.ש.מ, מרשימים. למה לומר שיר כשאפשר להרשים בחמשיר ( בן ארבע או שש שורות...) ?
כיום, בהשפעת תרבות הצריכה נראה כי היצירה נתפשת כשולית ל"ספר" – שהוא מוצר צריכה. "ספר", "הוצאת ספר לאור" נתפסת כתכלית לעצמה (בעיקר הדבר בולט במפגשים עם צעירים; מרביתם שואלים איך מוציאים ספר ומיעוטם מביע עניין בתהליך האמנותי). אכן, גם להתעניינות הזו יש אחיזה במציאות. כלכלת השוק החופשי, נפוצות המחשב הביתי והתקדמות טכנולוגיות הדפוס, כל אלה מביאים לכך שטקסטים ספרותיים או מתיימרים להיות ספרותיים נכתבים במהירות של הקלדה עיוורת ורואים אור כספרים, בקלות בלתי-נסבלת. בשיקולי ההוצאה לאור של ספר, איכות אינה אלא פרמטר אחד, ולא פעם זניח, בין פרמטרים אחרים שהמכריע בהם הוא רווחיות. "רשם" ו"שרבט" צמחו מלמטה, כביטויים עממיים, אך הם נאמרים בנשימה אחת עם ביטויים מלאכותיים ושיווקיים למהדרין כמו "רב-מכר" ו"כותר".
בעידן בו כל מעבד-תמלילים הוא סופר בפוטנציה ובעל בית-דפוס בפוטנציה; בעידן בו ספר "טוב", בעיני מרבית הציבור, הינו ספר נמכר, אפשר כי לא ירחק היום וגם השאלה "אתה רשמת?" תזכה בנוסח עדכני וחף מציניות: "אתה הקלדת?"
