כשהתקשורת יוצרת מציאות: ניתוח מקרה פרשת הקישון

237 כתבות בנושא פרשת הקישון פורסמו ב: "ידיעות אחרונות", ו"הארץ". מעקב אחר כתבות אלה בעיתון יומי שנחשב איכותי ("הארץ") ועיתון פופולרי ("ידיעות אחרונות") היו הבסיס למחקר, המאפשר התבוננות עמוקה ונרחבת באופיים השונה של העיתונים ובדרכם המיוחדת לסקר את הפרשה.

במקרה "פרשת הקישון", העיתונות לא רק סיקרה את ההתרחשויות, אלא הייתה כמעט "המניע" להם. היא זו שחשפה את הפרשה והעלתה אותה על סדר היום הציבורי, והשאלות הקשות שעלו חייבו את שר הביטחון לפנות לממשלה ולהורות על הקמתה של ועדת חקירה. באמצעות העיתונות גם נבנה השיח הציבורי בנושא אחריותה של המדינה ללוחמים שנפגעו. "פרשת הקישון" סוקרה ברציפות בתקשורת ולא ירדה מסדר היום כמעט שלוש שנים, עד סיומה באפריל 2003.

במאמר זה נבחן את האופן שבו הובנתה המציאות באמצעי התקשורת הכתובה, מתוך השוואה בין הסיקור העיתונאי של פרשת הקישון ב "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". העיתון הראשון הוא העיתון היומי הנפוץ ביותר בישראל ומיועד לקהל יעד רחב ומגוון. העיתון השני נחשב עיתון איכותי שמיועד לאליטות החברתיות. ההבדלים באופי העיתונים וביטויים בסיקור הפרשה יאפשרו לבדוק כיצד, על אף יומרתה המוצהרת של התקשורת לתפקד כ"מראה", לאמתו של דבר היא מעצבת את המציאות החברתית, הפוליטיות והכלכלית, ובתוך כך מביאה לידי ביטוי אינטרסים של קבוצות שונות בחברה.

ב-25 במאי 2000 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" תחקיר עיתונאי מקיף, פרי עטם של ענת טל-שיר וצדוק יחזקאלי, ובו נטען כי צוללני השייטת והילת"ם (יחידה למשימות תת-מימיות) שהתאמנו בצלילה במי הקישון מימי הקמת המדינה ובעיקר מאמצע שנות השישים ועד פרסום הכתבה, נחשפו לחומרים מסרטנים שמזרימים לנחל מפעלי תעשייה באזור.
העיתונאים עבדו בשיטת "כדור השלג", כך שכל אדם שפגשו מסר להם מידע על אנשים נוספים. בתום חודש ימים נמצאו עוד 27 חולי סרטן וכמעט 20 לוחמים שנפטרו מהמחלה. התחקיר פורסם במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", ("7 ימים"), ובעקבות ההד הציבורי שעורר החליט הצבא לפתוח בחקירה פנימית של הנושא. הלוחמים לא האמינו בחקירת הצבא את עצמו, ופנו לבג"ץ בתביעה להוציא את החקירה מאחריותו. ואכן, כשבוע לאחר העתירה הורה ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לרמטכ"ל דאז, שאול מופז, למנות ועדת חקירה בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר. מטרת הוועדה הייתה לבחון את הקשר בין מחלת הסרטן ובין הצלילות בקישון, וכתב המינוי שלה הסמיך אותה לחקור אם מימי הקישון הכילו או מכילים חומרים מסכני בריאות, מהם הסיכונים הבריאותיים למי ששהה במים, ואם ייתכן קשר סיבתי בין מצב המים ובין מחלת הסרטן. הוועדה גם הוסמכה לחקור מה אחריותם של גורמי הצבא למחלות, הוסמכה להמליץ המלצות ביניים, לרבות על עריכתן של בדיקות רפואיות או בדיקות מדעיות אחרות. עוד השתתפו בוועדה ד"ר גדי רנרט, מומחה להיבטים הבריאותיים של זיהום סביבתי ופרופ' מאיר וילצ'יק, מומחה להמטולוגיה במכון וייצמן למדע.

מאוגוסט 2000 ועד פרסום דוח הביניים בינואר 2001 התכנסה הוועדה ברציפות. 103 עדים הופיעו לפניה, בכללם מפקדי חיל הים, מפקדי השייטת והילת"ם, אגד צליחה, לוחמים, דייגים, משפחות לוחמים, אנשי רפואה ומומחים מתחומים מגוונים כגון חקר הימים והאגמים, איכות הסביבה ואנשי מנהל. רוב הישיבות (19) נערכו בדלתיים פתוחות בנוכחות קהל באודיטוריום של בית התפוצות בתל אביב, ומיעוטן (8) בדלתיים סגורות. הדיונים לוו בפרסום עיתונאי, והפרוטוקולים של הדיונים הופיעו באתר רשמי של הוועדה באחריות הצבא.

במהלך העדויות נחשף, כי כבר ב-1989 הנחה קצין רפואה ראשי באופן מפורש שלא לצלול בקישון, ואולם למרות זאת המשיך הצבא להתאמן בנחל, בשכיחות נמוכה יותר, "לפי הצרכים המבצעיים של כל תרגיל", עד 1991. הצלילות בקישון נפסקו לחלוטין רק במאי 2000, לאחר עתירה שהגישו לבג"ץ שלושה לוחמים חולי סרטן ואלמנתו של איש שייטת לשעבר שנפטר מהמחלה.

עד סיום דיוני הוועדה התגלו 88 מקרים של גידולי סרטן בקרב לוחמים בשייטת 13 (בכלל זה בקורסים להכשרת צוללים לוחמים), לוחמי הילת"ם וחיילים מיחידה 707. עוד 8 מקרי סרטן התגלו בקרב אנשים שנטען כי השתייכו ליחידות הנ"ל, אך לא הופיעו ברשימות הצבא. בסך הכול הובאו לוועדה עדויות על 96 לוחמים שנפגעו מגידולים ממאירים.

הוועדה סיימה את עבודתה באפריל 2003, ומסקנותיה נחלקו בין דעת הרוב - רנרט ווילצ'יק - ובין דעת המיעוט של השופט שמגר. הראשונים טענו כי בבדיקות המדגמיות שערך משרד הביטחון לא הוכח קשר סטטיסטי מובהק בין הלוחמים שצללו בקישון ובין שכיחות מחלת הסרטן. לעומתם, קבע השופט שמגר, כי אכן הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הצלילות והאימונים במי הקישון ובין המספר הגבוה של לוחמים שחלו בסרטן. לאחר פרסום הדוח החליט שר הביטחון דאז, שאול מופז, לאמץ את דעת המיעוט. משמעות ההחלטה הייתה כי המדינה, באמצעות משרד הביטחון, תהיה אחראית למי שנפגע בעת הצלילות בקישון בשל שירותו הצבאי.

עיתוני איכות נקראים בדרך כלל בקרב האליטות. הם מציגים את נקודת המבט הרשמית של הממסד, משתמשים בשפה שכלתנית ומאופקת, חפה מביטויי רגש. משרתים את הצורך של הקורא במידע ובפרשנות.
עיתונות פופולארית פונה לקהל יעד רחב. מדגישה את נקודת המבט של האיש הקטן – שלעתים מנוגדת לעמדת הממסד - מתוך שימוש בשפה רגשית שמטרתה לשתף את הקוראים, וליצור תחושה של סולידריות. משרתת את הצורך לספק ריגושים, חוויות ובידור.

המטרות השונות באות לידי ביטוי גם באופי החזותי של העיתונים. העיתונות האיכותית נוטה לדבוק בצבעי שחור לבן, בכותרות קטנות באופן יחסי, ובהצגת תמונות ב"לונג שוט", קרי: זווית רחבה של התמונה. העיתון הפופולרי לעומת זה מנסה ליצור ממד חזק של ריגושים, העדפת כותרות צבעוניות / כותרות גדולות ו"נמרחות" על פני רוחב העמוד כולו. העדפת תמונות תקריב ("קלוז אפ") .

העיתונות הפופולרית מקדמת תהליכים וידע בצורה מרגשת ופוטוגנית המייצרת תהודה, וכך בכוחה להשפיע באופן יעיל על סדר היום הציבורי, פועלת בדרך של Showing, בניסיון ליצור תחושה שהיא מראה את "הדבר האמתי". לעומתה העיתונות האיכותית מעדיפה עמדה של Telling, כלומר העברת מידע מתוך סיקור צונן של הנושא.

כמה תיאוריות מרכזיות מסבירות את תפקידה החברתי של התקשורת.
את תפקידה הבסיסי של התקשורת הגדיר פרסונס (Parsons 1954) באמצעות התיאוריה המבנית-תפקודית, לפיה לאמצעי התקשורת חמישה תפקידים עיקריים: סיקור הסביבה, פרשנות, המשכיות של מורשת ערכים חברתית, בידור וגיוס תמיכה פוליטית כלכלית או חברתית למען שימור או שינוי בעקבות מידע חדש שנחשף בתקשורת (כספי 1993). בהמשך לראיית תפקודים אלה, כספי (1997) טוען כי את התקשורת אפשר לדמות בין היתר לזירת קרבות. זירה זו מאפשרת התגוששות חופשית בין תפיסות וקבוצות בחברה, כחלק ממרחב ציבורי שדיונים חופשיים מתנהלים בו, ובאמצעותם האזרחים מפקחים באופן רשמי ובלתי רשמי על הרשויות.

התיאוריה של קביעת סדר היום (agenda setting) מדגישה את כוחה של התקשורת לקבוע את סדר היום על ידי מיקוד תשומת הלב של הציבור בעניין מסוים. כך ייתכן, כי על סדר היום הציבורי ישפיעו לא רק עוצמת האירוע או חשיבותו, אלא עצם הפרסום בתקשורת, הבלטתו, הטיפול בו והדרך שהוא מאלץ את נבחרי הציבור ואחרים להתייחס אליו. התקשורת מחליטה מה לדעתה חשוב, ובכך משפיעה על סדר היום הציבורי. סדר היום הציבורי משפיע על סדר היום הפוליטי, כיוון שנבחרי הציבור אינם יכולים להתעלם מנושאים שמעסיקים את הציבור.
(כספי 1993; וולספלד ווימן 1999). מקומבס ושו (McCombs & Shaw 1993) טוענים כי סדר היום שנקבע אינו רק מנחה ומכוון על מה לחשוב, אלא גם כיצד לחשוב. לברֵרה של הנושאים ומסגרות החשיבה עליהם תפקידים רבי עוצמה בחשיבה החברתית. הסיקור התקשורתי של תחומים מסוימים על חשבון אחרים משפיע על החשיבות שהציבור מייחס לסוגיות, מתוך הדגשים שאמצעי התקשורת מעניקים לו.

תאוריית הבניית המציאות סבורה כי לאמצעי התקשורת הכוח ליצור מציאות אובייקטיבית, סובייקטיבית וסימבולית. הסיקור התקשורתי, כמו כל ייצוג אחר של המציאות, מצייר תמונה אחת, חלקית ולקויה של המציאות, וזו בהכרח אינה משקפת "הכול" באורח מדויק. בבסיס הבניית המציאות עומדים אינטרסים רבים: הנושא הנבחר לסיקור, החשיבות המיוחסת לו, מיקום הכתבה בעיתון ואורכה. החדשות מובנות חברתית ומושפעות מהדרך שהכתבים אוספים את המידע, מסננים ושופטים אותו. הפקת חדשות איננה רק תהליך של איסוף מידע ודיווח על אירועים מרכזיים, אלא פעולה של הבניית מציאות (Van Dijk 1996).

התאוריה של קביעת סדר היום ותאוריית הבניית המציאות הביאו לפיתוחה של אסכולת המסגור (framing) . מסגור היא חבילת פירוש שמעניקה משמעות לאירוע ומציעה כיצד להבין את הנושא. אנשים אינם טורחים לדלות מידע באופן מקיף, ולכן הם מושפעים יותר מתמונת העולם שהתקשורת מציגה. תחומים שהתקשורת אינה מסקרת אינם קיימים. המסגור מדרג את חשיבותם של הנושאים שעל סדר היום, ולעצמת המסגור חשיבות רבה בהבניית המציאות, שכן התקשורת מציגה תמיד תמונה חלקית ומעוותת של המציאות, ואינה משקפת אותה.

מודל "שעון החול והמפץ התקשורתי" מתמקד בנקודת הזמן של עיתוי הפרסום (אורתר 2006). "המפץ התקשורתי הגדול", שפירושו פרסום של הנושא והעלאתו אל סדר היום התקשורתי-ציבורי-פוליטי, בדומה לשעון חול שתקתוקו החל מרגע שהפרשה נחשפת היא מתפשטת גם לשאר אמצעי התקשורת ולשיח הציבורי כולו. בהנחה שאמצעי התקשורת מבטאים נאמנה את הלכי הרוח בציבור, אזי הם מעין מדד להערכה של דעת הקהל (כספי 2001), וכאשר אירוע מקבל חשיפה רבה בתקשורת, יש מקום להניח כי גם הציבור נחשף לו ודעתו בנידון הולכת ומתגבשת, השיח נעשה מרכזי באמצעי התקשורת ובעל כוחות השפעה פוליטיים, חברתיים וכלכליים עד שהפרשה שוככת. בעבר שמשה העיתונות מדיום מדווח ומשקיף על הזירה הפוליטית, ואילו כיום היא בגדר משתתף פעיל ומרכזי בזירה זו. בזכות הכוח העצום שיש בידיה, ביכולתם של העיתונאים לעצב את דעת הקהל, ואכן כיום העיתונות היא שמעצבת את סדר היום הפוליטי (אלמוג 2004).

המחקר עסק בשאלה כיצד באה לידי ביטוי תקשורתי "פרשת הקישון" בשני עיתונים יומיים, מה היו מאפייני הביטוי , ומהן התפיסות החברתיות שעמדו בבסיס הסיקור. השערת המחקר הייתה כי סיקור הפרשה בעיתונות הפופולרית יהיה שונה מזה של העיתונות האיכותית, ויושפע מסדר היום של העיתון ומקהל היעד שלו.

על פי השערה זו "ידיעות אחרונות", יכוון את עצמו להעמדת הפרט במרכז ולמלחמה על זכויות היחיד מול הממסד. בשל נקודת מוצא זו, יובאו לוחמי השייטת, ובעיקר החולים או משפחות הלוחמים שנפטרו מסרטן, במרכז הסיקור. עמדת הלוחמים, סיפוריהם האישיים ועמדת הצבא יובאו בכתבות צבע ובכותרות גדולות ודרמטיות בעמודים הראשונים של העיתון מתוך פנייה לרגשותיו של הקורא.

עיתון "הארץ", לעומתו, יתפוס את העמדה הממסדית ויסקר את האירוע בצורה "ניטרלית", לכאורה אובייקטיבית, בכותרות קטנות לא מובלטות מתוך העדפת עמדתו של הממסד (בעיקר חיל הים ומשרד הביטחון, שניסו לדחות את הקשר הסיבתי בין הצלילות בקישון ובין מחלת הסרטן).

1. סקירה שיטתית של כל הכתבות ממאי 2000 ועד אפריל 2003 בשני העיתונים. הכתבות נלקחו מכל חלקי העיתון: דף ראשי, דפים פנימיים ומוספים.
2. חלוקה ומיון הכתבות לקטגוריות (שנבחרו על בסיס תיאוריות בתחום התקשורת) באמצעות ניתוח התכנים.
3. עיבוד כמותי: הנתונים בנוגע לשכיחות הופעתן של הכתבות על פי הקטגוריות השונות קודדו, ועל בסיס הנתונים נבנתה סכמה ונעשה עיבוד סטטיסטי וגרפי.
4. ניתוח תוכן איכותני: הכתבות נותחו גם באופן איכותני בהתאם לתאוריות התקשורת שעמדו בבסיס העבודה.

להלן מבחר מממצאי המחקר כפי שהתקבלו מ-237 כתבות. 123 כתבות בעיתון "ידיעות אחרונות" ו-114 כתבות בעיתון "הארץ":

הנתונים מוכיחים את הטענה של מודל סדר היום, ולפיו התקשורת בוחרת באילו נושאים לעסוק ואילו נושאים יעלו על סדר היום התקשורתי. נושא שזוכה לעלות על סדר היום יזכה בפרסומים רבים בעמודים מרכזיים, וככל שיעבור הזמן יתפוס נושא אחר את מקומו, והוא ידחק לשוליים. נראה ש"פרשת הקישון" לא ירדה מסדר היום מאז חשיפתה ועד סיום עבודת הוועדה, אם כי מיקומה ברשימת הנושאים שעל סדר היום ירד מהמקום הראשון למקומות נמוכים יותר.

2. כתבים ופרסומיהם
ב"ידיעות אחרונות" סיקרו את הנושא כמעט אך ורק שני הכתבים שחשפו את הפרשה: צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר (101 כתבות מתוך 123), שכן הם היו מעורבים בפרשה על כל פרטיה והיו מעודכנים היטב בכל ההתפתחויות. הכתב פליקס פריש כתב על הפרשה 9 פעמים. את הכתבות האחרות כתבו כתבים מזדמנים. בעיתון "הארץ" עסקו בנושא מספר כתבים, והבולט בהם הוא צפריר רינת, שפרסם 55 כתבות מתוך 114 שפורסמו בנושא. במקביל עסקו בנושא באופן סדיר גם הכתבים רן רזניק ודוד רטנר (רזניק 18 פרסומים, רטנר 17 פרסומים).

3. מיקום הכתבה בחלקי העיתון
שני העיתונים סיקרו את הפרשה בעיקר במוספי החדשות (111 פעמים ב"ידיעות אחרונות", 106 פעמים ב"הארץ"). ל"ידיעות אחרונות" היו יותר פרסומים במוספי סוף השבוע, בעיקר תחקירים מעמיקים על הפרשה שבתוכם נשמעו סיפורי הלוחמים שחלו. בעיתון "הארץ", לעומת זה, עסקו הפרסומים במוספי סוף השבוע בעיקר במאמרי דעה ופרשנות על התנהלות הוועדה.
קשה להשוות את מיקום הכתבות בעמודי החדשות כיוון שפורמט העיתונים שונה.
כדי לעמוד על מידת החשיבות שנתנו עורכי העיתון לסיקור הפרשה ניתן להסתייע, איפוא, בניתוח הכותרות.

4. ניתוח כותרות
ב"ידיעות אחרונות" העדיפו להשתמש בכותרות גדולות, ולעתים אף בכותרות ענקיות שכיסו חצי מעמוד העיתון. עיתון "הארץ" השתמש בעיקר בכותרות קטנות. גם אופי הכותרות היה שונה: עיתון "הארץ" השתמש פעמים רבות בכותרות עובדתיות (65 כתבות מתוך 114). עיתון "ידיעות אחרונות" אמנם השתמש באופן קבוע בכותרות עובדתיות בכל הנוגע להתנהלות הוועדה ואיכות הסביבה, אבל בכתבות שעסקו בעמדת ראשי הצבא והממשלה, העדיף העורך להשתמש בציטוטים של הדברים שהובאו בפני הוועדה או הכתב (בסך הכול נכללו ציטוטים ב-42 כותרות מתוך 123 כתבות). "ידיעות אחרונות" הרבה להשתמש בציטוטים ובפרשנות ככותרות, ואילו עיתון "הארץ" העדיף להשתמש בכותרות עובדתיות.

5. אמצעים צורניים
א. מספרים
מספרים נחשבים בדרך כלל סימן ניטרלי, לא טעון, והעיתונים משתמשים בהם כדי לשדר אובייקטיביות לקוראים. ואולם רועה ופלדמן (1984) הראו כי העיתונות משתמשת במספרים גם כאמצעי סגנוני שתורם ליצירת מלודרמטיות.
שני העיתונים לא הרבו להשתמש באמצעי הרטורי של מספרים בכותרת הראשית (12 כותרות מתוך 123 ב"ידיעות אחרונות" ו-4 מתוך 114 ב"הארץ"), ואולם כשנעשה שימוש במספרים בכותרות "ידיעות אחרונות", הוא נועד להעצים את הדרמה ואת ההזדהות הרגשית של הקוראים עם הסיפור: "750 לוחמים צללו במי הקישון המזוהמים" ("ידיעות אחרונות", 2.8.2000), לעומת: "מאות לוחמים יעברו בדיקות לגילוי הסרטן" ("הארץ", 2.8.2000).
השימוש במספרים בכותרות, אף שאינו נעשה בשכיחות גבוהה, משרת את המטרות של העצמת הדרמה או העברת מסר מדויק מבחינה עובדתית.

ב. תמונות ועיצוב הכתבה
ב"ידיעות אחרונות" השתמשו בתמונות בתדירות גדולה יותר בהשוואה ל"הארץ". רוב התמונות היו של הלוחמים החולים או של לוחמים שנפטרו ואלמנותיהם, וכן תמונות של צוללנים בקישון. עיתון "הארץ", לעומת זה, השתמש פעמים רבות בתמונות של דיוני הוועדה והעדים שהעידו לפניה.
"ידיעות אחרונות" סיקר באופן מקיף כל לוחם שחלה ונפטר, ובסיקור נכללו כתבה גדולה, תמונת הלוחם, תמונת אלמנתו או מסע הלוויה שלו. ב"הארץ", לעומת זאת, הלוחמים שנפטרו לא סוקרו ולא הוזכרו באופן אישי, וצוינו רק כסטטיסטיקה ללא שמות ופנים.

6. הבניית מציאות וקביעת סדר יום תקשורתי
את הנושאים המרכזיים ששני העיתונים עסקו בהם אפשר לחלק לארבע קטגוריות: הקשר בין הצלילות לסרטן, אחריותם של צה"ל והמדינה לבריאות הלוחמים (בכלל זה אחריות למשפחות הנפטרים), התנהלות הוועדה והמשמעויות הנרחבות של הזיהום בקישון בהקשר של איכות הסביבה.

"ידיעות אחרונות" עסק רבות באחריות הצבא ללוחמים: הוא הציג סיפורים של לוחמים שחלו ושל משפחות הלוחמים שנפטרו, והרבה לעסוק בדילמה המוסרית בכל הנוגע לאחריותו של צה"ל ללוחמיו גם שנים רבות לאחר שירותם הסדיר. עיתון "הארץ", לעומת זאת, הציג תמונה ולפיה הכול בשליטה, וסיקר בקפדנות את התנהלות הוועדה, את העדים שהעידו בה ואת התקדמותה בחקירה. עיתון זה גם הרבה לצרף לכתבות תמונות של השופט שמגר ודיוני הוועדה, בניגוד ל"ידיעות אחרונות", שהוסיף לדיווחים תמונות של לוחמים ואלמנות. עיתון "הארץ" הרבה לעסוק בהיבט הרשמי של התנהלות הוועדה ובנושא איכות הסביבה. הבחירה בשני נושאים אלה העלתה אותם על סדר היום התקשורתי מבחינת העיתון וקוראיו. עיתון "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הרבה לעסוק באחריותו של צה"ל בפרשה ובקשר שנבדק בין הצלילות בקישון ובין מחלת הסרטן. עיתון "הארץ" הרבה לסקר את הפרשה דרך עיני הממסד, והסיקור כלל ציטוטים רבים של שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקדי חיל הים.
העיסוק בארבעה נושאים מרכזיים אלה תרם להבניית המציאות ולקביעת סדר היום התקשורתי של כל עיתון בנוגע לפרשה, כך שלא רק הנושא כולו עלה על סדר היום, אלא כל עיתון בחר אילו היבטים להדגיש.

7. תהליך המסגור
את הכותרות אפשר לחלק לארבע מסגרות הבנה שונות: עובדתית, סכסוכית, אסונית וחזונית.
1. מסגרת הבנה עובדתית/ אינפורמטיבית: הבאת עובדות בשם אומרם אם כציטוט ואם כמבואה אינפורמטיבית מתוך נקודת מבט ניטרלית לא מתערבת.
2. מסגרת הבנה חזונית/ אידאליסטית: הבאת תמונת המצב האידאלית, כזו שיכולה להתקיים בעתיד ובדמיון.
3. מסגרת הבנה אסונית/ קטסטרופלית: הצגת תמונת מצב עגומה של המציאות בלי להרחיב ולפרט.
4. מסגרת הבנה סכסוכית/ קונפליקטואלית: משפט שמבטא סכסוך קיים על כל רמותיו בין שני צדדים.

דיון ומסקנות

פרשת הצלילות בקישון היא מקרה לא שכיח שבו עסקה העיתונות בנושא אחד מחשיפתו ועד סיומו, כמעט שלוש שנים. הדיווחים נקשרו זה לזה כמעט כעלילה מתפתחת, והסיפור האנושי התחבר עם הסיפור הפוליטי. יתרה מזאת, אירוע זה היה אירוע מכונן ונבחנו בו ערכי יסוד של החברה הישראלית - ערכים שעמדו לא פעם בסתירה זה לזה (למשל ערך הנאמנות ליחידה ולצבא מול ערך השמירה על חיי אדם).

ההשוואה בין שני העיתונים מצביעה על דמיון רב במספר הכתבות הכולל, שהתפרסמו במהלך התקופה שנבדקה. נראה כי שני העיתונים נצמדו להתפתחות הפרשה בהתאם לאירועים החיצוניים שהתרחשו (החשיפה, ההחלטה על הקמת הוועדה, דיוני הוועדה, דוח הביניים, פרסום הדוח הסופי והחלטת שר הביטחון מופז לקבל את דעת המיעוט בוועדה), ובכל מקרה ראו עצמם מחויבים כלפי הקוראים בסיקור ובדיווח על האירועים ובפרשנות שלהם.

שני שיחים ציבוריים שונים בעניינו של הקישון חברו יחד בנקודת זמן קריטית:
השיח הראשון עסק בלוחמי השייטת, במדינה שמתנערת מאחריות, בשופט עליון בדימוס, בגנרלים רבים שמנסים להסביר מה קרה ובשני עיתונאים חוקרים בעיתון יומי אחד שפשוט אינם מרפים מהנושא. הציבור הישראלי, שגדל על ברכי מורשת הקרב של צה"ל, מיתוסים צבאיים מעוררי השתאות, סיפורי קרבות וחברות עד מוות, הזדהה עד עמקי נשמתו עם לוחם השייטת שרק לפני מספר שנים נלחם בשם המולדת מעבר לקווי האויב והוביל מבצעים שהשתיקה יפה להם, וכעת הוא חולה, משווע לעזרה.
השיח השני עסק בחומרים מסוכנים שנפלטים מהתעשייה ומזהמים את הסביבה, בשיקום הנחל, בלקיחת אחריות. התפשטות השיח, מרגע שנחשפה הפרשה, הייתה מהירה ביותר וכללה סיקורים נרחבים, בעיקר בעיתון "ידיעות אחרונות", אך גם בשאר העיתונים, בטלוויזיה, ברדיו ואף ברשתות תקשורת בינלאומיות שהתעניינו בנושא.

ניתן לשער כי לעניין הרב שעוררה הפרשה בציבור חברו יחדיו כמה גורמים:
1. הזדהות- מידע אישי והצגת הזווית האישית והאנושית של האירוע מאפשרת התמקדות ביחיד ומקלה על ההזדהות (למיש 1994). הסיפור האישי בא במקום ההקשר ההיסטורי, ומשום כך יכלו רבים מהקוראים למצוא אלמנט המשותף להם וללוחמים ולהזדהות עם הגיבורים.
2. דאגה בריאותית- ב"פרשת הקישון" נחשפו לראשונה ההשפעות הבריאותיות של הזיהום על בני האדם. "היה הלם ציבורי וחשיפת הקשר שבין סביבה לתחלואה. אנשים התחילו להבין שמה שנכון לצוללנים נכון לכל אדם. הפרשה הניחה את אבן הפינה לנושא הזה - סביבה הורגת. סרטן זו לא מכת גורל..." (תמיר בריאיון לאורתר 2004, עמ' 13).
3. כעס- הסיכון בשעת הקרב ידוע מראש ללוחמים ולמשפחותיהם. הסיכונים שבאימונים, לעומת זאת, אינם מובנים מאליהם, ולכן פציעות ומקרי מוות באימונים מתקבלים בצבא בחומרה יתרה ומחייבים ביצוע תחקירים והעמדה לדין של האשמים במחדל. הלוחמים יודעים שהצבא ששולח אותם לאימונים ידאג להם אם ייפצעו, ממש כמו שהמדינה תדאג למשפחותיהם אם ייפגעו בשדה הקרב. מערכת זו של תגמולים בעבור סיכונים היא מרכיב מרכזי ביחסים שבין החיילים ובין מדינת ישראל, וכשאחד מהצדדים "בוגד" במחויבותו, המעשה נתפס בציבור כבגידה של ממש. במקרה של לוחמי השייטת לא היה כל עוררין על מסירות הנפש של הצוללנים, ודווקא משום כך נתפסה התנהלות המדינה מולם, בייחוד בשלבים הראשונים, כבלתי מוסרית, בלתי מוצדקת ומכעיסה.
4. אמפתיה- סיפור השייטת חשף מצוקה אישית של בני אדם: מצוקה של חולי סרטן, של אלמנות ויתומים ושל נשים עקרות, והאמפתיה שהתעוררה כלפיהם הייתה חזקה במיוחד.

סיכום

מהדיון ומהמסקנות עולה כי השערת המחקר אוששה ונמצא כי "ידיעות אחרונות" כיוון עצמו להעמדה במרכז של הפרט ועמדות הלוחמים ופנייה לרגשות הציבור, ואילו "הארץ" תפס עמדה ממסדית וסיקר את האירועים באובייקטיביות לכאורה, בכותרות קטנות, עובדתיות ולא מובלטות.
נראה כי לקביעת סדר היום התקשורתי עוצמה ציבורית אדירה. משאב זה נתון בידי מספר מצומצם בלבד של מקורות, והם בבחינת שומרי הסף של הידע ומי ששולט במה ייכנס אל אמצעי התקשורת, עד כמה יובלטו נושאים מסוימים ודרך איזו זווית יטופלו. ערכים, תפיסות עולם, אינטרסים פוליטיים, חברתיים וכלכליים הם שמכתיבים לשומרי הסף את אופן פרסום המידע, את הצגתו ואפילו את תוכנו.

יש לציין שבעת כתיבת המאמר שב הנושא ועולה לכותרות עם חשיפת התחקיר של כתבי הערוץ הראשון בתוכנית "מבט שני" על המשך הצלילות בנחל ועל אי-לקיחת אחריות על כמה לוחמים שצללו לפני 1975 וחלו בימים אלו.

לרשימת המקורות של מאמר זה