"לא השכלנו לשאול שאלות קשות של ממש. חזונם של ראשונים מימיננו ואימת השואה משמאלנו כמו חסמו את מרחב ראייתנו. לא השכלנו לחפש פתרונות לארץ שיצרנו לאחר מלחמת ששת הימים. מה אופיה של המדינה שאנו רוצים בה? מהם גבולותיה הפיסיים, החברתיים והרוחניים? מהו תפקידה המהותי בתולדות העם היהודי?" עפרה קינן במכתב נוקב לדור קום המדינה.
גדלנו עם המדינה. היינו קטנים מדי לקחת חלק בהקמתה, אך הספקנו לחוות את המלחמה על עצמאותה. שרתנו אותה נאמנה, עבדנו את המדינה. חשבנו מדינה, נשמנו מדינה, בכינו וצחקנו מדינה. מעולם לא העזנו לחשוב לבד. מעולם לא קראנו באמת תגר. מעולם לא אמרנו גם אנו בחוזים.
יצרנו ספרות רחבה וטובה, אקדמיה מתקדמת, הקמנו צבא לתפארה, כתבנו שירה ופיתחנו כלכלה.
רק בשאלה אחת לא עסקנו – חזון קיומנו בפיסת אדמה זו. לא קם בנו אחד-העם וגם הרצל לא היה. היינו מבצעים נפלאים אך חסרי חוזים וחולמים.
הותש כוחנו במעש, ולא נפנינו לשאלות יסוד. התשובות היו כל-כך מובנות, ברורות, בהירות. התשובות שניתנו על-ידי הורינו החולמים, ההוזים ופורצי הדרך.
היינו ילדים טובים להורים, אך לא בגרנו לחשוב, להחליט ולדעת להלחם על מה אנו באמת בוחרים ורוצים.
לא השכלנו לשאול שאלות קשות של ממש. חזונם של ראשונים מימיננו ואימת השואה משמאלנו כמו חסמו את מרחב ראייתנו. לא השכלנו לחפש פתרונות לארץ שיצרנו לאחר מלחמת ששת הימים. מה אופיה של המדינה שאנו רוצים בה? מהם גבולותיה הפיסיים, החברתיים והרוחניים? מהו תפקידה המהותי בתולדות העם היהודי? כיצד היא משתלבת באלפי שנותיו מחד גיסא ובהיסטוריה של המאה ה-20 וה-21 מאידך גיסא?
לא העזנו להתייצב במלוא שיעור הקומה היהודי ולאמור: לא!!! לפתרונות המשיחיים שאפפו אותנו. לא בחרנו לומר אמירה בהירה וחד משמעית על ההבדל שבין דגניה לסבסטיה.
לכן, ואולי בגלל, לא קם בקרבנו אב רוחני, לא נוצר בינינו המרכז המסוגל להתמודד מול האתגרים האמיתיים שההיסטוריה הציבה בפני דורנו.
ואולי – משום שאנו, בני דור הקמת המדינה, לא הקמנו למעשה אבות רוחניים, אמירתנו הרוחנית והחברתית בטלה בששים. מבחינה זו השירים על אהבת הארץ הזאת, על יפי הרקפות ואודם הפרגים, על הגעגועים לימי הילדות המאושרים של טרם הקמת המדינה, על כאב האובדנים האישיים, בכך התמצתה תרומתנו הרוחנית.
גדלנו בישראל הקטנה – מוקפת הקו הירוק, נסיים בישראל הקטנה כמעט בקו הירוק – האם נתנו את לבנו, מה הותרנו לילדינו ונכדינו?!
"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד" (שאול טשרניחובסקי).
חבל.
