זה הכל התחיל באוקסימורון. "כיבוש נאור". הו, כמה אהבנו את צירוף המילים הסותר עד כאב הזה. תמיד אהבנו את הביטויים הללו, עוד הרבה לפני הכיבוש. הראש היהודי המציא לנו פטנטים, אוהבים לאכול את העוגה ולהותירה שלמה, אנחנו הרי היינו מאז ומעולם אלופים בהמצאת אוקסימירונים שכאלו: "טוהר הנשק", "שקט, יורים", או "מלחמת שלום הגליל".
טוהר ונשק, שקט ורעש, מלחמה ושלום וגם כיבוש ונאורות, הכל במחיצה אחת, הכל הולך אצלנו במכבסת המילים הגדולה והתעשייתית שהקים לנו המפעל הציוני. הכל טיהרנו לנו במלים, כל עוולה ועוול. בדיוק כמו שחורשות הקרן הקיימת לישראל כיסו על הריסות הכפרים האבודים, כך כיסו המילים הגדולות, הנאצלות, המצוחצחות, על הזוועה. מדינת ישראל קמה בדם ובאש, וגם בצחצוחי לשון.
גם הכיבוש קם לנו בדם ואש וצחצוחי לשון. בתחילה עוד התחבטנו איך לקרוא לשטחים הללו, שכבשנו לנו בהינד עפעף כמעט. מה נקרא להם, לשטחי הכיבוש הארורים הללו, ש"שחררנו", רק אלוהים יודע מידי מי ולמען חירותו של מי. שטחים "משוחררים"? "כבושים"? "מוחזקים"? או שמא "משוחזקים", על פי הפשרה שתפשה לה אחיזה לרגע. ואולי "יהודה ושומרון", או שמא נאמר "הגדה המערבית"?
בראשית ימי הכיבוש, וזה היה מזמן, עוד נחלקה כאן דעת הקהל ואיתה גם לשונה. השמאלנים הרדיקליים, נער יספרם, קראו לשטחים "כבושים". רק הם. שוחרי ארץ ישראל השלמה קראו להם "משוחררים" והשאר, הרוב הדומם, עוד פותה לחשוב שהם "מוחזקים". התקינות הפוליטית אמרה "מוחזקים", כך קראו להם בקול ישראל מירושלים, כמו לומר שמדובר בעניין ארעי, בן חלוף מיד. גם זאת היתה מכבסה. מאז שישראל קיימת, יותר מכפליים שנים, יותר עם הכיבוש מאשר בלעדיו, התמוסס שקר השטחים ה"מוחזקים" ונעלם מנוף חיינו. גם ה"משוחררים" כבר לא להיט, "יהודה ושומרון" נשמע קצת ארכאי, רק עוד בצה"ל יש "מפקדת איו"ש" ו"חטיבת בנימין", להזכיר את הקשר המקראי המתעתע. עם מה נשארנו? עם ה"שטחים". ככה סתם, "שטחים". חלקה, כברת ארץ, מקום המשתרע לאורך ולרוחב, כהגדרת המילון, אבל ברבים. הרבה. כך גם התלבטנו לגבי שם אויבנו המר: הארגון לשחרור פלשתין? הס מלהזכיר. אש"ף, באין ברירה, אבל עדיף "הארגון המתכנה אש"ף".
רק כבשנו, בקושי הגדרנו לעצמנו את המעשה, וכבר התעורר הצורך לטהר את כל שרציו. מאז, משחר ימי הכיבוש, עובד מפעל ההנצחה הזה במלוא המרץ, יומם וליל. יחידות הלשון של צה"ל, יחד עם בלשני התקשורת המגוייסת, מורים ומדינאים, סופרים ולשונאים, הורים ובנים, כולם שותפים בהצלחת המפעל הבלשני המסלף והמשקר. הלינגוויסטיקה של הפשע - מעשה יום יומי נפשע, שמתבצע חצי שעה מבתינו, בחצר האחורית האפילה שלנו, וממשיך ליהנות מצחות לשון שאין דומה לה. אולי היו כובשים נאורים פחות מאיתנו, אבל מעולם לא קמה שפת כיבוש כה צחורה וטהורה, כזו שלנו, כל כולה כבושה בידי הכובש. מפעל הכיבוש חב לפיכך חוב עמוק למחדשי השפה, שעמלים עד עצם היום הזה, במערכות העיתונים ובמפקדות, בחדרי החדשות ובחדרי המצב, להכשיר, להלבין, לטהר ולרומם את הפשע. צריך פעם להוקיר להם תודה על מפעלם הלאומי, אולי משואה ביום העצמאות תבטא מקצת מהתודה העמוקה שהכיבוש צריך לרחוש למנסחיו. אלמלא הם, מי יודע אנה היה בא.
*
במה נתחיל? קשה לדעת. אין יום בלי חידושי לשון של המפעל הפורה הזה, אין מהדורת חדשות או גיליון עיתון בלי פריו. האם שמעתם מעודכם על "חייל צה"ל שירה בראשו של ילד"? לא היה ולא נברא, אולי רק משל היה. לעולם - "ילד נורה בראשו". מאות ילדים הרוגים, ירויים בראשיהם ובשאר פלגי גופם, אבל אף חייל עברי לא ירה בהם, אף חייל טהור נשק לא הרג אותם, מעולם. אפילו לא במקרה אחד. הילדים "נורו", הם "נהרגו", הם "מצאו את מותם" או "מתו מפצעיהם". על מי האשם? על כתפיהם הזעירות של הילדים המתים. ילדים? אופס, טעינו. בדרך כלל הם "נערים" או "צעירים". גם כשהם בני תשע.
ומכאן הכל בשטף: "חישׂוּף", שהוא הריסה סיטונאית מבעיתה של בתים ועקירה של עצים; "מינהל אזרחי" שזה שלטון כיבוש צבאי ברוטאלי; "חמוש" שזה בן מוות, בכל מקרה; "כתר" שפירושו מצור אכזרי; "סיכול ממוקד", שזה רצח; "נוהל שכן", שזה לקיחת בני ערובה; "מעצר מינהלי" שהוא מעצר ללא משפט; "מעצר מבוקשים", שהוא חטיפה; "דרוש חקירה" שזה דרגה אחת פחות מ"מבוקש", איש לא יודע להגדיר אל נכון את ההבדלים; "שטח צבאי סגור", שפירושו כניסה למתנחלים בלבד; "כביש עוקף", שפירושו ליהודים בלבד; "מינהלת התיאום והקישור", שלא מתאמת ולא מקשרת דבר; "מנוע כניסה", שפירושו שרירותי להחריד; "מקרים הומניטאריים", שפירושם רק מעשי חילוץ של שכיבים מרע, כל השאר לא נחשב "הומניטארי"; "יפורט בחסוי", שזה עיקר כתבי האישום בבתי הדין הצבאיים; "גדר ההפרדה" או "מכשול ההפרדה" שהם בהרבה מקרים חומות אימתניות, שמונה מטרים גובהן; "קטטת רועים", שהיא פוגרום של מתנחלים ברועי צאן פלשתיניים; "מעבר", שזה מחסום אכזרי, שאיש כמעט לא מורשה לעבור בו; "נוהל מעצר חשוד", שברוב המקרים נגמר בהרג; "שטחים פתוחים", שבדרך כלל מתקבצים בהם, משום מה, תושבים רבים, בהם ילדים, רגע לפני ההפגזה הישראלית שוחרת הטוב; "מאחזים לא חוקיים", שמוכיחים שיש התנחלויות חוקיות; "בכיר בג'יהאד" שיכול להיות נער בן 12; "מפקד הזרוע הצבאית של החמאס", שיכול להתחלף מדי יום, על פי תוצאות החיסול הקודם; "נפגע חרדה", שזה ליהודים בלבד; "ביטחון", שזה לישראלים בלבד; "שכול", גם הוא רק שלנו, וכמותו גם כאב, יתמות, הלם או טראומה; "תשתיות הטרור", שזה הכל חוץ ממה שהן באמת תשתיות הטרור - הכיבוש, המחסומים, ההשפלות והמצוקה. וכמובן, הטרור והטרוריסט, אך ורק מעשה ידם. הפלת פצצה בת טון על שכונת מגורים באישון ליל - לא טרור; מטען חבלה נגד טנק - טרור. הכל לפי זהות המבצע, לעולם לא לפי אופי מעשהו.
האצ"ל - ארגון שחרור נאצל; אש"ף - ארגון טרור, גם אם שניהם זרעו את אותו הרג והרס באותן שיטות, לעתים גם באותם שווקים הומים.
ברמת הגולן אין "התנחלויות", רק "ישובים" וכך גם בבקעת הירדן. למה? ככה. כי כך סידרנו לעצמנו את חיינו. כי כך החלטנו, בדיוק כמו שהחלטנו לגבי השכונות היהודיות במזרח ירושלים הכבושה. מנחם בגין ביקש מג'ימי קרטר לכתוב בנוסח העברי של הסכם קמפ דיוויד עם מצרים את הביטוי "ערביי ארץ ישראל", תחת הביטוי "פלשתינאים". קרטר השיב, על פי המסופר: "בעברית תכתוב מה שאתה רוצה; הנוסח המחייב הוא האנגלי". את דגל פלשתין התעקשנו לכנות דגל אש"ף, את יאסר ערפאת כינינו "יו"ר" או "ראיס", רק לא נשיא, כפי שכונה במרבית ארצות תבל. מה יש? מדינות ערב לא קראו לנו "הישות הציונית"?
וישנם כמובן שמות המבצעים שהמחשב הצה"לי מנפק, אבל הם כה גרוטסקים ולעתים גם מקאברים, שאין טעם להכביר עליהם מילים. מ"חומת מגן" ועד "גשמי קיץ", דרך "ענני סתיו", "רוח סתיו" ו"גשם סגול", הכל במן פסטורליה מפלצתית שכזאת.
וישנה גם שפת הגוף של הכיבוש, אבל אותה קשה לתאר במלים. לכו למחסומים ותראו אותה במו עיניכם, בתנועות הידיים האדנותיות, בנביחות ובנהמות הבהמיות, בניבולי הפה והביטויים העולבים. תנועת היד של החייל הכובש, שמסמנת לנכבש לגשת אליו ומיד, התנועה שמסמלת לפלשתינאי לעוף לו מהעיניים, תנועת היד המבטלת לעברו של החולה המתחנן על נפשו לעבור או היולדת הנאנקת, התנועה שמסמנת לנהג המכונית שמשתרכת שעות בתור האינסופי להתקדם עוד כמה מטרים, או התנועה שמסמלת לו לעצור מיד, הכל מאוצר מורשת
הקרב של צבא ההגנה לישראל. צבא ההגנה? האם לא הגיע הזמן לדון גם בשם המכובס הזה של צבא, שרוב מניינו ובניינו מגוייס לשימור הכיבוש?
יש בכל זאת ביטוי אחד שמחייב עוד כמה מילים. זהו הביטוי הרווח "הפרות סדר". וכי מהי הפרת סדר בשטחים הכבושים, שדינה לעתים מוות? הסדר הטוב הוא זה שבמסגרתו צה"ל פולש, הורס, עוצר, הורג, רומס, עוקר, כולא וחוסם - באין מפריע. אם ילד קטן מיידה אבן במעוללי המפעלות הללו - זו כבר הפרת סדר. אפשר, אגב, למות מזה.
