שידחפו לעצמם לתחת את ה"כרוכית", את ה"מיסרון", את ה"שלטוט" וה"מדרג". גם בגלל הצורך המועט שלחברה יש בערכים אלו, וגם בשל העובדה שמישהו חושב שהמצאת מילים חדשות היא חשובה יותר מהעצמתן והדגשתן של אלו הישנות.
מה עוד אפשר לעשות? העברית שלנו, השפה שהוחייתה, השפה שהחייתה, השפה ששרדה יותר מכל שפה עתיקה אחרת (עזבו אותי מהסינים! לא יודע עליהם כלום!), השפה האהובה שלנו נחרבת ומתרסקת לנו מול העיניים.
מה עוד אפשר לעשות? זוהי דרכה של כל שפה, להיות מרכזו של תהליך התנוונות ולידה מחדש.
בדיוק כמו אותה לטינית, בעלת המבנים הדקדוקיים המסועפים, המילים בעלות המשמעויות הרבות, וחוקי הנאום והכתיבה המסעירים (בעיקר את ליבם של אלו המנסים ללמוד את השפה במאה העשרים ואחת!). אותה לטינית שאיבדה את עצמה לדעת אל תוך האיטלקית, הספרדית, הצרפתית והרומנית וארבעת השוויצרים שעוד מדברים את הרומנסק...
בדיוק בדרך כל שפה, גם העברית שלנו, האלתרמנית, הגולדברגית, מלווה את עצמה אל קבר השפות המקסימאליות – אלו הדוגלות בריבוי מילים, עיבוי משפטים, סלסול מסרים - על מנת לתת דרור ומקום לשפה המינימאלית, המקוצרת, המצומצמת, בעלת ערכים פואטים של משורר אילם, עילג ונוירוטי.
מה עוד אפשר לעשות? אם בכל פעם שניצתת להבה קטנה של געגועים לתקופה שבה המעשיר נתפס כמוסיף, מיד מואשם הוא באידיאליזציה של העבר ואנכרוניזם הטבול בנוסטלגיה מעוותת.
אם האינטרנט על צ'יטוטיו מבקש לקצר את שקוצר, לתמצת את שתומצת, לזרז את המסר שכבר עקף את מהירות האור בהגיעו ליעדו.
מה עוד אפשר לעשות, אם לא לשבת בחדר קטן, עם חלונות מוגפים, להוציא ספר שירים קטן ולראות כיצד אלתרמן מדבר על "התנובה המרופטת", ועל "ההיכל והעיר נדמו פתע".
משהו כואב להיות בצד של המפסידים. לדעת שדעתך, שנובעת מתחושותיך, שנובעים מהווייתך, היא שגויה ולא רלוונטית. שאת התפתחותה של שפה לא ניתן לעצור. שהנשכח והזנוח בשפה העברית לא היה ראוי, כנראה, להיות חלק אינטגראלי משפה מדוברת. שהמלחמה על שיוך המין למספר, השימוש באותיות אית"ן בעתידו של הגוף הראשון המדבר, שהשימוש בחיריק במקום בצרה בבניין הפעיל, כל אלו הם רובים ישנים, חלודים, שאינם משמשים את נער ההיי-טק בדרכו ל"דפוק את המכה" על איזה סטארט אפ עצבני, ושיידחפו לעצמם לתחת את הביטוי "חברת הזנק".
שידחפו לעצמם לתחת את ה"כרוכית", את ה"מיסרון", את ה"שלטוט" וה"מדרג". גם בגלל הצורך המועט שלחברה יש בערכים אלו, וגם בשל העובדה שמישהו חושב שהמצאת מילים חדשות היא חשובה יותר מהעצמתן והדגשתן של אלו הישנות.
אבל מה אפשר לעשות? או במילים אחרות, מה אני יכול לעשות? אם כואב לי על מותם של תאים זקנים, כמו תאי עור בלים. אם עצוב לי על עונות השנה של השפה שלי, שבאות והולכות כמנהג הטבע. אם קשה עלי המוות, על אף שהוא תופעה שכיחה והגיונית, המהווה חלק מהישרדותנו על פני כדור הארץ.
השפה העברית היא תופעה חסרת תקדים, ללא אח ורע. ניצבת לבד, למעלה על דוכן המנצחים בתחרות השפות החזקות, המהותיות, הרוחניות, המתחדשות והשורדות ביותר בהיסטוריה של האנושות. (עזבו אותי מהסינים...!)
מה אפשר לעשות אם אובדן של מילה אחת בשפת אמי, פגיעה בתבנית דקדוקית אחת בשפתו של אברהם שלונסקי, אם שחיקה ולו העדינה ביותר בשפתה של נעמי שמר, מה אפשר לעשות אם היא מעבירה אותי על דעתי?
