איור 1. מרכז התמונות תל-אביב. עיצוב: מ.אריה.
אוסף: חיים גרוסמן |
|
בימים אלה מלאו ארבעים שנה למלחמת ששת הימים. מבחר חיילי צה"ל ומפקדיו הגיבורים סובבים במקומותינו ומחייכים בגאווה מעל דפנות האוטובוסים כפי שצוירו על גבי אגרות ברכה לראש השנה לאחר הניצחון המופלא (איור 1). מראות חיילים אלו, שצוירו באהבה וגאווה על ידי הצייר אריה מוסקוביץ (מ. אריה), מציגים את הטייס הקרבי שמבטו נישא אל על, חיילת הצנחנים היפה וה"קרבית" של אז, דיוקן מפקדי צה"ל המנצחים שהפכו נערצים ומפת ישראל הרחבה בגבולותיה החדשים לאחר הניצחון. צה"ל, הצועד טבול באסתטיזציה של קיטש, הוא תמצית החברה הישראלית כפי שביקשה לראות עצמה מאז תום המלחמה וקיוותה להמשיך ולראות גם בימינו אלו.
הגדלת איורי ה"שנות טובות", עיטורן בכותרת "40 שנה לנצחון", והצבתן כשלטי פרסומת על אוטובוסים הנעים בכבישי העיר הגדולה,
איור 1. מרכז התמונות תל-אביב. עיצוב: מ.אריה.
אוסף: חיים גרוסמן |
ביזמת חוני המעגל ומוזיאון ינקו דאדא, יצרו מימד חדש של אמירה המתייחסת למלחמת ששת הימים (איור 2). בתמונות החייליות לא נעשה כל שינוי ולא נוספה כל תוספת שמשמעה היפוך תמאטי כפי שנעשה כבר בעבר. צה"ל הנוצץ הושאר כשהיה, כדי לשמש כחומר גלם מחודש בשיח המתקיים בהווה.
איור 2.חוני המעגל, מוזיאון ינקו דאדא, מרכז התמונות ת"א,
עיצוב: מ.אריה, אוסף: חיים גרוסמן |
מראות אלו מציעים קריאות שונות של פרשנות. המראות המיופים מעוררים נוסטלגיה וגעגוע אל ימי תום ניצחון וקונצנזוס ציבורי, מחזקים זיכרון של שמחה ומשמרים אותו כהצלחה והישג ראויים גם היום. הקריאה השניה האפשרית, מן ההווה אל העבר, נובעת מן הראשונה. העלאתו המחודשת של מחוז זיכרון מיופה המעוררת געגוע אל העבר של גבורה מנצחת לנוכח הווה מתסכל, ותחושת העדר מנהיגות ו"אין יותר גיבורים", נוסח 1967, המסוגלים להוביל לנצחון בסכסוך המתמשך. הקריאה השלישית, מן העבר אל ההווה, היא המורכבת מכולן ותמציתה אמירה ביקורתית. דימוי הגבורה ההירואית, המיופה באגרת הברכה האינטימית, הופך לתוצר חוצות פרסומי יומיומי, נטול כל הילה, כמו כל תוצר נמכר אחר. ה"גבורה" ששוב איננה, מדגישה מציאות הווה מדכדכת, אלא
איור 2. חוני המעגל, מוזיאון ינקו דאדא, מרכז התמונות ת"א, עיצוב: מ.אריה, אוסף: חיים גרוסמן |
שבה אין גם עבר הירואי כלל ועיקר אלא תחושה של רהב מכזב, שהוליך אותנו אל הווה של סכסוך נמשך המטופל עדיין בשוויץ של "סמוך" שמקורו בתחושת האופוריה של הימים ההם.
הצבת חומר שכולו עבר, בתוך מרחב אורבני של הווה, מעוררת סימן שאלה של "מה זה עושה פה"? ומכוון לשיח שתמציתו אי נחת. "ברחבי הערים", כתבה האוצרת רעיה זומר טל, "... סובבות כרזות ענק המזכירות את אווירת האופוריה שהיתה, אך מתוך ההתפכחות שאחריה..." אי אפשר להתעלם ממראות מיוחדים, נוצצים ומזכירים זמן אחר, הנעים ברחבי העיר. מחשבה נוסח "כמה חבל שזה כבר איננו" נכרכת בתהיות נוסח "היה שווה"? "היה כדאי"? האם הועיל".?
קשה לאמוד במדויק את התגובה הציבורית, אבל ניתן לקבוע כי התערוכה הניידת זכתה לעניין והתקבלה בעיקר בהנאה כאזכור נוסטלגי מיופה בימים קשים. מימד הביקורת שבהעמדת הדברים לא נתפס והובן כמרכזי בקרב הקהל העירוני הממהר לדרכו. עובדה זו אף תרמה, כמובן, להעדר גילויי מחאה חריפים וניסיון פגיעה והשחתה – מה גם שהאוטובוסים גלויים תמיד לעין או חונים במתחם סגור ומאובטח.
לא כך למשל בשני פרויקטים נוספים המתקיימים בימים אלה גם הם במרחב הציבורי. תערוכת צילומים של קבוצת צלמי "אקטיב סטילס" הציגו פרויקט צילום ארבע סדרות של צילומים שנעשו בעזה, חברון, בית לחם וירושלים. כל התצלומים הציגו שגרת מציאות חיים כפי שמוכתבת על ידי הכובש הישראלי ומביאה להרס ואומללות לצד הערבי הנשלט ומנוהל על ידינו. ברוב המקומות בעיר תל אביב הודבקה סדרת התצלומים ולצידה דף של טקסט מסביר. הדיאלוג החזותי בין הצלם לקהל לא האריך זמן רב. התצלומים נתלשו והושחתו במהירות וחותמם האפשרי על המרחב הציבורי היה קצר (איור 3). גורל דומה פקד גם את כרזת "40 כיבוש" שהוכנה בידי קבוצות מן השמאל הפוליטי. הכרזה הגדירה את הניצחון ככיבוש, הבליטה בצבעיה את הנרטיב הפלשתינאי, ומיקדה את ההתייחסות ליחסי העוול המתקיימים בין כובש ונכבש (איור 4).
אפשר לטעון כי למאורעות הזמן השפעה על אופי תגובת הרחוב נוכח תמונת מציאות לא נוחה וטורדת. ניתן לטעון, ובצדק, כי פרויקטים המציבים את הצד הפלשתינאי כמסכן יוצרים אי נחת לנוכח הצגת מציאות חד צדדית, שבודאי אינה נכונה במרחב המזרח תיכוני. אך אין בכל אלה כדי להסביר את העדר האפשרות לנהל דיאלוג ציבורי במרחב פתוח. נראה שאופי התגובה נקשר לתבנית שיח יסודית יותר הקשורה להוויה הישראלית.
איור 4. הפקת הכרזה: שלמה וקרועה
|
הניצחון המהיר והאלגנטי במלחמת ששת הימים חיזק מראה מציאות חד משמעית שהובנתה גם על ידי גל תוצרי הגרפיקה והאמנות השימושית שפרחה לאחריה. זיכרון מראות צבעוניים ונוצצים שכאלו עדיין מתקיים בתודעה הלאומית. יוצא, איפוא, שאותם המראות החייליים החד ממדיים, נוסח אגרות הברכה שלפני ארבעים שנה, שיצרו אסתטיזציה נעימה של מראה הכוח הצבאי והדירו כל מראה אחר, הם עדיין חזות התפיסה והציפיה הציבורית. כוח צבאי כמענה יחיד ראוי, נעדר כל מחיר אנושי כלכלי ופוליטי, כוח המדמה לחשוב שהכל בידך בדרך לעיצוב מציאות ומוביל גם כיום למהלכים מוטעים רוויי רהב, המסתיימים בכישלון. זיכרון צה"ל החזק של פעם מרמה להמשיך ולדמות מציאות עבר סטיכית של "אין ברירה" ותחושה מוטעה בהווה, שאינה מניחה להביט נכוחה למציאות מורכבת, המצריכה דיאלוג רצוף עם האחר ולא "פסיאודו פטריוטיזם" חד מימדי.
למן מלחמת 1967 מתקיים בדרך כלל השיח הישראלי רק בפריזמה של הפטריוטיזם הישראלי, כפי שהוא נתפס בציבוריות הישראלית. בשיח זה התרחב תהליך מונופוליזציה של הפטריוטיזם הישראלי, שמגדיר ומגביל מושג זה לתמיכה באידיאולוגיה מסוימת תוך הוצאת הקולות שאינם שותפים לעמדות אלה מתחומי המחנה. חרף התרחבותו של השיח מדיון פוליטי מפלגתי צר למעורבות ציבורית רבה במגוון ערוצי תקשורת, לא התרחבו גבולותיו, וחידוד עמדה ביקורתית המבקשת להרחיב את הדיון בהתמקדות חזותית גם בצד הפלשתינאי עדיין נתפסת כלא פטריוטית ולא לגיטימית, ולפיכך כאילו אינה קיימת.
איור 5. חוני המעגל, מוזיאון ינקו דאדא, מרכז התמונות ת"א,
עיצוב: מ.אריה, אוסף: חיים גרוסמן |
כך ממשיכה ומתקיימת חזות "40 שנה לניצחון" על גבי איגרת ברכה צבעונית ברחובות העיר, כמסר נוסטלגי ראוי ומשרה שלווה, שגם אם מעלה תהייה לרגע, מתקיים בגבולות המסר החזותי האפשרי היחיד בדיאלוג אמן – קהל ישראלי - רחוב. כל מסר אחר אינו מתקבל ברחוב ולו לרגע כנקודה אפשרית לדיון אחר (איור 5).
אי הרצון או היכולת להתבונן במלוא היקפה של תמונת תוצאותיה של מלחמת 1967 ממרחק הזמן מוביל לקריעתה או גריעתה, והרי לך ניצחון צבאי מפואר שכולו הפסד. באלבומי ניצחון רבים הוכתרה המלחמה בשם "המלחמה לשלום". בלתי אפשרי להידבר "שלום" עם האחר, במציאות שבה אינך מצליח לנהל דיאלוג בתוכך. גם אם הצד האחר מתמהמה וגם אם התבוננות במראה כואבת לעיתים, אין בלתה לניצחון ישראלי גם ממרחק ארבעים שנה.
