ישראל איננה מדינה ככול המדינות. על פי מהותה, ישראל היא צו ההתגברות על כל מה שהמדינה המשגשגת מייצגת ומשרתת, ועל כן התפרקותה אוצרת סוד ייחודי ובשורה שטרם נתפענחה. עצם ה'היות', כאן, אינו מובן-מאליו והוא אוצר סתירה פנימית שוחרת התרה. ישראל היא סתירה פנימית מיוחדת, לא רק כתיאולוגיה פוליטית, אלא מעצם התגבשותה לכדי ישות מדינית, וככזאת היא נושאת את בשורת המרד. המתח בין הייעוד היהודי לבין צרכי ההישרדות של מדינת ישראל מנכיח את ההתנגשות בין המרוץ אל היש לבין התשוקה ל"שיבה-הביתה" אל האין.
יקיצת רוח היהדות מחורבות הפרויקט הציוני / אילן גור זאב. איור: רע ברטפלד |
מדינת ישראל הכריעה כנגד הכלמקום/"שום מקום" – בשם האידיאה המכוננת של הציונות שאותה מדינת ישראל מממשת באמצעות התמסרותה לתשוקה לכוח כביטוי של "נורמליות" בדרך ליציבות, לביטחון ולשלום מסדר העולם הזה: מימושה של הכרעה זו עלינו להעריך כבר כאן, לנוכח הרגע הזה של טרם קריסה. אנו יכולים לומר:
נחשפה האמת המצמררת: לאחר מאה שנות מאבק ישראלי-פלסטיני במקום הזה, הכרחי לשלם במטבעות של החיים הראויים עבור עצם החיים. ובמילים אחרות: גם אם ישראל תוכל להשתורר דור או שניים נוספים, היא לא תוכל לעשות זאת אלא בתבנית ספרטה-אירן למנוולים. בתנאים שנוצרו בישראל, אין ליהודים אפשרות לממש את החיים לאור האימפולס המשיחי ואף לא את ההבטחה לחולל כאן דמוקרטיה ליברלית ורוחניות הומניסטית. ישראל הפכה לגולה האולטימטיבית של הרוח היהודית, שהדיבור בשמה מִתנוול בידי האורתודוקסיה הדתית לכדי ג'יהאד חרוּף המשחיז את סכינו לקראת הפוגרום, תוך כדי התגוללות בעבודת אלילים, התמכרות לסם מכשפים בטוק שואוז, בקניונים או באתרי אקסייטמנט אחרים ובהשתעבדות לפחז גוויות קברי צדיקים ריקים.
האם אנו עומדים מול שינוי-פנים חשוב, אך לא בפני מטמורפוזה? ואולי התפרקותה של מדינת ישראל היא שעומדת כאן על הפרק כשינוי פנים או שמא כהזדמנות חדשה ליהדות דורנו? ובין כך ובין כך נשאל: מהי מהותה של התפנית בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל עם ישראל?
בסוגיה זו של מהות התפרקותה של מדינת ישראל והבנת התפרקותה כביטוי של התחדשות ופריחה נעסוק בדיון שלפנינו.
בישראל הכוחות הפוליטיים המתחזקים מציגים כעת:
1.
מגמות שבטיות-כוחניות שאינן מחויבות לדמוקרטיה-ליברלית, לחינוך לרפלקסיה ולאחריות אנושית בוגרת. מזה דור, שישראל מתפרקת במצהלות שמחה ובגאווה מופגנת מהכיסוי הדק של מוסריות הומניסטית, של ערכים דמוקרטיים ושל אידיאלים ליברליים, שהחינוך הציוני עטה על אלימותה במאה השנים האחרונות. האלימות האסלאמית, הדה-לגיטימזציה והשנאה הערבית והפוסטקולוניאליסטית באופן כללי אינם מפיחים אויר לנשימתה של אלטרנטיבה פוליטית הומניסטית במקום הזה, התובע בחירה בכל האמצעים, ולו הקיצוניים ביותר, להבטחת עצם הקיום הישראלי.
2.
מגמות גלובליסטיות של התפרקות מעמד המדינה כמתווכת בין העבודה לבין ההון; התפרקות הסולידריות החברתית, הביטחון הסוציאלי, הקביעות במקומות העבודה והיציבות ביחס לתחזיות חברתיות, תרבותיות ואינדיווידואליות לגבי העתיד; התפרקות התיחומים המסורתיים, ההיררכיות התרבותיות, אמות-המידה הערכיות והרלוונטיות של עולם מושגים, תשוקות ואפשרויות, שאותם מחליפה "חברת הסיכון", חציית-גבולות מתמדת, ניידות תזזיתית חסרת מעצורים של הון, סחורות, רעיונות ובני-אדם; פתיחות רעיונית, "גמישות ניהולית", ריתמוס מהיר חודר-כל, המשנה כליל לא רק את מעמד הידע אלא אף את היחסים המסורתיים בכל הרבדים והמימדים של הקיום.
במקביל, הגידול של אי-השוויון, התרוממות החומות סביב הקבוצות העוינות, הממודרות יחד עם התרוממות האין-מוצא וההידרדרות בתנאי החיים ההופכת למציאות ממשית לגבי הרוב המוחלט של האוכלוסייה.
מחקרים עדכניים הבוחנים מגמות אלו בקנה מידה גלובלי מגלים, כי מדובר בהתפתחות עקבית, כלל עולמית, שמנגנוני הייצוג של הסדר הגלובאליסטי מציגים כטבע-הכרחי וכביטוי-שיא של שגשוג הרציונליזציה של הקיום האנושי. מיהו שיכול, כיום, להתווכח עם המולך של "צרכי השוק" או עם "נחישותה" צמאת-הדם של מגמת ירידת גובה הריבית, או אימפולס עליית מחירי המניות בבורסות העולם?
במסגרת תהליכי הגלוקאליזציה מתלכדים בישראל המימדים השבטיים-לוקליים עם הגיון השוק והמגמות האוניברסאליות. הם מזינים זה את זה כנמלים עמלניות, שאינן מתייגעות לעולם לנוכח הסיכוי לעשות את הרע, כפי שמוכיחה בית"ר ירושלים כתאגיד כלכלי, המשתלב בגלובליזציה הקפיטליסטית, בה-בעת שהיא קורנת תשוקת צייתנות והתמסרות קנאית להרס האינדיבידואליות לטובת השתובבות להבת לאומנות סתגרנית-כוחנית מקומית נואשת של חולדות ספינה טובעת. פריחת הגלוקליזציה בישראל אינה אלא פן מפניה של התפרקות הישגי ההתגבשות הציונית והישגיה בני מאה השנים האחרונות, בה-בעת שהיא גם פרי ההילולים שלה.
בהיעדר "אנו", בהיעדר ייעוד מלהיב ואידיאה מכוננת ומלכדת, השבטים והאג'נדות היריבות בישראל אינם מסוגלים להתמזג באופן חיובי המקבץ מתוך השונויות והסתמיות את התעלות "הטוב הכללי",
קל וחומר שהחברה הישראלית איננה מסוגלת להוליד ייעוד מוסרי ותבנית חינוכית של יחסים אנושיים המעניקים צידוק לחיים ונוטעים משמעות בהקרבה של ה"אנחנו" ובסבל המומטר על ה"אחר". מהי מהותה של ההתפרקות שבפניה אנו עומדים כאן, במקביל לזרימת הון מסיבית ולעלייה עצומה בתל"ג, שאת פירותיה קוצר העשירון העליון בלבד, יחד עם הרחבת הפערים החברתיים, העצמת הפערים, הנגישות להון תרבותי-ביקורתי ולהתבססותה של ישראל במקום ה- 134 בעולם מבחינת הערכים הדמוקרטיים של תלמידיה?ההיסטוריה דואגת לתקן או להעניש על המנוס מהחירות – לא בלי ליוויו של סבל נורא ליחיד הנס מאינדיבידואליותו, מעל הכולל בישראל גם את ההישאבות לחיים של נוולות ואיום על שלום העולם כולו. בה-בעת כוללת התפרקות זו גם נקיפות מצפון לאומי וסירוב לגייס נקם ושילם על הקורבנות הישראלים, בחמת ייחום זועם של אנטישמיות חדשה. כעת, ככלות הגעש האופטימי של מאה ועשרים שנות ציונות, מסתבר שההתפרקות נגזרה על החינוך הציוני מלכתחילה. לא זו בלבד שלא הצילה את הקיבוץ היהודי מסכנה קיומית ולא פירקה את האנטישמיות - אחמדיניג'ן וחוגו צ'אבס אינם יכולים להתחבק ולהכריז על היותם נשמות-אחיות בלא לייצר את האנטישמיות החדשה וללא הדלק הרוחני שמספקת להם חרושת הרוע הישראלית המשגשגת במקביל להתפרקותה של מדינת ישראל.
כבר מראשיתו לא היו בו בחינוך הציוני לא אמת גדולה ולא אלימות-יוצרת בעוצמה מספקת לתעודתה הגדולה: רתימת רוח היהדות לפרויקט הנורמליזציה במסגרת "השיבה הביתה" והשתת סדר וייעוד חדשים, חילוניים-כוחניים, על המרחב כולו. מלכתחילה לא הכיל החינוך הציוני יוּרה דיוניסית רותחת בגעש ובהתמדה שתוכל לפרנס את אש-התמיד במזבח שעליו התיימרה להעלות לעולה אותנו, את ילדינו ואת נכדי נכדינו עד עולם. הציונות של אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג וזאב ז'בוטינסקי לא הכילה, על אף הכל, חיוניות מתמדת ולא הצליחה ללוש כרצונה את רוח היהדות, שעה שהבטיחה את שגשוגו של גזע "גאון ונדיב ואכזר" או "צבר" שהינו "מחוספס מבחוץ ומתוק-מוסרי מבפנים".
האלטרנטיבות הציוניות הרוחניות מעין אלו של בובר ומאגנס הודחו לשוליים, או שגוועו באיבן, או שלמורשתן ממשות חיה, אף אם עלובה, נלעגת ונידחת. לא היה בו, בחינוך הציוני, כוח-הולדה של ממש, שימנע את התפרקותו המהירה לנוכח הביטויים הראשונים של הצלחתו: לא כזה שיספיק לממש את האידיאה של "היהודי החדש", לא כזה שיצליח למרק את הצדדים הגטואיים-סתגרניים של הגלותיות, לא כזה שתהיה בו הנדיבות להושיט-יד למרחב הערבי, לא כזה שיצליח לכבוש את המרחב הפלסטיני בסערה ולטהרו ביד ברזל בהתאם לדוגמה האמריקאית-אינדיאנית, ואף לא החוסן הדרוש להעמיד מול האימה והעוינות הערבית "קיר ברזל", שיגן על הניסיון הציוני מפני התבייתות במרחב התרבותי המוסלמי השוקע בניוונו מזה, ומפני ההספגוּת הנלהבת בשקיקה הקפיטליסטית-קניבליסטית מזה.
עורמת ההיסטוריה מעמידה את העובדה הברוטלית, שישראלים וערבים כל כך בורחים ממנה כמו מאש: עמישראל הופך לאיבר מאיבריה של הדגנרציה הסוחפת-כל של המרחב המזרח תיכוני ובמובן זה לבן-בית בניוונו של עולם הערבי, בה-בעת שישראל צומחת לכדי מרכז עולמי לקדמה הטכנו-מדעית, ולמהפכת המידע והאקזיסטנציה הנומדית שמשיתה הגלובליזציה הקפיטליסטית והופכת בה לממשות רוגשת, כהזמנה לאלטרנטיבה קיומית פוסט-מודרנית.
שגשוגה של ישראל מייצג ומשרת באופן אירוני את התפרקותה הנמרצת של האידיאה המכוננת של הציונות והיא מתגבשת לכדי ביטוי רלוונטי במיוחד של עולם הג'יהאד. אחמדיניג'דיה, שעדיין לא עמדה על דעתה ועדיין לא השתלטה על כלל הביטויים היריבים של השעטה לקראת תיאוקרטיה כובשנית ומושחתת, ספרטה/אירן למנוולים. בה בעת, מתעלה התנוולותה משגשוגו של קפיטליזם חזירי, החובר לטרנספורמציה של הגניוס היהודי בדמות פריחת היי-טק ושלטון הרוח הקפיטליסטי, המייצג את הביטויים הגסים והאלימים ביותר של המקד'ונלד. אין להפריד כאן את עולם הג'האד (היהודי והאסלמיסטי) מעולם המק'דונלד: ביטויים כאילו-מנוגדים אלו של שגשוגה של ישראל אינם אלא סמל למאמרי העזוז של נוכחות התפרקות הציונות, וראשית ההתמוססות של המערך הנוכחי, שאנו עדיין מכנים בשם מדינת ישראל.
התפרקותה של מדינת ישראל, להבדיל מהתפרקות האידיאה הציונית שביסודה, אינה יכולה להימסר לבלעדיותה של ההתנוונות. לא ירחק היום, והיא תזמן לכאן את העוצמה הגדולה בכבודה והעצמה: קטסטרופה, שתשית עליה שלט ותאפשר נראות נוראה וסבל איום להתפרקותה של ישראל. עוד לא אמרנו דבר על המינים המרובים של ההתנוונות, ובכלל זה על ההתנוונות הקרויה קדמה טכנו-מדעית במסגרת הגלובליזציה הקפיטליסטית הפורחת בישראל, במקביל, כנגד ובתוככי קרביה של אש השבט האתנוצנטריסטית הישראלית. אש השבט האתנוצנטריסטית אינה מתפרנסת עוד מאתוס של בנייה והולדה כביטויים של "השיבה הביתה". בקניבליזם המשתכלל שבה לא קיים עוד ה"אנחנו" כמסמן-על, המסוגל לשרוד מחוץ לחגיגת הזלילה היומית המתעצמת, הנועצת בתאווה אינסופית את המון שיניה ב"זכור אשר עשה לך עמלק" או "אושוויץ" שהפכה לאידיאה מכוננת דווקא בשעה שהיא עוקדת מידי רגע מחדש את המוסריות עצמה.
את עולם הג'יהאד ואת עולם המק'דונלד, כביטויים ישראליים מובהקים, המסמנים גם את התפרקות האידיאה של הציונות, יש לראות על רקע הצו של "השיבה הביתה", או שלילת הגלותיות כייעוד. מה אומר לנו צו "השיבה הביתה", על ביטויו השונים, המשתקפים באופן עשיר ומסוכסך כל כך בתהליך הקריסה של ישראל? עלינו לחזור אל הגלות מגן העדן, כביתם האולטימטיבי של בני האדם, והחטא הקדמון שהגלה אותנו אל התובנה שבני האדם מתעמדים אל מול מלאותה המסוכנת-הנהדרת של אנושיותם הנשקפת להם רק לאחר הגלות מגן עדן. על כן צו השיבה "השיבה הביתה" יסודו בחטא ולכן, על פי מהותו אינו ניתן למימוש. ייעוד האדם , קרי התמודדות עם מורכבות אנושיותו, מתפתח אך לאחר האכילה מפרי "עץ הדעת, טוב ורע", ורק במסגרת המתח שבין זריזותו הוודאית של המוות, לבין איטיות הופעתה המתעתעת של המשמעות.
האונטולוגיה של הקיום האנושי נחשפת בשלושה ערוצים: הערוץ הראשון מאכלס ניסיון של התגברות-על-ההיות-לקראת-המוות, מתוך תנופת החיים, אל טוטליות חדשה.
הערוץ השני מערסל את כוחות ההתעוררות כמסע שעניינו ה"שיבה הביתה", אל המצב שקדם לתנופת החיים.
הערוץ השלישי הוא פוטנציאל האפשרות הדיאספורית, שמתייצגת ברעיון "יבנה החדשה", כפי שנציגו לאור התפרקות האידיאה של הציונות ושגשוגה;התמקמקותה של ישראל.
במרחביה האינסופיים של "יבנה החדשה", כלומר, בין אופקיה הדינאמיים של האפשרות הפילוסופית-הקיומית השלישית, החיים מתממשים כהתכוננות-לקראת-היות-בעולם, לאור אידיאת הגלותיות.
במסגרת הערוץ "הדתי", מנסים נאמניה המקומיים של "דת האמת" להיענות לזימון האמונים להתקרב עוד ועוד לאמת האלוהית עד כדי ההבלעות בציווייה, כדי שישתלהבו ל"תיקון עולם" או, לחילופין, ל"שיבה הביתה", למצב מעין זה השורר בגן העדן, וכדי שהגאולה תהפוך לישות רותחת-עד.
הגלות מגן העדן והשיבה אליו, או אל מציאות קרובה אליו ביותר, היא לב הפרויקט שבמסגרתו מכיר האדם את עצמו, באמצעות הכחשתו את עצמו דרך האמונה באלוהים כ"אחר לחלוטין", המהווה גם "בית". "בית" זה נותר לעולמים בלתי מושג, ובה בעת הוא מאפשר הקמה וניהול בית קונקרטי, אינדיווידואלי, או קולקטיבי – במרחב ובזמן. "בית" ההופך למערה אפלטונית מרדימה וכובלת ולכלא, המכלכל מראית-עין מתעתעת של אהבה, ביטחון, הכרה עצמית ואפשרויות צמיחה. זהו עניינה של הציונות כתנועה הלאומית היהודית, שביקשה לא רק לכונן גן עדן עלי אדמות, אלא גם טרנספורמציה של אידיאל האלוהות עצמו לכדי הירואיקה לאומית חילונית בולעת-כל המולידה, בתמורה, משמעות ומקום לרגע, לסבל הקונקרטי וליחיד היהודי שנגאל לא רק מאימת האנטישמיות, אלא אף מגלמודיותו של המונותיאיזם היהודי, ומאינסופיותה של האחריות המוסרית הגלותית, של חיים בלא דוגמה, ובלא הדרכתו הישירה והמובטחת של אל חנון כל-יכול הנוכח בכל. במיטבה, הראתה הציונות כתיאולוגיה פוליטית יהודית, כי בעיית המשמעות, במסגרת הערוץ "החילוני", מזוהה עם ההתגברות על התשוקה ל"אמונה הדתית האמיתית" ועם ההתנערות מ"רוחו" של האלוהים ומהרוחניות בכלל, באמצעות האקסטאזיס הלאומי היוצר, או במנסרה המפוקפקת של האינדיוווידואל הביקורתי המודרני. האוטופיה "החילונית" החיובית יורשת במודרנה את התשוקה לגאולה. את לשון הישועה ממירים לשפות קודש אנטי-רליגיוזיות, כגון המדע, הלאומיות הכובשנית, התיאוריה הביקורתית, הקונסטרוקטיביזם, הפוזיטיביזם, הפוסט קולוניאליזם, ושאר בני הפמליה החילונית, גם אם בניגוד לכוונתן המקורית של שתי המסורות הכאילו-יריבות הללו.
האופטימיות והאוטופיה החיובית של המודרנה מתבררות בחשבון אחרון כמאחדות את שתי המסורות, כפי שאפשר לראות בגלגולן הפוליטי בדמות עולם הג'יהאד מזה ועולם המק'דונלד מזה. לנוכח משבר המודרניות, שתי המסורות מתאחדות בסירובן לגלותיות כייעוד ובהתמסרותן ל"שיבה הביתה".
שתי גרסות אלה של התפרקות כזימון מודרניסטי ל"שיבה הביתה", על דרך יצירת "בית" חילוני-לאומי-משגשג, וכזימון ליצירת "בית" פרה-מודרני-פונדמנטליסטי על דרך יצירת קהילת-הקודש-הכובשת-גאולה ומרחב, מתנגשות שתיהן באופן יצירתי עם תובנת היסוד של המצב הפוסט-מודרני. המצב הפוסט-מודרני, מצידו, אינו מתנגש עם מגמות אלו ואין הוא מתפרק או מסתכן בהתפרקות – כיוון שהוא סופג אותן, מכיל אותן, תוך אמירת "הן" רבתי לניתוק החוליות המחברות בין תיחומי האמיתי והשקרי, הראוי והבלתי-ראוי, היפה והמכוער, ה"גבוה" וה"נמוך", הקדוש והנורא, המשמעות וחוסר-השחר, החיים והמוות.
המהפכה תהיה, אמרו אבות הציונות, בניסיון לצור הוויה אנושית חדשה של יהודים החיים למען ההוד ההיסטורי החילוני, ולא למען הביטחון והשרידות מחד גיסא ופרשנות-התמיד כעבודת-קודש נצחית, המסרבת לפיתויי היסטוריה החילוניות ולזימוני ההצלחה הלאומית האנטי-גלותית, מאידך גיסא.
אולם היהודי החדש אינו ולא כלום אם אינו תולש מההיסטוריה הסכמה לשיבתו לביתו ולכינונה של מכורה ריבונית, או בלשונו של ז'בוטינסקי: "למות – או לכבוש את ההר".
רעיון האלימות הציונית וההקרבה העצמית המוחלטת למען האינסופיות והאלמוות מתנגש לא רק עם הטופוגרפיה, עם הבוטניקה ועם הקיום הפלסטינאי בישראל, אלא אף עם צו הביטחון האישי, עם רעיון הניצול היעיל של הטבע ועם הבטחת השגשוג התרבותי והקדמה בהיסטוריה החילונית.
הציונות ביססה כאן "בית", המאכלס הן את הזימון הדתי-שבטי-סגור, המתגבר על הפיתוי להישאב ל"נורמליות", לעונג, לחייתיות והן את הנורמליות, שמתוך הצלחתה התמסרה לתהליכי הגלובליזציה, שירשו את תהליכי המודרניזציה וחזון הדמוקרטיה, הקדמה התרבותית והשגב האנושי הלאומי והקוסמופוליטי.
הצלחה זו הביאה לקריסת ניסיונות גיבוש ה"אנחנו" הלאומי, המשמעות, האחריות והייעוד המשותף, והתבססה כאן שבטיות של עולם הג'יהאד לצד ובתוך ביטויים פוסטמודרנים מובהקים של עולם המק'דונלד, שלא ה"בית" הלאומי או ה"אנחנו" השבטי הוא השער שבו אל הסתמיות וההתאיינות, אלא ההִספגות בתהליכי ההִתאפנתוּת, היצרנות הקניבליסטית והשכחה-העצמית התזזיתית הכאילו-יצירתית והכאילו-גלותית. זאת בשעה, שמתעצם והולך האיום על עצם קיום המדינה ועל האפשרויות הדמוקרטיות שבנתה במאמצים כה רבים "החברה" הישראלית, שכיום מתפרקת-מדעת מנכסיה הנפלאים ביותר. הביטו, למשל, על מצב העיתונות לאחר החלת הגיון השוק על המקצוע ועל תנאי העבודה של העיתונאים או על מצב התיאטראות או בתי החולים שתואגדו והפכו לארגונים למטרות רווח.
לנוכח כל אלה, מתחילים כאן שוב להתפתח חושי הקיום היהודי הגלותי, שלעולם דואגים לכך שהמזוודה של היהודי תהיה בהישג-יד. כיום למחנכים בישראל נעשה קשה יותר ויותר להערים על הנוער של המעמד הבינוני ולהפריח הבטחות-שווא בנוסח "בקרוב יהיה בסדר", או "עוד העלאה במינון ביטויי הכובשנוּת האלימה – וניצחנו".
יכולת הגיוס של הנפש להקרבה למען האידיאלים והמיתוסים השליטים הולכת ומתמוססת גם אם הפיות עדיין צווחים "כולנו אספסוף גאה", "מוות לערבים", או "אין לנו ארץ אחרת". פעמי העתיד המתקרב, שהפה עדיין לא מצא להם מילים, מגששים אחר ערוצים אחרים לחשיפת האמת של הרגע ההיסטורי הזה. התובנה המתבססת כעת בקרב החוגים ההומניסטיים בישראל היא שבישראל אין עתיד לדמוקרטיה ולקיומה של חברה הומניסטית. אלה מהם, שלא נשאבו להזדהות וולגרית עם הלאומנות הפלסטינית ועם אלימויותיה המבטיחות אלטרנטיבה פוסט-קולוניאליסטית עמומה או מדינת-הלכה אסלאמית תאבת כיבושים, עומדים נבוכים מול הרגע ההיסטורי. את ההומניסטים המיואשים האלה וגם את האחרים, שעדיין בוטחים בהבטחה שמנות גדושות יותר של כובשנוּת יטו את הכף ויבטיחו חיים בטוחים, גם אם לא חיים ראויים מבחינה מוסרית, אני שואל: איך לא תראו שכבר הגיע הזמן לחינוך-שכנגד לקראת קבלתה הראויה של הגלותיות?
על החינוך-שכנגד מוטלת כעת האחריות, לא רק לזימונן ולהעצמתן של האחריות, האהבה והרגישות לשיבה לגלות, אלא אף לגלותיות ולחיים דיאספוריים, שמשמעותם כניסה בוגרת לגלותיות כאידיאה מרכזית בישראל וכאורח-חיים יצירתי טוטלי. חינוך לגלותיות במובנו הפשוט ביותר צריך להבטיח שילדינו יהיו מצוידים היטב לשיבה לחיים בגולה: כיום על החינוך בישראל לצייד את הנוער בכלים שיאפשרו להם חיי נומדים, המחויבים לשלילת הנוולות והקנאות בעולם רב-תרבותי עשיר ודינמי, שאינם נהדפים לשוליים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים בארצות שבהן השפע הוא בן-בית. כן, להצליח אפילו במשחק הקפיטליסטי שבעולם הטכנו-מדעי העכשווי. כי ליהודים ההומניסטיים ולשגשוג תרבותי בישראל אין עתיד. אין כאן מקום לא לשגשוג, לא לסולידריות אנושית, לא לנינוחות יאפית-בורגנית, לא לרב-תרבותיות הגונה - ואפילו לא לעצם החיים של קיבוץ יהודי משגשג. ישראל הינה המקום היחידי בעולם, שבו קיימת סכנה קיומית ממשית לעם היהודי. אבל חינוך לגלותיות אינו מוגבל להכוונת ההגירה היהודית החילונית למרחבים האוניברסליים של הגלובליזציה הקפיטליסטית. הוא יכול וצריך לתת מקום לפרויקט בנייתה-מחדש של יבנה.
לחזור על התובנה-האמונה הדיאספורית של יוחנן בן זכאי, שמרד בלאומנות בת זמנו, כדי להציל את רוח היהדות.
בימינו, חייבים לבנות-מחדש את יבנה במצב קשה עוד יותר: בלא אמונה תמה בקיומו של אלוהי ישראל ובהדרכתו, בלא "שולחן ערוך" ותרי"ג מצוות הממצות את החיים היהודיים, אף בלא שפה תיאולוגית או רוחנית חדשה ומתוך חיים של התקרנפות והתנוולות לאומית. ומיהו ומהו שיצביע על הדרך החדשה, אם מעיקרו החינוך לגלותיות הוא שוללני ואנטי-דוגמטי?
החינוך לגלותיות עומד על פילוסופיה דיאספורית, שבה אין אמת, אידיאולוגיה, או תיאוריה אמיתית-חיובית נתונה. הוא מותנה בתפיסה דיאספורית של הקיום האנושי, המורדת בכל "בית" ו"זהות", המסתגרת בפני דיאלוג, תפיסה המסרבת לפרקטיקות הביוּת של החינוך המנרמל, מתגברת על כל פיתוי להשתקעות בקולקטיב ובמיתוסים ההגמוניים של הרגע ההיסטורי ובפוליטיקה המבטיחים "הצלחה", "עונג" או "מות גיבורים". החינוך לגלותיות הוא חינוך לאהבת החיים – לאור שלילת הגיון הביוּת והתשוקה ל"בית". הוא מותנה בהתגברות על כל ביטוייה העשירים של התשוקה ל"שיבה הביתה", אל הרחם, אל הנירוונה, אל האלוהים, אל האמת המוחלטת או לפרויקט השיבה-הלאומית-הביתה אל הריבונות ב"מולדת של האומה".
במילה אחת, החינוך לגלותיות מסור לאידיאה המכוננת של היהדות: החיים לאור נוכחות היעדר האל והעמידה מול הסנה הבוער של האחריות כלפי החיים הראויים כחיים של אהבה, של התגברות, של פרשנות-יצירתית-מתמדת ושל הושטת-יד ל"אחר". "האדם הדיאספורי הוא אדם אקסטאטי, העומד מול האינסופיות והנצח, מול הגבול וההכרח, אך נוכח באופן מלא באינסופיות האפשרויות של הרגע והמקום...דווקא מתוך תודעת הגלותיות, המסרבת להסתגל למציאות' ולקבל את עובדותיה, ציווייה ופיתוייה, רגע אחר רגע, כל זאת מתוך התגברות על השגרה, על זוטות, על פחדים ועל פיתויים", שמהם, כרגיל, נבנים קורותיו ובריחיו של כל "בית".
כיום, בישראל, החינוך לגלותיות אינו בגדר אלטרנטיבה פילוסופית-תרבותית-פוליטית גרידא: זהו פרויקט בנייתה-מחדש של "יבנה" כאידיאה דיאספורית. חינוך-שכנגד מעין זה עשוי להציע תשובות קונקרטיות לדילמות הקיומיות, המוסריות, הפסיכולוגיות והכלכליות של הרגע ההיסטורי; הוא עשוי לחולל קשב חדש, שיאפשר היענות ליעוד היהודי, קשב שיתגבר על התשוקה הציונית בת מאת השנים האחרונות ליצירה המשמשת בת-לוויה לרצון לעוצמה, לניצחונות ולכיבושים. חינוך-שכנגד מעין זה מסור לאִתגוּר ביקורתי, הן של תהליכי הגלובליזציה, הן של הפוסט-קולוניאליזם של העידן הפוסט-מודרני, והוא מחויב לפתח את האפשרויות החדשות, שנפתחות בשעה זו של המסת האידיאות המכוננות של תרבות המערב ושקיעת ההומניזם.
לאור תהליכי ההתפרקות של המודרניות והיספגותם בפוסט-מודרניות מזה ובפונדמנטליזם מזה, מתחדשת השליחות הקוסמופוליטית של היהדות כגלותיות ראויה בעולם ללא אל וכאוונגרד מוסרי בלב הטריומף של אלימות רציונלית, מענגת, חודרת-כול.
זהו שער לאקזיסטנציה אנושית חדשה, מאלתרת, הפתוחה לפני כל אחת ואחד. בחינוך-שכנגד לגלותיות מעין זו, שמור מקום מיוחד לפלסטינים, שרבים מהם תופסים את עצמם כיהודים האמיתיים בימינו, המקבלים לידיהם, כקורבנות של הישראליות, את האחריות על לפיד היעוד המוסרי היהודי. פלסטינים אלה יכולים להיות לאויבים בנפש של "יבנה החדשה", אבל גם שותפים של אמת להגדרה-מחדש של ה"אנחנו" ושל היעוד המוסרי שביסוד החינוך לגלותיות בארץ הנפלאה-הנוראה הזאת. בין כך ובין כך, נראה שמחורבות הציונות ומהתמוססות הכוח-היצירתי של תרבות המערב נעור מחדש הייעוד היהודי ובלי "פסל ומסכה"; מתוך הקטסטרופה, הוא מחולל את ההבטחה למאבק על בשורה אנושית חדשה לכל בני האדם, לא עוד כקולקטיבים, אלא כיחידים, לעולם כיחידים, המסורים לאהבת החיים, לייעוד שיכוננו לעצמם ולגורלו של "האחר", כשותף לדיאלוג מסוכן כאורח-חיים טוטאלי.
ההתפרקות, כפי שהיא נתפסת מן הצד האחד, איננה אלא ביטוי של יצירתיות, של התחדשות והיא מהווה שער להתממשות הביטוי "האחר" של הכוח: האהבה.
סוקרטס הבין את מה שאנכסימנדר טרם השיג: האהבה היא ביטוי של יצירתיות אחרת, גולה, המבשרת אפשרות לגאולה ולמשמעות, שלא בדרך ניצחון הסתמיות והשכחה-העצמית, הכובשנות והעונג הריק. יוחנן בן זכאי העדיף את ספר התורה על הריבונות הלאומית. הוא הכריע לטובת יבנה וויתר על ירושלים הארצית למען ירושלים של מעלה. הוא ביכר את פרשנות-התמיד על פני הדוגמה הסתגרנית, כלומר, את האהבה על פני הניצחון. הוא העדיף את הפתיחות והסכנה שבחיי אלתור-יצירתי שבקדושה, על פני ההספגות ב"אנחנו" הלאומי ובניצחונותיו המובטחים. הוא סימן את אופקיה של "יבנה החדשה" גם לנוכח הגלובליזציה הקפיטליסטית ואפשרויות הכאילו-גלותיות הפוסטמודרניסטית מזה, ואפשרויות ההשתוררות של ספרטה למנוולים במקומותינו, מזה.
ישראל, על כן, גם בריצתה אלי קץ הציונות והרס עצמיותה אוצרת לא רק ניוול ודה-הומניזציה, אלא גם אפשרויות של התחדשות אנושית ואהבה. בתוככיה, גם אם כנגד רצונה, נבנות מתוך התפרקותה העכשווית אפשרויות הבניה של "יבנה החדשה". הארוס שבגלותיות, בעולם ללא אל, גם לנוכח נצחון הכוח בגרסתו הפוסט-מודרנית, אינו מוכרע יחד עם הישגי החינוך הציוני. האהבה, כמו הגלותיות, אינה ניתנת לדקונסטרוקציה ולמירוק או לניכוס שאין אחריהם אפשרויות הולדה חדשות. בישראל נקראים אנו לבנות את "יבנה החדשה". לא כפרויקט מהפכני ראוי במיוחד, לא עוד כגאולה הנסמכת על כתבי הקודש "הנכונים באמת", אלא כהתגברות על הזימונים שמן הסדר הזה; לקראת הבלתי-נודע, האהבה היצירתית, המאלתרת, האחראית, כקולה של היצירתיות שהננו.
"חינוך-שכנגד לגלותיות מתמודד עם האתגר שמעמידים בפנינו שפינוזה, ניטשה, אדורנו והיידגר ואינו מנחיל, אלא מזמין ערנות לאפשרות יקיצתה של פילוסופיה דיאספורית לכדי אורח חיים ערני ויצירתי. זהו אורח חיים המבטא דתיות עמוקה שיש לה קוטב זכרי וקוטב נקבי, אלוהים ושכינה, "מציאות" ואוטופיה – כאימפטוס, כמרחב חיים וכאובייקט להתגברות. החינוך לגלותיות הוא חינוך-שכנגד המתפרט לחינוך לאהבת החיים. הוא מנכיח מתוך האהבה את השמחה ואת העושר שביצירתיות, שבה החיים עצמם הם מעשה אמנות, השב ופותח את שערי ההוויה ובריחי ההכרח על כל עושרם, רובדיהם וממדיהם.
אמנות החיים, שיש בהם סבל, חמלה אהבה, שמחה ויצירתיות, הופכת כאן למרחב של דתיות, המסורה למה ששפינוזה כיוון אליו כדרגה השלישית, העליונה של ההכרה. ההכרה האינטואיטיבית והישירה שבאתיקה הדיאספורית. להכרה זו מתלווה העמדה האתית של אהבה עצמית מתוך אהבת החיים ואחריות כלפי ה"אחר", בעולם שבו אין המילה האחרונה מסורה לתבונה, לצדק, ליופי ולאהבה, אלא למאמצי ההתגברות על הכחשתם וסיאובם. 
מאמרו המלא של פרופ' גור-זאב: "יקיצת רוח היהדות מחורבות הפרויקט הציוני"
