עבודה אבודה או מתאבדת?

מפלגת העבודה לעולם לא תחזור לשלטון אם היא לא תצליח להשתלט על עצמה ועל יצר ההתאבדות שלה. לא חולף שבוע מאז שהמפלגה בוחרת לה יושב-ראש חדש, וכבר מתחילות הבחישות והחתירות תחתיו. בלי "שקט תעשייתי" בהנהגת המפלגה לא יצמח יורש לראשות הממשלה, ולא משנה כמה טוב ומוכשר ונאמן הוא יהיה.

ב - 1976 התקיים בירושלים כנס בינלאומי בנושא "מניעת התאבדויות". בטורי "המטבחים הפוליטיים" ב"דבר" של אותם ימים הוספתי הערה קצרה: "מדוע מפלגת העבודה נעדרת מהכנס?"

היו אלה ימי השיא במאבק בין רבין, פרס ומחנותיהם, לקראת אפשרות של התמודדות מחודשת ביניהם, לפני הבחירות שאמורות היו להיערך. למערך עבודה–מפ"ם היו אז 51 ח"כים, ועם הח"כים של הרשימות הערביות המסונפות לו – 54 ח"כים. בתוספת ארבעה חברי ל"ע ז"ל, שלושה חברי ר"צ של שולמית אלוני וארבעה נציגי חד"ש היה בכנסת רוב ברור, שמנע כל אפשרות להקמת ממשלה שלא בראשות המערך ומפלגת העבודה.

מאז, בכל מערכות הבחירות, למעט אחת ב – 1992, לא היתה למפלגת העבודה אפשרות ליצור בלוק חוסם שכזה. גם כאשר הגיעה ל – 47 מנדטים ב – 1981, לא יכלה להקים ממשלה בראשותה. גם בשיטה האומללה של בחירה ישירה הצליחה אמנם פעם אחת להגיע לראשות הממשלה, אך לראש הממשלה, אהוד ברק, לא היה רוב ברור בכנסת לתמיכה בממשלתו בכל תנאי או, לפחות, בלוק חוסם, כפי שהיה ליצחק רבין, ואשר איפשר, בקדנציה השנייה שלו, את קידום תהליך השלום ואת החתימה על הסכם אוסלו.

המריבות האישיות הבלתי פוסקות מאז נכנסה העבודה לעידן ההתמודדויות במרכז, בוועידה או בפריימריז גרמו במידה רבה לכרסום בכוחה ובהגמוניה שלה כמפלגה הדומיננטית במדינה. לכל ראש מפלגה נבחר, הן כראש ממשלה, כנציג הבכיר בממשלה או כראש אופוזיציה, לא ניתנו, בדרך-כלל, אפילו מאה ימי חסד. מיד לאחר הבחירות החלו הרחש-בחש, התככים, המניפולציות וההתמודדויות לקראת ההתמודדות הבאה. גם כאשר כלפי חוץ קיבלו המפסידים את מנהיגותו של המנצח, הם החלו להיערך להחלשתו ולהחלפתו בהזדמנות הראשונה. פרט למועד אחיד, שבו יצחק רבין ויתר על התמודדות מחודשת מול פרס, חיה מפלגת העבודה זה למעלה מ – 30 שנה באווירה של התמודדויות בלתי –פוסקות ובעשור שחלף מאז רצח יצחק רבין ז"ל הספיקה לבחור ששה יושבי-ראש; פעמיים שמעון פרס, אהוד ברק, פואד בן-אליעזר, עמרם מצנע ועמיר פרץ, והיא עתה בהכנות להתמודדות מחודשת, שתכתיר, ככל הנראה, יושב-ראש נוסף, שיא שאפילו המפלגות באיטליה ובצרפת של הרפובליקה הרביעית לא הגיעו אליו.

אמנם מחלוקות אישיות ורעיוניות רבות וחריפות היו במפא"י מראשיתה, אך אלה הוכרעו, ברוב המקרים, בהידברות ובפשרה בצמרת, ולא בפרומים גדולים. והעיקר, לטוב או לרע, לאחר ההכרעה התייצבו הכל מאחורי ההחלטה, ומי שלא היה מסוגל לעכל את ההכרעה הסתלק מקדמת הבמה.

אין לי ספק שחוסר יכולתה של מפלגת העבודה לגבש מנהיגות יציבה לאורך זמן תרמה רבות להיחלשותה. עם זאת, למרות התגברות הפרסונליזציה של הפוליטיקה בישראל, זה אינו ההסבר המלא. לא פחות מן הפן האישי הביא לנסיגה במעמדה ובהשפעתה אובדן תעודת הזהות הרעיונית של מפלגת העבודה כמפלגת מרכז מדינית-ביטחונית וכתנועה סוציאל-דמוקרטית בתחום הכלכלי-חברתי. לא פעם היתה לה תעודת זהות ברורה על הנייר, במצע ובהחלטות הוועידות, אך הדבר נטשטש במעשה בכנסת ובממשלה.

החל מממשלת ברק, ובהמשך - באופוזיציה או בקואליציות בראשות שרון ואולמרט, הן בימי פואד בן-אליעזר והן בימי עמיר פרץ, איבדה מפלגת העבודה לא פעם מצפן ומצפון, לא רק בגישתה לתהליך השלום, ביחסה לפלסטינים, ביחסה לערביי ישראל, בשמירה על עליונות החוק, המשפט והדמוקרטיה אלא גם בדאגה לנושאי חברה. כמה מהגזרות החברתיות הקשות ביותר עברו בכנסת ובוועדת הכספים רק בזכות הצבעת נציגי מפלגת העבודה, והתוצאה ניכרה בבחירות האחרונות גם בהצבעה ל"גיל". ולא יישכח לה המסר הקשה בהשלמה עם צירוף אביגדור ליברמן לממשלה. לכן, עם כל חשיבותה של האישיות העומדת בראש המפלגה וה"רייטינג" שלה, אין לזלזל במסר הרעיוני והערכי, בצוות ההנהגה ובמחויבותו האמינה להביא לידי ביטוי בכנסת או בממשלה את מצעה ואת התחייבויותיה לבוחרים. מובן שאי- אפשר לדרוש מן הנבחרים לעמוד כחומה בצורה מאחרי כל הבטחה ועיקרון. כוחה של מפלגת העבודה, על בסיס המסורת הטובה של מפא"י, נבע מיכולתה לגבש קואליציות פוליטיות פרגמטיות. לכך נדרשת יכולת ההתפשרות, אך לא בכל מחיר ומבלי לוותר על עקרונות היסוד.

בעשור האחרון התרחקה מפלגת העבודה ממורשתה ונאחזה בפרגמטיות בכל מחיר. אינני בא לטעון שאם נציג העבודה אינו יכול להרכיב ממשלה בראשותו הוא חייב אוטומטית להשאיר את מפלגתו באופוזיציה. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, והשאלה העיקרית היא מה יכולתה של העבודה להשפיע על המדיניות בכיוון המתחייב מגישתה הבסיסית בנושאים העיקריים בסדר העדיפויות באותה תקופה. כך, אפשר לטעון כי טעתה מפלגת העבודה כאשר לא הצטרפה לממשלת בגין ב – 1981. היא צדקה כשהצטרפה לממשלת הרוטציה פרס – שמיר ב – 1984 וטעתה כאשר לא פרשה ממנה ב – 1987, בעת ששמיר פסל את הסכם לונדון בין פרס למלך חוסיין. מפלגת העבודה בראשות מצנע טעתה כאשר לא הצטרפה לממשלת שרון בשנת 2003. אני מעז להניח כי מערכת הביטחון בראשות שר ביטחון כעמרם מצנע היתה פועלת אחרת בכל התחומים המשמעותיים, וכי צה"ל היה נוהג ופועל אחרת.

אחרי הבחירות האחרונות צדקה עקרונית מפלגת העבודה כאשר הצטרפה לממשלה בראשות אהוד אולמרט, אך טעה עמיר פרץ כשנטל את תיק הביטחון. היה עליו להתעקש על תיק האוצר ולא – להעניק את תיק הביטחון למי שמתאים לתפקיד זה – עמי איילון, מתן וילנאי או אהוד ברק, ולדרוש לעצמו תיק כלכלי-חברתי משמעותי וחברות בקבינט המדיני-ביטחוני. תיק הביטחון היה עבורו כישלון בטוח, והוויתור על השפעה מכרעת בענייני כספים, כלכלה וחברה התפרש כבגידה בציבור הבוחרים. במקרה הקיצוני ובאין ברירה היה על פרץ לעמוד על מינוי סגן שר ביטחון או שר בלי תיק במשרד הביטחון מבין אנשי הניסיון הביטחוני בסיעתו. אם לשם כך היה נדרש לוותר על השר בלי-תיק האחראי על רשות השידור – המחיר היה כדאי.

את הנעשה כבר אין להשיב אבל יש להפיק לקחים במישור הפוליטי כדי למנוע התדרדרות נוספת של מפלגת העבודה בבחירות הבאות והפיכתה למפלגה שלישית או רביעית וחסרת כל השפעה ממשית על סדר היום הלאומי. מבלי לזלזל בפן האישי, המבחן העיקרי של כל מועמד חייב להתמקד בסדר היום שהוא מציב וביכולתו להנהיג, להוביל, לגבש קואליציות ותמיכה ציבורית. צריך לזכור כי יש היום בכנסת בלוק חוסם מרכז-שמאל של 70 ח"כים המורכב מקדימה (29), העבודה (19), גמלאים (7), מר"ץ (5) והסיעות הערביות (10).

יש סיכוי תיאורטי למפלגת העבודה לחזור לקדמת הבמה נוכח ההיחלשות הצפויה של קדימה, גם אם זו תחליף את אולמרט בציפי לבני, במאיר שיטרית או בשאול מופז. מבחנה של העבודה יהיה ביכולתה להעביר אליה מצביעים מקדימה ומ"גיל", ולמנוע חזרת חלק מהם לליכוד, לימין או למפלגת אופנה חדשה נוסח ד"ש, שינוי או מפלגת המרכז, זיכרונן לא לברכה.

ברוח התקופה ועל בסיס ההיסטוריה של תנועת העבודה בימיה הגדולים, סדר היום שלה צריך להתבסס על עקרונות אלו:

·                     גישה מדינית-ביטחונית פרגמטית של שמירה קפדנית על ביטחון המדינה וכוחו (גם הערכי) של צה"ל, תוך מתן עדיפות למאמצים המדיניים-דיפלומטיים ונכונות להידבר ללא תנאים מוקדמים עם כל גורם ערבי המוכן לכך.

·                     גישה סוציאל-דמוקרטית ברוח האירופאית לענייני תקציב, מיסוי וכלכלה בגישה אוניברסלית . מתן עדיפות לחינוך ולהכשרה מקצועית ולדאגה לחלש, לנכה, לסל הבריאות, לגמלאים ולקשישים. חובת המדינה להגן על זכויות העובדים, הצרכנים ולהעניק שירותי חינוך, בריאות וחברה שווים לכל.

·                     שמירה על עליונות שלטון החוק, אי-פגיעה במערכת המשפט והביקורת, חיזוק מערכות ביטחון הפנים והגנת העורף.

·                     מאמץ להגיע לפשרה סבירה עם הגורמים המתונים יחסית בציבור הדתי.

על בסיס עקרונות אלו ניתן יהיה לבחור יושב ראש למפלגה, שיהיה מסוגל יותר מאחרים להוביל את תנועתו בכיוון הרצוי. אין חשיבות בשעה זו לסקרים ולרייטינג של המועמדים השונים אלא לדרכם, אמינותם וסולם הערכים שלהם. מי שייבחר על פי שיקולים אלה, יגברו סיכוייו לנצח בקלפי ולא רק בסקרים.

והעיקר, אין טעם בכל אלה אם מפלגת העבודה לא תתלכד למניעת אובדנה והתאבדותה ותרד מן המדרון של התמודדויות בלתי פוסקות וחתרנות בלתי נלאית נגד כל יו"ר נבחר. הדבר ייעשה על-ידי התחייבות מראש, שתוצאות ההתמודדות יכובדו על-ידי כולם, כולל המפסידים, ובקביעה חוקתית מחייבת כי כל מי שייבחר יהיה גם מועמד המפלגה בבחירות הבאות לכנסת ויכהן כיו"ר המפלגה במשך כל הקדנציה הבאה, גם אם לא יצליח להגיע לראשות הממשלה. להקדמת פריימריז יהיה צורך ברוב של שני שלישים מצירי הוועידה.