"קריאת תרגום היא בשבילי תמיד קריאה כפולה, ולפעמים גם הנאה כפולה"
שיחה עם המשורר והמתרגם רונן סוניס
מאת משה סקאל
לאחרונה ראה אור הרומן "ההגנה של לוז'ין" מאת ולדימיר נבוקוב, בתרגומו של המשורר והמתרגם הצעיר רונן סוניס. סוניס הוא מרצה באוניברסיטה העברית ("תורת התרגום במעשה" – על תרגום שירה לעברית) ובאוניברסיטת תל-אביב ("תרגום מרוסית במעשה"). כמו-כן הוא דוקטורנט במחלקה לספרות כללית באוניברסיטה העברית, ובנוסף לכל הוא עמיתִי למערכת כתב העת לסִפרות "הו!", בו הוא מפרסם שירים פרי עטו ותרגומים מרוסית ומאנגלית.
תרגומו של רונן סוניס לרומן "ההגנה של לוז'ין" זכה לשבחים רבים בעיתונות. לרגל יציאתו לאור של הספר, ניצלתי את ההזדמנות כדי לברר עם המתרגם עניין או שניים על מלאכת התרגום בכלל, ועל עולם התרגום בישראל של ימינו בפרט.
מה אתה יכול לספר בנוגע לקלישאות על תרגום? נהוג, למשל, להמשיל את התרגום ל"נשיקה מבעד למטפחת".
אינני מכיר תחום אחר באמנות הכתיבה, שהוליד קלישאות רבות כמו תחום התרגום. מדברים הרבה על המתרגם הבוגד או הבדאי. התרגום הושווה לנשיקה, לטַפּילות, למזיגת נוזל מכלי לכלי, למשחק על הבמה, לבניית מבוך ולנסיון לצאת ממנו, ואפילו להחיאה של אדם ששרוי במוות קליני. תהליך הכתיבה ותהליך הקריאה מושווים לתרגום, כי בראשון מתרגם המחבר את רעיונותיו לטקסט, ובשני מתרגם הקורא את הטקסט לרעיונות, רעיונות שונים במקצת, בדרך- כלל. יתכן שבסופו של דבר אפריח לחלל האוויר קלישאה משלי על תרגום. בינתיים אעיר רק, שהמטפחת היא כמעט תמיד כל מה שנשאר לנו מהנשיקה.
איך הגעת לתרגום?
גדלתי בבית שדיברו בו עברית ורוסית. למעשה, אני מתרגם בדרך זו או אחרת מאז שאני זוכר את עצמי. התחלתי לתרגם שירה בנעורי, ממש באותה התקופה בה התחלתי לכתוב, ומעולם לא הפרדתי בין כתיבה "מקורית" לבין תרגום. השיר הראשון שתרגמתי היה שיר של איזק אסימוב, שמצאתי באחד מספריו הרבים שקראתי אז. את תרגומי הראשונים מרוסית פרסמתי לא מזמן, כשערכתי את הגליון העברי של כתב העת הישראלי-רוסי "מפתח הלב" (הוצאת "בסדר", 2001). שנתיים לאחר מכן פרסמתי לראשונה תרגום מאנגלית בכתב העת "כרמל".
האם קיים, מבחינתך, שוני בין תרגום מאנגלית לבין תרגום מרוסית? ומה מבחינה עקרונית?
על אף שהאנגלית והרוסית קרובות זו לזו יותר משהן קרובות לעברית, יש לכל אחת מהן תכונות ייחודיות, כמו ריבוי הזמנים באנגלית או היחסוֹת ברוסית. אבל בדרך-כלל איני מתעניין בדקדוק ובתחביר הזרים כשלעצמם, אלא באופן שבו היוצרים משתמשים בהם. ההבדלים בין השפות השונות מעסיקים אותי כמתרגם הרבה פחות מההבדלים בין היוצרים השונים והתקופות השונות. במלים אחרות, שקספיר אינו צריך להישמע בעברית כמו שוורדסוורת' נשמע בעברית, גם אם שניהם כתבו באנגלית.
מה יחסך לתרגום החדש של יצירות פרוזה, שתורגמו לעברית בעבר? לדוגמא, אנשים מסויימים טוענים כי תרגומו של אבי-שאול ל"הר הקסמים" הוא ארכאי וכי אבד עליו הכלח. מה עמדתך בעניין?
לא כל תרגומי הפרוזה לעברית מתיישנים באותו הקצב. אפשר להשוות את המתרגם לספקולנט שמהמר איזה צירוף מלים עומד לצאת מהמחזור ולאיזה כדאי לתת עדיין סיכוי, ואיזה חידוש כדאי להכניס לתרגום ואיזה חידוש לא ייקלט, ואיזו מסורת תרגומית כדאי לאמץ ואיזו מסורת חייבים לשפץ. ידוע שלא כל הספקולנטים ממולחים באותה מידה, ובדיוק כך גם בקרב המתרגמים. ביאליק היה מהמר הרבה יותר ממולח משלונסקי, למשל. משום כך, התרגום החדש אינו יכול להיות ברירת מחדל.
תרגום חדש של יצירת פרוזה לעברית הוא משימה שאני מעדיף לא לקחת על עצמי בשלב זה. החריש בשדה שעדיין לא נחרש מרתק אותי הרבה יותר. בנוסף, ההתמודדות עם המקור, מצד אחד, ועם התרגום הקודם, מצד שני, אינה פשוטה, בייחוד כשמדובר בתרגומי מופת, כמו תרגומיו של אבי-שאול. ובכלל, המושג "תרגום מופת" איבד הרבה מכוחו בעשורים האחרונים. לדעתי, תרגומי מופת ותיקים נתפשים כארכאיים רק בעיני מי שסבור שתרגום הוא תחליף למקור, שנועד רק לקוראים שאינם מבינים את שפת המקור. התרגום אינו שעוֹן, כלומר הוא איננו אביזר פרקטי שיכול להורות על השעה המדויקת בתרבות או לפגר בדור או שניים. למתרגם יש קול משלו, ממש כמו לכל יוצר אחר, ואי-אפשר לדמיין את הספרות העברית המקורית ללא קולותיהם של המתרגמים, שהִיפרו דורות רבים של יוצרים, וממשיכים לעשות כך גם היום.
במי נעוצה האשמה?
הסיסמה הצבאית "הישן תחדש, החדש תקדש!" מתארת יפה את מצב העניינים הנוכחי, שבו דוחק התרגום החדש את התרגום הקודם מעל המדפים בלי קשר לרמתם. עד כמה שאני מבין, האשמה בכך אינה במו"לים, אלא בהיקף שוק הספרים הישראלי ובעלות המקום על המדפים שבחנויות הספרים. מובן שאפילו תרגום מופת מתיישן, ושבמקרים רבים יש מקום לתרגום חדש. אבל חשוב להוציא לאור שוב את התרגום הקודם, ועניין זה דווקא כן תלוי במו"לים.
מה ההבדל בין תרגום פרוזה לתרגום שירה?
נו, עכשיו אני צריך לזרוק איזה קלישאה על כוחה הגדול יותר של המלה הבודדת בשירה, או על הדיוק המלולי החשוב יותר בתרגומי פרוזה. אני מוצא ששני סוגי התרגום משלימים זה את זה. מתרגם שירה יכול להרוויח הרבה מתרגום פרוזה, ולהפך. נוכחתי בזה כשהתחלתי לתרגם פרוזה.
במהלך השנה האחרונה העביר רונן סוניס סדנת תרגום בחנות הספרים "עץ הדעת" בתל אביב. הסדנה, שהיתה כרוכה בתרגילים קשים ובשיעורי בית מאתגרים, זכתה להיענות גבוהה ומפתיעה, בהתחשב בכך שאנחנו חיים בתקופה בּה כולם חפצים להיות משוררים או סופרים.
מה היו הציפיות שאיתן הגעת לסדנת התרגום ב"עץ הדעת", ומה אתה יכול לספר על השתלשלותה ועל התלמידים שפקדו אותה?
הסדנה היתה סדרה של עשר שיחות על תרגום, בהשתתפות הקהל. בסוף כל שיחה השווינו את התרגומים לשיר שביקשתי לתרגם. היה לי מזל גדול. הגיעו אנשים נפלאים, שאינם מתרגמים מקצועיים או אפילו חובבים, וגם כמה אנשים שאינם עוסקים בכתיבה כלל. ההיענות וההתלהבות הפתיעו אותי, ולא הרגשתי ב"עייפות החומר" אפילו בפגישה האחרונה. המטרה שלי היתה להיחשף לכמה שיותר שיטות תרגום, מסורות ותקופות, והתוצאה היתה, לעתים, תרגומי שירה נועזים למדי, שלקחו את המקור למחוזות חדשים. תרגום הוא תהליך של קבלת החלטות, והשאלה הנצחית ששאלתי בסדנה היתה "למה הכרעת כך ולא אחרת?"
האם אפשר לדבר על סגנון של מתרגם שירה כפי שאפשר לדבר על סגנון של משורר?
סגנון, או "קוֹל" הוא משהו שקיים בכל יצירה. מתרגם שמנסה להימלט מקולו האישי לעבר הקול שהוא מדמה לשמוע במקור דומה לאדם שמנסה להימלט מרגליו שלו. לא לכל המתרגמים אותה מטרה, וכל אחד מהם מנסה לשמר משהו אחר מתוך אינספור הפרטים שמרכיבים את המקור. כשהמתרגם נעשה מודע להכרעותיו, כשתהליך קבלת ההחלטות מפסיק להיות שרירותי, אפשר להתחיל לדבר על "קולו של המתרגם". לפעמים קולו של המחבר וקולו של המתרגם אינם חיים בשלום זה עם זה, אבל זה לא אומר בהכרח שהתרגום גרוע.
עד כמה צריך לשלוט בשפה שממנה מתרגמים? האם צריך שליטה טוטאלית או מספיק לדעת הרבה?
היו בעבר - ויש גם היום - מתרגמים שפרסמו ספרים שלמים עם יצירות שנכתבו בשפה שהם אינם מכירים. היום לא מקובל לנהוג כך, והוצאות הספרים מעדיפות למצוא מתרגם שמכיר את השפה שממנה הוא מתרגם. יש, כמובן, מתרגמים רבים שאינם מוכנים לתרגם משפה שאינם מכירים. אלה ואלה יכולים להיות מתרגמים מעולים, ולפי התרגום קשה מאוד לנחש את היקף ידיעותיו של המתרגם בשפת המקור. אני עצמי ניסיתי לתרגם גם משפות שאיני מכיר, וגם לא נמנעתי גם מלהטיל על משתתפי הסדנה שלי לתרגם משפה שהם לא הכירו, כדי להרחיב את מגוון ההתנסויות שלהם ושלי. מקובל לחשוב שהשליטה בשפת היעד חשובה מן השליטה בשפת המקור. למעשה, יש כמה וכמה שיטות לתרגם משפה זרה: המשורר והמתרגם אמיר אור, למשל, עובד עם המשורר שהוא מתרגם, ומתרגמים אחרים עובדים עם דוברים ילידיים או עם תרגומים מתווכים מסוגים שונים. טוב להצטייד במידע ולהתיעץ, כי תמיד תיפול במקום שבו אינך מפקפק בעצמך (שם תיזהר יותר), אלא דווקא במקום שבו אתה בטוח בעצמך.
האם תקרא מרצונך ספר שאתה שולט בשפה שממנה הוא תורגם (למשל תרגום חדש מרוסית)?
בוודאי. חשוב לי מאוד להשוות את התרגום למקור ולתרגומים קודמים, גם לצרכים אקדמיים וגם לשם הנאה. קריאת תרגום היא בשבילי תמיד קריאה כפולה, ולפעמים גם הנאה כפולה.
האם קיימות היום חבורות ספרותיות? האם יש בהן צורך? האם, לדעתך, יש צורך בפולמוסים ספרותיים?
משהו השתנה בעשורים האחרונים. החבורות הספרותיות של היום אינן מתרכזות סביב בתי קפה כמו "כסית", וגם לא בהכרח סביב עיתונים או כתבי עת. יש היום גם חבורות וירטואליות. כתיבה היא עניין לא קל, והידיעה שאינך לבדך עשויה להיות לעזר. אפילו משוררים עם פרסונה בוטחת ומהוקצעת נזקקו לחבורה ספרותית. הבעיה היא שאי-אפשר לקיים מערכת יחסים עם חבורה, אלא רק דיאלוגים עם כמה אנשים קרובים. מי שמבין את זה אינו יכול להתיחס ברצינות לשום פולמוס ספרותי.
לו נתבקשת לבחור בקטע קצר מתוך ה"ההגנה של לוז'ין", באיזה קטע היית בוחר?
הייתי בוחר בקטע בּו מחלים השחמטאי לוז'ין, גיבורו הראשי של הרומן, מהתמוטטות עצבים בבית המרפא. כיוון שנאסר עליו לשחק שח, מביאה לו ארוסתו כמה ספרים:
את מסעיו של פוֹג וזיכרונותיו של שרלוק הולמס קרא לוז'ין תוך יומיים, ולאחר שסיים אמר שזה לא מה שרצה. אולי מדובר במהדורה מקוצרת. מבין הספרים האחרים מצאה חן בעיניו "אנה קרנינה", וביחוד העמודים העוסקים בבחירות המחוזיות ובארוחת הצהריים שהזמין אוֹבְּלוֹנסְקִי. רושם מסויים עוררו בו גם "נפשות מתות", ובמקום אחד אף זיהה במפתיע קטע שלם, שרשם פעם בילדותו בהכתבה ארוכה ומיוסרת. מלבד אלה המכונים קלסיקונים, הביאה לו ארוסתו גם כל מיני ספרונים קלילים, פרי עטם של סופרים צרפתיים. כל מה שיכול היה לשעשע את לוז'ין התאים. גם הנובלות המפוקפקות, שאותן קרא במבוכה אך בעניין. שירים, לעומתן, כמו כרך קטן של רילקה, שקנתה בעצת המוכר), עוררו בו תהיה וצער עמוקים. בהתאם לכך אסר עליה הפרופסור להניח ללוז'ין לקרוא את דוסטוייבסקי, שלדבריו יש לו השפעה מדכדכת על נפשו של קורא בן זמננו....
מדוע בחרת בקטע זה?
כדי להצביע על יחסו של השחמטאי לוז'ין לשירה. נבוקוב בונה לאורך כל הספר הקבלה בין השירה לשחמט. לוז'ין מתבלבל כל פעם שהוא נתקל במשורר, בשיר או אפילו בחרוז פשוט. לדעתי זה קורה לו משום שהוא חושב שצירופי מקרים, חזרות ומוטיבים יכולים להופיע רק במשחק השחמט, וברגע שהללו פולשים לחיים עצמם, הוא משתגע. גם גיבוריו של תומאס מאן מתפרקים לחתיכות בגלל האמנות והשפעותיה, אבל יחי ההבדל הקטן.
