כשכל אחד מושך לצד שלו, שום דבר לא יתקדם. על הארגונים החברתיים, על הגופים הכלכליים ועל הממשל לאחד כוחות, לחלק את הנטל ולפעול בהרמוניה, על-מנת שהכלכלה המשגשת שלנו תהיה נחלתם של רבים יותר, והחמלה החברתית תהיה ברורה ומוחשת, ולא כנדבה.
כשכל אחד מושך לצד שלו, שום דבר לא יתקדם. על הארגונים החברתיים, על הגופים הכלכליים ועל הממשל לאחד כוחות, לחלק את הנטל ולפעול בהרמוניה, על-מנת שהכלכלה המשגשת שלנו תהיה נחלתם של רבים יותר, והחמלה החברתית תהיה ברורה ומוחשת, ולא כנדבה.
מלחמת לבנון השניה חשפה במלוא עוצמתה את הבעיה המרכזית הכפולה המאפיינת את מדינת ישראל בשנים האחרונות; דעיכת הסולדריות האזרחית מצד אחד, ודעיכת החמלה השלטונית מצד שני. הלכה למעשה מדובר בתהליכים מקבילים, שראשיתם באימוץ מתמשך של הכלכלה הניאו-ליברלית, שנביאיה הם פרדריך הייאק ובהמשך - מילטון פרידמן. כלכלה זו דוגלת בשוק חופשי לחלוטין ובצמצום מירבי של המנגנונים השלטוניים, בניגוד מוחלט לדרך שבה התנהלה הכלכלה הסוציאליסטית. הייאק ראה בתכנון את אבי אבות הטומאה, וביקש לאפשר לאזרחים לפרוח ולהיות כלכליים ועצמאיים בכח ובזכות עצמם. גישה זו זכתה להכרה בינלאומית וזיכתה את מוליכיה בפרסי הנובל היוקרתיים.
גישה כלכלית זו התפשטה כאש בשדה קוצים, אך לא נתנה מענה אמיתי למצוקת האזרחים "הלא כלכליים", לאמור הזקנים, הנכים, העניים ועוד, שמסיבות אלה ואחרות אינם מצליחים להסתדר, ונחשבים ל"כשל שוק".
מבלי להכריע לפי שעה בשאלה אם גישה כזו או אחרת עלתה יפה, חשוב לציין עובדה אחת שעליה, נראה, אין חולק. הגענו למצב הזה כיוון שגם הכלכלה הסוציאליסטית, שהיתה נהוגה בארץ עשרות שנים, פשטה את הרגל, גררה אותנו להוצאות ממשלתיות גבוהות מההכנסות ממיסים, הוצאות ממשלתיות שלא חלצו הרבה אזרחים מחיי עוני, לא נתנו מענה אמיתי לבעיות התעסוקה ולא קידמו את מערכת החינוך.
בעבר, בעיות התעסוקה, למשל, "נפתרו" באמצעות הרחבת מעגל המועסקים בשרות הציבורי, מה שיצר מערכות מסורבלות עם עודף כוח אדם. במקרים שלא היתה אפשרות כזו להתמודד עם המצוקות, העסיקה הממשלה את רבים מאזרחיה בעבודות יזומות, בעיקר כמענה למצוקות העולים בעיירות הפיתוח. רבים יאמרו, ובמידה רבה של צדק, שלא היה מנוס מעבודות יזומות, שכן מדינת ישראל, מרגע הקמתה, היתה עסוקה במלחמות ובקליטת עליה, ולא היה פנאי ו"ראש" לייצר מקומות תעסוקה. בין אם נקבל או לא נקבל את הטיעונים הללו, אין טעם לבכות על חלב שנשפך, ויש לנסות ולתקן את המעוות כיאה לעידן החמלה.
לאחר ההקדמה, ננסה להבין לעומק את משמעות החמלה מחד גיסא, ואת משמעות הסולידריות מאידך גיסא. עם קום המדינה, החלשים היו, מטבע הדברים, העולים החדשים, רבים מהם ניצולי שואה, שהגיעו ממחנות המעבר. לאחר מכן באה העליה הגדולה מארצות ערב. אלה ואלה נאלצו להתמודד עם קשיי שפה ותרבות. לאשכנזים התהליך היה קשה פחות מלאלה שהגיעו מארצות ערב, שכן הבדלי התרבות בינם לבין הוותיקים לא היו גדולים ביותר. הפערים בין ותיקים לחדשים גדלו עם ריכוז העולים מעדות המזרח בעיירות הפיתוח ובשכונות נפרדות. מובן שבתקופה זו לא היתה סולידריות אזרחית, וכל אחד שקע בעולמו כדי לשרוד. המאבקים בין מזרחיים לאשכנזים היו אז על אש קטנה. הממשל, מצדו, פתר הכול בהבטחות סרק ובהקלות לנזקקים בשיטות אותן הטיב לתאר אפרים קישון, בעיקר בסרטו סלאח שבתי.
התמונה הזאת התנפצה לנגד עיננו. מהומות ואדי סאליב, שביתות חוזרות ונשנות של עובדים, הפגנות הפנתרים השחורים ומלחמת יום הכיפורים הצמיחו ארגונים אזרחיים, שייצגו את האינטרסים של האזרחים המקופחים ויצרו אגב כך סולידריות של עובדים ושל ארגוני עובדים. עם השנים צצו ופרחו עוד ועוד ארגונים, הפועלים בשלל הנושאים האזרחיים. ארגונים אלו יצרו את תחושת ה"ביחד", שזכתה לביטוי בהפגנות המונים. השיא היה בהפגנת ה"ארבע מאות אלף", במלחמת לבנון. הפגנה זו הוכיחה, שאפשר לגייס אזרחים למען מטרה שאין בצדה תועלת אישית. דוגמאות נוספות ראינו בהפגנות החרדים בירושלים, שגם הן גייסו המונים. אפשר לומר שככל שחמלת הממשל פחתה, צצו ופרחו עמותות חדשות כפטריות אחרי הגשם.
לצד התעוררות הארגונים האזרחיים העביר הממשל, במסגרת הכלכלה הניאו-ליברלית, סמכויות רבות לארגונים עסקיים ואזרחיים. מדיניות ההפרטה העבירה את האחריות לפעולות עזרה ותמיכה מידיים ממשלתיות לידיים ציבוריות ועסקיות. כך צמצם הממשל תקנים וכוח אדם, והוא "רזה" להפליא, הכול כדי לצמצם את הפער בין ההוצאות הממשלתיות להכנסותיו. הארגונים העסקיים קפצו על העגלה בשמחה, כיוון שכך הם זכו בנתח שמן מעוגת התקציב. למשל, בתחום הסיעוד. הארגונים האזרחיים קפצו על המציאה כיוון שהם ראו בה הגשמת חלום החברה האזרחית, כשהם משמשים כפה וכיד מסייעת לסייע לאזרחים החלשים. מגמה זו התחזקה בשנים האחרונות עם הקמת בתי תמחוי. ארגונים רבים רואים בכך את מימוש הסולידריות החברתית המושתת – בין היתר – על חמלה.
עד כאן שרטטנו את היפוך התפקידים ואת הבלבול בין הממשל, עולם העסקים והחברה האזרחית. במלחמת לבנון השניה, איש העסקים גיידמאק סימל את הפרדוקס הזה, כשהקים את עיר האוהלים לפליטי הצפון והמחיש את משמעות הכלכלה הניאו-ליבראלית, המותירה את פעולות העזרה והחמלה בידי פילנתרופים ואזרחים טובים.
החמלה נוהלה, אם כן, בידי גופים חוץ-ממשלתיים. ומה עם הארגונים האזרחיים? אלה היו עסוקים במתן סיוע, ולא הזדעקו לברר מה היו כשלי המלחמה. כך, לפחות, באשר לרוב הארגונים. היחידים שבחרו לזעוק את מחדלי המלחמה היו מילואימניקים שחזרו משדה הקרב, התנועה למען איכות השלטון ותנועת אומ"ץ. ארגונים אחרים לא הצטרפו למאבק מסיבות רבות ומגוונות, למשל מהחשש שמא יבולע להם מהשלטון שמממן את פעילותם. ולחלופין, בגלל מאבקי כוח ואינטרסים מנוגדים בין הארגונים לבין עצמם.
ארגון שתיל החל בבדיקת אירועי המלחמה ללא שותפים. כאן נחשפה תופעת ה"אני ואפסי עוד"; ארגונים היוצאים למאבקים עצמאיים בלי יכולת ו/או רצון לאתר שותפים ולהעצים את כוחם. אם נשווה זאת לתופעת הפנתרים השחורים, ניווכח לדעת שאנו בעיצומו של גל פוסט-מודרני, שבו קבוצות אזרחים מתאגדות סביב רעיון משותף בלי לחפש עוד את מדורת השבט. ובמלים אחרות, העזרה ההדדית עברה לידיים עסקיות ולעמותות, ובשל כך נדמו קולות הסולידריות החברתית.
ומהו הפתרון? הפיתרון הוא דיאלוג בין הארגונים החברתיים, העולם העסקי והממשל המרכזי. הגדרה מדוייקת יותר של גבולות הממשק ביניהם (היכן נגמרות החובות של הממשל ומתחילות הפעולות ההתנדבותיות) מחד, והתארגנות האזרחים במסגרת ארגון גג, בדומה להתאחדות התעשיינים, איגוד הקבלנים וכדומה.
