במקום להמשיך את תוכניתו המדינית של שרון להינתקות ולהתכנסות, ולפרוץ עימה קדימה, הפך ראש ממשלתנו, מר אולמרט, לנושא כליו של הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש, מה שלא יחלץ את שניהם מהתסבוכת שבה הם שרויים. ה"שב ואל תעשה" שאימץ לעצמו אולמרט כמדיניות תתפוצץ בפרצוף של כולנו.
העוזר המצליח של שרון הפך תוך שנה יד ימינו של ג'ורג' בוש
אהוד אולמרט, אולי התקווה האחרונה של כוחות השלום הישראלים, הכזיב לפי שעה. שנת שלטון ראשונה הניבה נסיגה מתוכנית מדינית שעליה התחייב טרם נבחר, והחלפתה בריק ("וואקום") מדיני מסוכן. אולמרט הוא ראש הממשלה הראשון של ישראל שביקש ערב הבחירות מנדט לתוכנית מדינית ברורה, קיבל את הגיבוי הציבורי והפך תוך זמן קצר את התוכנית המאושרת ל"אין אג'נדה". בדרך-כלל היה המצב הפוך. ראשי הממשלה הגדולים של ישראל: בגין, רבין ושרון, יצאו לדרך ללא אג'נדה מדינית ברורה, והתוו מדיניות וביצעו אותה, תוך מהלך כהונתם.
מתברר שהסתלקותם הכמעט סימולטנית של אריאל שרון ויאסר ערפאת מהזירה המדינית הותירה חלל מנהיגותי עצום, והיתה, בסופו של דבר, אות הפתיחה לברבור מדיני-ביטחוני מתמשך אצל שני הצדדים. ההינתקות וההתכנסות, הכול-כך מבטיחות מבחינת מחנה השלום הישראלי, נמוגו בעשן המלחמה, ואת מקומן תפסו קשקושים ריקים מתוכן נוסח "הודנה" (הפסקת אש זמנית-מתמשכת...), "תהאדייה" (רגיעה זמנית-מתמשכת...) ו"הבלגה". התוכניות המדיניות, ועימן התקוות, התפוגגו והוחלפו בגודש סיסמאות שתמציתן חוסר עשייה והנצחת המצב הקיים.
תוכנית ההינתקות מעזה ומצפון הגדה סימנה, בזמנו, את קריסת שתי האידאולוגיות המובילות בישראל, זו של השמאל ("שטחים תמורת שלום") וזו של הימין ("ארץ-ישראל השלמה"). צריך להיות עיוור כדי לא לראות את מאבק האיתנים המתחיל להסתמן בין שתי האידאולוגיות הפלסטיניות המקבילות, זו של אש"פ ("שתי מדינות לשני עמים") וזו של החמאס ("פלשתין השלמה"). הפלסטינים נמצאים כרגע בנקודה שבה נמצאנו אנו לפני קרוב לארבעים שנה – תיקו אידאולוגי פנימי.
למדינת ישראל ארך 40 שנה כדי להגיע למסקנה ששתי האידאולוגיות היו למעשה משאת נפש של שני הזרמים האידאלוגיים המובילים. אחרי ארבעים שנה של קרע פוליטי פנימי, ששיאו היה רצח ראש ממשלה, הגיע רוב הציבור בישראל למסקנה שעל ישראל לפעול חד-צדדית לקידום המטרה של שתי מדינות לשני העמים. גם השלום וגם ארץ-ישראל השלמה אופסנו אי- שם ב"בוידם". אם יגיע מאוחר יותר גם השלום, מה טוב, סבר השמאל הישראלי. אם לא, לפחות נשרוד את המתקפה הדמוגרפית.
מה יקרה אם העימות האידאולוגי הפנים-פלסטיני יוכרע גם הוא רק בעוד ארבעים שנה? האם אנו יכלים להרשות לעצמנו "הודנה" שיארך עד שהעם הפלסטיני יכריע לאן מועדות פניו? "הודנה" ממושכת כזאת תשרת, מטבע הדברים, רק את הפלסטינים. אסור לישראל לשבת מן הצד ולהמתין בחיבוק ידיים עד שהעימות הפנים- פלסטיני יוכרע. ההמתנה עלולה להיות הרסנית.
תמיד יקומו הגורסים, ועליהם נמנים באחרונה גם אהוד אולמרט וציפי ליבני, שהעימות עם הפלסטינים הוא רק חזית אחת מני רבות במאבק בין קיצונים ומתונים במזרח התיכון. אין טעם לדעתם לטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן חד-צדדי, כאשר הוא מהווה רק חלקיק מהבעיה הכוללת. זוהי גישה חמקנית ומתחסדת. על ישראל לעשות כל מה שביכולתה כדי להיחלץ ממצב ביטחוני-מדיני הולך ומסתבך. אין היא נדרשת לפתור את העימות הבין-תרבותי הכלל עולמי, והיא גם אינה מסוגלת לעשות זאת. את בן-לאדן, אחמדי-נאג'אד וחאלד משעל, לא נצליח לחנך ולשנות. גם הפחדת העם מפניהם אינה מקדמת אותנו לעבר פיתרון כלשהו. צריך לעשות את הדברים הניתנים לביצוע, שהם בשליטתנו.
ישראל צריכה ליזום. אנחנו צריכים לשוב ולתכנן את היציאה החד-צדדית משאר השטחים הפלסטינים. אנו זקוקים ליציאה מהגדה המערבית בשביל עצמנו. מדינית, מוסרית, דמוגרפית ואסטרטגית. מה חבל שהאיש שהפתיע בעומק הבנתו את העניין, אריאל שרון, שוכב ב"תל- השומר", ושעוזרו- יורשו, אהוד אולמרט, איבד כיוון ודרך. אולמרט גם מצא לעצמו לאחרונה "בוס" חדש - גורג' בוש הבן, שאת מדיניותו המזרח תיכונית החל לשרת בדבקות, בין בעניין האיראני, בין בפרשת עיראק ובימים אלה גם בעצם ההימנעות ממשא ומתן מתבקש עם סוריה.
|
אולמרט גם מצא לעצמו לאחרונה "בוס" חדש - גורג' בוש הבן. בוש ואולמרט בבית הלבן, נובמבר 2006.
צילום: איי-פי |
דווקא אולמרט, שהשתלט באופן חלק ואלגנטי על "קדימה" וניצח בבחירות תוך הפגנת אומץ לב בהתוויית הדרך המדינית, כשל בביצוע, למרות המנדט הציבורי הרחב (רחב בהרבה מזה שהיה לשרון בעת ההינתקות מעזה). למדינת ישראל עדיין לא מספיק ראש ממשלה שיודע להיבחר ולשרוד. לא דרוש לה גם ראש ממשלה היודע לשמר את הסטטוס קוו. מדינת ישראל חייבת בראשה מדינאי שיודע להנהיג, לסחוף ולבצע. אולמרט מוכיח כל יום שכוחו רב בפוליטיקה הפנימית, אך לא במדינאות. נאומים יפים, בעברית ובאנגלית, אינם תחליף למדינאות. גם הושטת יד לידידים בפוטנציה, דוגמת אבו מאזן ופואד סניורה, אינה מדינאות של ממש. המהלכים הנועזים והקשים לביצוע הם לא אלה המובנים מאיליהם והזוכים לתמיכה נרחבת, אלא אלה המתמודדים פוליטית עם אידאולוגיות יריבות, מבית ומבחוץ.
ראש הממשלה אולמרט איבד את אומץ הלב המדיני-ביטחוני לאחר המלחמה בלבנון. הוא מחפש את השלום במקומות המוארים, בעוד הפיתרון נמצא באזורים החשוכים. הוא דורש מאכרם הנייה ומבשאר אסאד להפוך לידידיו בטרם יתחיל לשוחח עימם. הוא דורש משניהם את הסחורה (היחידה שבאפשרותם למכור) בטרם יקבלו הם את תמורתה. אף מדינאי טוב (בעיקר במזרח התיכון) ואפילו אף סוחר מוצלח, לא ימכור את הטובים שבמוצריו למי שאינו מראה סימן של ממש שהוא מוכן לשלם.
אנא חזור ראש הממשלה להיות ממשיך דרכו של ראש הממשלה שירשת - אריאל שרון. המדיניות שהתווה נשאה אותך לשלטון על כפיים. תפסיק להיות עוזר מדיני בכיר לג'ורג' בוש, כבר מאוחר מידי לעזור לו. אתה כמנהיג אחראי לכך שתכנית ההתנתקות-התכנסות, שאתה מאבותיה, לא תישאר מצג שווא שבאמצעותו גנבת את קולות הבוחרים.
