קזינו לבנון

הציבור התעייף והתייאש מלהפגין. הממשלה הצליחה להתיש את כל תנועות המחאה. אולם עדיין חובה לקום ולזעוק ולהתריע, שאת מחדלי ההנהגה שלנו במלחמה חייבת לחקור ועדת חקירה ממלכתית, ולא ועדת בדיקה מטעם, שאותה מינה הנחקר הראשי, כבוד ראש הממשלה.

בג"צ דחה את התביעה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי מלחמת לבנון. ועדת וינוגרד, שמונתה בידי הממשלה שאותה היא אמורה לחקור, יושבת בדלתיים סגורות, וכמו לא היתה פה מלחמה כושלת. הדרג המדיני והדרג הצבאי - קברניטי הכשל, אינם נושאים באחריות למחדל. הרמטכ"ל ומפקדי האוגדות שלחמו לא יודחו ולא ישלמו כל מחיר. אף אחד לא נוטל עליו אחריות אישית. מפקדי האוגדות יעסקו בשיקום הצבא לקראת המלחמה הבאה (שכפי שהבטיחו לנו, תפרוץ, כנראה, בקרוב מאוד), והיחידים שזוכרים שהיתה כאן מלחמה הן המשפחות השכולות, משפחות החטופים שיקיריהם לא שבו והפצועים בגופם ובנפשם. מהדהדים באוזניי דברי אביו של אור שחר, מקיבוץ יד-מרדכי, שנהרג יום אחד לפני יום-הולדתו ה-21, ששאל: "על מה אבדו חייו?"

במלחמה, שהייתה כישלון צורב, נשלחו חיילים להיהרג עבור "תמונה מנצחת", עבור ניצחון תודעתי. חיילים מסרו את חייהם תמורת שיפור תדמיתה של הממשלה הכושלת הזו.

כבר חלקנו בעבר על תועלתן של מלחמות, על תכליתן ועל תבונתן, אולם מעולם לא חשדנו בגולדה או בבגין שהם שולחים חיילים למות למטרת יחסי-ציבור. ואילו הפעם, הנהגת המדינה החליטה בקלות ראש ובפזיזות על יציאה למלחמה. פוליטיקאים השתמשו בעוצמה הצבאית של המדינה בדרך מופקרת, תוך הפקרת חיילים ואזרחים.

המלחמה הזו היתה תחליף למדיניות. במקום לאמץ יוזמות מדיניות, יצאו קברניטינו למלחמת התלהמות פטריוטית, תוך הצבת יעדים דימיוניים, שלא היו ברי השגה, תוך התברברות ויהירות של אולמרט ושל פרץ על "סדר חדש בלבנון", פירוק החיזבאללה מנשקו והשבת החטופים הביתה. ואילו הרמטכ"ל אמר, שהפעילות תותיר את רישומה בלבנון לאורך זמן. ההנהגה הפכה אותנו לקבלני ביצוע של בוש במלחמתו ב"ציר הרשע.

מיומה הראשון של המלחמה לא הצלחתי להבין מדוע נבחרה המלחמה להיות האופציה הראשונה לתגובה על החטיפה ועל הרג חיילינו. הרי לא מדובר במלחמה שנכפתה עלינו. הממשלה בחרה להגיב במלחמה כוללת בלי שנהיה ערוכים ומוכנים לה.

אין חולק שלמדינת ישראל זכות מלאה להגן על עצמה על פגיעה בריבונותה. השאלה היא האם מימוש הזכות, באמצעות פתיחה במלחמה, היתה המעשה הנכון, או שקודם היה עלינו למצות מהלכים דיפלומטיים ומעורבות בינלאומית לשחרור  החטופים. ואולי היה צורך להגיב כפי ששרון וברק הגיבו בזמנו על תקריות מקומיות, באופן חכם ושיטתי, בלי להעמיד את כל יכולת ההרתעה של ישראל מול ארגון גרילה מחומש ומאורגן, שהתחמש אחרי שנסוגונו מלבנון.

העובדה שלישראל היתה עילה לגיטימית להגן על עצמה אינה אומרת בהכרח, שהיה כורח לצאת למחמה כוללת. ולמה לא הפסיקו את המלחמה לאחר מספר ימים, כשכל העולם עדיין תמך בתגובה הישראלית לפרובוקציה של החיזבאללה? הרי ניתן היה להסתפק בתגובה מידתית וסבירה. ולמה היה צריך להיות צודק, כשאפשר היה להיות חכם? ואיך ניתן לחשוב  שאפשר להשיג יעדים מדיניים רק בכוח צבאי?

צה"ל הפעיל את הנשק הכי קטלני שיש לו, המלחמה הסתבכה והנהגה חסרת אחריות הסבירה לנו כל הזמן שאנחנו מנצחים. אזרחים וחיילים נהרגו, העורף ספג פגיעה כלכלית אנושה ופגיעה בחיי אדם, מאות אלפי לבנוניים הפכו פליטים בארצם המופגזת והכתושה, מאות אזרחים לבנוניים חפים מפשע נהרגו ונפצעו, ולנו הציעו לא לספור את המתים. והאלוף החצוף שטרן הסביר, שכמה הרוגים והיסטריה ציבורית  לא איפשרו לצה"ל לנצח.

והחיילים, הם לחמו בגבורה ובאומץ, בלי ציוד, בלי מים, בלי אמצעים, נשלחים על ידי הנהגה שהימרה על חייהם. קזינו לבנון.

הנהגה כזו נושאת באחריות, והכישלון אינו יתום. ממשלה מופקרת שכזו, שהפקירה את חייליה, היתה חייבת ללכת הביתה. אבל ארבעה חודשים אחרי שהממשלה הודיעה על ניצחון בלבנון היא יצאה לפעולה בעזה, שגם היא הסתיימה ב"הישגים נכבדים" (53 הרוגים פלסטינים).

מי שסיבך אותנו במלחמת לבנון הם מי שניהלו את המלחמה בעזה, אלה שמסרבים להושיט יד ליוזמה הסורית. הטעויות של לבנון משחזרות עצמן באופן מבעית. כיוון שצה"ל ספג מכה תדמיתית קשה, הוא מבקש למהר ולשקם את תדמיתו בעזה. ירי הקאסמים על שדרות הוא בלתי נסבל, אבל גם הוא אמתלה. אך כמו בלבנון, גם בעזה אין הפעילות הצבאית מעוגנת בתוכנית מדינית. איש מהאחראים למלחמה לא הוחלף, ואותה הנהגה מובילה אותנו לתוך עזה. איך יתכן שהממשלה לא הפיקה את הלקח המרכזי מהמלחמה, שאין פיתרון צבאי מלא לבעיות הביטחוניות?

המערכת המדינית מתנערת מאחריותה למציאת פיתרון מדיני לסכסוך. שוב ושוב היא מפקידה את המושכות בידי צה"ל, כדי שיעשה את העבודה עבורה. בדמוקרטיה אמיתית, ממשלה שנכשלה במהלך יומרני אינה יכולה להמשיך להנהיג ואינה רשאית לעשות שוב מלחמות. לכן יש לערוף ראשים ולהדיח מתפקידם את האחראים למלחמה. 

מנהיגינו אפילו לא חולמים להתפטר. זוהי בריחה מאחריות. בנוסף, הממשלה עשתה דה-לגיטימציה למוחים וגרמה למחאה לגווע. הממשלה הזו ניסתה לרצות את הציבור, והיא מאחזת את עיניו בוועדות. איך הצדק יכול להיעשות בוועדה, שאת חבריה ממנה ראש הממשלה, הנחקר הראשי אשר אומר, שלא יכולנו לחלום על הישגים גדולים יותר?