ארבעה תנאים חייבים להתמלא על-מנת להגיע לאפשרות הסכם עם הפלסטינים. התנאי הרביעי, שאותו אהוד אולמרט עדיין לא הפנים, הוא הפיכת חלק מירושלים לבירתו של העם הפלסטיני, על-פי "חזונו" של קלינטון. כל התחמקות מפתרון כזה תגרור בעקבותיה הקצנה והחמרה במצב הכלכלי-מדיני-בטחוני של ישראל.
התבטאויותיו של אהוד אולמרט, בשבועות האחרונים, בהנחה שהם נאמרו באופן מכוון, עשויים להעיד כי אפשר והוא סוף-סוף הפנים לפחות שלושה תנאים הכרחיים להשגת הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים. לשלושה אלו חסר תנאי הכרחי רביעי ביחס לירושלים, כדי שהארבעה יהפכו יחדיו לתנאי מספיק לחתימה על הסכם שיניב את מצב הקבע, העונה על אינטרסי היסוד של שני הצדדים: מדינה יהודית ודמוקרטית, הנהנת מהכרה בגבולותיה ובזכותה לחיות בביטחון, ומדינה עצמאית בשטחים, שבירתה במזרח ירושלים, תוך יישובם מחדש של הפליטים עבור הפלסטינים. ארבעת התנאים הללו מבטאים את הויתורים הנדרשים משני הצדדים. זה המקסימום שכל צד יכול להעניק למשנהו, והמינימום שכל צד יוכל להסתפק בו.
תנאי ראשון הוא פתרון סוגיית הפליטים הפלסטינים ללא שיבה למדינת ישראל. בנאומו על קבר פולה ודוד בן-גוריון דרש אולמרט מהפלסטינים "לוותר על הדרישה למימוש זכות השיבה". ניסוח זה יכול להעיד כי ראש הממשלה השכיל להפריד בין "זכות השיבה" לבין מימושה. מאז הצהרתו של אבו איאד, סגנו של ערפאת, ב-1988 כי "אנחנו מבינים ששיבה מוחלטת אינה אפשרית עוד. אין אנו לגמרי לא מציאותיים כאשר אנו שוקלים כיצד לממש זכות זאת. אסור לה(לזכות השיבה) להיות מכשול בלתי ניתן לגישור", רבים מהפלסטינים, ובראשם יו"ר אש"ף, מחמוד עבאס, שותפים לעמדה זו, ואף הציגו אותה במו"מ שהתקיים בקמפ-דיוויד ובטאבה. למעשה, אולמרט אף הרחיק מעבר לצפיותיהם של הפלסטינים בעניין זה, משום שניתן היה להבין מדבריו כי הוא מכיר בזכות, אך מתנגד למימושה. מנהלי המו"מ בהסכמי אוסלו ויוזמי הבנות ז'נבה, לעומת זאת, התעקשו כל העת לשלול את הפרשנות הערבית לסעיף 11 בהחלטה 194, הטוענת לזכות, וביקשו להסתפק ולראות את מימושו ביישובם מחדש של הפליטים בפלסטין, במדינות מושבם או במדינה שלישית, בלי לעסוק בנרטיבים העשויים להחיות תביעות ישנות. עמדה זו זכתה לאחרונה לתמיכה משמעותית בתוכנית השלום של מזכ"ל האו"מ היוצא, קופי ענאן.
תנאי שני הוא חילופי שטחים על בסיס קווי 67 ,המוכרים גם כ"הקו הירוק". ראש הממשלה, בשיחתו עם שרת החינוך יולי תמיר, אמר ש"אין מניעה לציין את הקו הירוק" בספרי הלימוד. למרות ההסתייגות שאולמרט הצמיד לה בדבר עמדתה של ממשלת ישראל, השוללת חזרה ל"קו הירוק", ניתן לחבר את האמירה הזו לדרישה שהופיעה בנאומו לפיה "ייקבעו קווי הגבול של מדינת ישראל בהתאם למה שציין הנשיא בוש במכתבו." שם נכתב אומנם, באפריל 2004, כי "יהיה זה בלתי מציאותי לצפות שתוצאות המו"מ יסתיימו בחזרה מוחלטת לקווי שביתת הנשק מ-1949 (הקו הירוק), " אך הנשיא האמריקאי, שעליו ראש הממשלה מטיל את יהבו, מיהר והוסיף כי "יהיה זה מציאותי לצפות שהסדר קבע יושג רק על בסיס שינויים שעליהם תהיה הסכמה הדדית." יש לקוות כי החלטת האו"מ ברוב של 157 מדינות, הדורשת את נסיגת ישראל לגבולות 67', הבהירה לראש הממשלה מה מידת יכולתו לעצב באופן חד-צדדי את גבולותיה של ישראל באמצעות גדר ההפרדה ותוכנית "ההתכנסות", ולצפות כי העולם יכיר בכך. על אולמרט להפנים את התובנה כי רק הסכם עם הפלסטינים המתונים יוכל למנוע את חזרתה של ישראל לגבולות ה"קו הירוק" באופן חד- צדדי, כפי שקרה בגבול עם לבנון. קרי, חילופי שטחים ביחס 1:1 על בסיס גבולות 1967, המותירים את גושי ההתנחלויות הסמוכים לקו ה"ירוק" בריבונות ישראל, וזאת, ללא כל "פזילה" לכיוון התוכניות ביחס לערביי ישראל, של שותפו לממשלה, אביגדור ליברמן, הנטולות כל בסיס מוסרי, משפטי ומעשי, והטומנות בחובן פגיעה קשה באינטרסים של ישראל.
תנאי שלישי הוא הפסקת הטרור והאלימות. נראה כי הפסקת האש בעזה, שעליה נתבשרנו לאחרונה, אינה האחרונה הצפויה לנו. על ראש הממשלה לשנות את מדיניות קודמו, לה התאימה המימרה הצה"לית "מה שלא הולך בכוח הולך באלימות וביותר כוח", למדיניות שאפיינה את ימי רבין, והמבוססת על שני ערוצים מקבילים- הפעלה מידתית של כוח כנגד הטרור הפלסטיני, וחתירה מתמדת לחידוש ולקיום משא ומתן באמצעות הצעות מדיניות רצופות בפני הפלסטינים. גם אם האש תתחדש, על ראש הממשלה לחתור להפסיקה ולחזקה במהלכים משלימים באמצעות הקלות בתנועה, בסחר ובהעברת הכספים, כדי שתוכל לשאת על כתפיה את התוכנית המדינית המתבקשת. ללא הצבת תוכנית מדינית ראויה, ראש הממשלה מקל על בחירתו של הציבור הפלסטיני בהמשך האלימות והטרור, המוצעים על ידי ארגוני הסירוב והטרור הפלסטינים כדרך היחידה להשגת מטרותיו הלאומיות.
להשלמת המהפך של אולמרט, אשר כמקווה, אינו רק הצהרתי, אלא גם תודעתי, על אולמרט לספק את התנאי הרביעי ביחס לירושלים. למרות שליטתה הפוליטית של ישראל במזרח ירושלים מאז 1967, במדיניות הנסמכת על קביעת עובדות בשטח, היא לא הצליחה להשיג את מטרתה האסטרטגית להביא להכרעה על גורל העיר. למרות ההחלטה על "איחוד" ירושלים, חקיקת "חוק ירושלים" ובניית החומה, מוצאת עצמה ישראל כשבתוכה ירושלים פלסטינית, שלא ניתן לעכל אותה דמוגראפית, חברתית ומדינית. קריסתה הכלכלית והחברתית של זו, כתוצאה מניתוקה ממרקם החיים הפלסטיני בגדה המערבית באמצעות חומת ההפרדה, גוררת את ירושלים כולה לשפל כלכלי, חברתי ודמוגראפי. על אולמרט להפנים ולהכריז על הצורך בהקמתן של שתי בירות בירושלים, על פי הצעת הנשיא קלינטון מדצמבר 2000, קרי, חלוקת הריבונות במזרח ירושלים בין 180 אלף הישראלים, היושבים על שליש מ-70 הקילומטרים הרבועים שסופחו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים, לבין 250 אלף פלסטינים היושבים בייתרת השטח, שכולו מעבר ל"קו הירוק". כלל זה חל גם על העיר העתיקה. אך לזו, במסגרת "האגן ההיסטורי", יש לשלב הסדרים מיוחדים, שלא יפגעו בייחודיותה ובגישה החופשית למקומות הקדושים.
בהצבת ארבעת התנאים הללו, בדומה לקיים במצעו של מחמוד עבאס בבחירות לראשות הרש"פ בינואר 2005, יוכל ראש הממשלה, ראשון מבין אלו שקדמו לו, להראות סימנים ברורים בהכרזתו כי "אני מושיט ידי לשלום לשכנינו הפלסטינים", שעה שהוא נתלה באילנות הגבוהים בדמות החלטות 242, 338, יוזמת הליגה הערבית ומכתב הנשיא בוש. דרכם של הצדדים להשגת הסכם זה צפויה להיות ארוכה ורצופה מהמורות, אך בהצבת פרמטרים אלו להסכם הקבע יוכל ראש הממשלה ליישר קו עם הליגה הערבית, שחזרה והושיטה לישראל פלטפורמה למו"מ ולהסדרי קבע, לחזק את חסידי הפשרה בקרב הפלסטינים ולדחוק את הציבור הפלסטיני לנקודת הכרעה ביחס לעתידו ולהנהגתו. אם יחטא אולמרט במיצוי אפשרות זו ליציאת ישראל ה מהסכסוך ההולך ומתרחב לאזור כולו, ומקבל צביון דתי וקנאי יותר, ימומש חששו כי "הדורות הבאים יוכלו להאשים את ממשלת ישראל שהיא שהחמיצה הזדמנות לשלום".
