ה מ ת א ב ד י ם ב ע ם

צלילי  תחייה

בחודש תשרי תר"ס, משמע לפני 106 שנים, באודסה העיר שלחוף הים השחור, קם משורר צעיר בן 28, חיים נחמן ביאליק שמו, אפרוח שאך תשע שנים לפני כן בקע מביצתו, ועתה ישב אל שולחנו ובסערת-רוח, מן הסתם כמי שחש עצמו יעוד לשאת דגל לעמו ולהיות לו "משורר לאומי", הוציא מתחת ידו מעין מארסייז-ליהודים, שיר-המנון סדור בחרוזיו ובמשקלו ומען מפורש לו: "למתנדבים בעם".

שלושה בתים לשיר-התרועה הזה, כל אחד מהם בן 13 שורות. לכל אחד מהם קריאת-פתיחה מצלצלת, עטורה סימני-קריאה: "לבשו-נא עוז! דרכו-נא עוז!" לראשון; "לעזרת העם! לעזרת העם!" לשני, "חשפו האור! גלו האור!" לשלישי. כל אחד מהם גם מסיים בחרוז אופטימי צוהל-רועם: הראשון מתריס: "עוד לא כל-כוחנו נתנו לבוז / באלוהים לנו עוז!"; השני מתופף: "ילוקטו אלינו מקדם עד-ים / חיל גדול לעזרת העם!", והאחרון פונה אל "בני המכבים" ותובע מהם במפגיע: "העמידו את-עמכם, הקימו הדור! / חשפו אור, חשפו אור!"

שיר זה נכתב סמוך לאחר הקונגרס הציוני השני, והדעת נותנת שסמיכות זמנים זו יש בה הסבר לעמידתו האופטימית של המשורר הצעיר מול קוראיו בני-דורו. אמנם זו עמידה שהיא עצמה אינה משקפת את הנימה המיוסרת האופיינית הרבה יותר לכלל שירתו, הן אז והן לאחר זמן, הן בשירי-היחיד שלו והן בשיריו ה"ציבוריים"  יותר, שעליהם טרח לא מעט מדי-פעם, עד שירדה עליו, כידוע, תקופת האלם הגדולה והממושכת, אולם היא משתלבת יפה בשירי "חיבת ציון" שלו מראשית פעלו היצירתי. בהקשר זה די לנו שנזכור את שירו הראשון, הלא הוא "אל הציפור" הקלאסי, שאותו כתב בהיותו בן  19, ואת "ברכת עם" החגיגי והאופטימי, זה אשר בשל מלת הפתיחה שלו התאזרח יותר כ"תחזקנה", שנתחבר בשנת תרנ"ד (אביב 1894) ואצל בני-נוער יהודים ברחבי האימפריה הצארית נקלט מיד כעין המנון פרוטו-ציוני(לימים, בתקופת המנדט הבריטי, אף שימש המנון חלופי להתגדר-בו למחנה שנתקרא אז "ארץ-ישראל העובדת").

במינסק, בירת בלורוס של ימינו, שאליה נקלע שאול טשרניחובסקי ב-1916, והוא אז רופא צבאי רוסי במלחמת-העולם הראשונה, הציג המשורר  גירסה ארצית-כוחנית משלו ל"מתנדבים בעם", בשיר "מנגינה לי", בו הוא ניצב כמי שרותח בו "דם כובשי כנען...קולח ואינו נח", אשר "השיר העז, מנגינת דם ואש" שב וקורא לו ולבני דורו: "עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה – רש!... וכבשו ארץ בחזקת-יד ונאחזתם בה,/ ובניתם בנין-עד לדור הקם לכם, הבא!"

אידיאל חזיוני מול מציאות קיומית

עברו 116 שנה מאז קרא ביאליק הצעיר לאחיו הצעירים "לחשוף את האור" ו-112

עברו מאז בירך בברכת "תחזקנה" את קומץ חלוצי "העלייה הראשונה". 90 שנה עברו מאז קרא תאומו-היפוכו טשרניחובסקי (וזאת שנה אחת לפני מתן הצהרת-בלפור ושנתיים לפני גירוש העותומאנים מארץ-ישראל) לחווים את ריתחתה של מלחמת-עולם לכבוש ארץ "בחזקת-יד" ולבנות "בנין-עד לדור הבא".  

לכאורה התממשו חלומותיהם של אבות הציונות לפלגותיה ושל "שירת התחייה", ואולי אף למעלה מכפי שהעלו בנועז שבחלומותיהם. הנה מלאו כבר 58 שנה שנים לקיומה של מדינה אשר לה ייחלו לכאורה בארץ-האבות המחולקת והמצולקת, הלא היא מדינת-ישראל, ולאחר שש מלחמות-שדה ושלוש "מיני-מלחמות",  כבשה לה, למרות הכל, מעמד של מעצמה מזרח-תיכונית, המשתווה אף לגדולות וותיקות ממנה באיכות הישגיה בתחומי הלחימה והשלום, בטכנולוגיה, במדע, בתרבות, ובעת האחרונה אפילו במשק ובכלכלה.

מדוע-זה, אפוא, רוח-נכאים מהלכת באוהליה ובהיכליה כאחד, והיא כמו מגברת חיילים מיום ליום, ובמיוחד תרבה חללים בקרב בניה וגידוליה?! על מה ולמה קמים וצצים לה מבית אויבים מבשרי-אחרית, אחוזי ייאוש ואכולי אכזבה, נפולי-רוח ורפי-ידיים, להלך עליה אימים או להטריף את דעתה בפיתויי-בצע ובהזיות-מסוממים ובתעתועי אובות וידעונים, ובאופנות-הבל עוברות-לסוחר?! ומה סוד הכנימה המכוססת נפשות ומרעילתן, המוליכה אותן חרש ובאין-רואה למדחפות עד-אובדן?!  

לא ידובר על כך בשער-בת-רבים. בעניין זה התקשורת נזהרת בצינעת הפרט. ברשתות הטלוויזיה נזהרים מן הנושא כמפני המגפה (ומעט-מעט אכן לובש הוא ממדים של מגפה). יש "כוכב נולד" לזמר פופולרי ויש "כוכב נולד" למחול מתייחם לתפארה, כי להם המידרוג  והפרסומות. אבל אין  דורש למתאבדים בחשאי, לכוכבים הנושרים באקראי ובמבודד, אחד כאן ואחד שם, אחד בבוקר ואחד בערב. לטורפים את נפשם בכפם - מי בתלייה ומי בירייה, מי בקפיצה ומי בטביעה, מי בגלולות ומי בכמוסות, מי בביתו ומי שלא בביתו. עדיף שיישמר קשר-שתיקה סביב אלה.

גם המשפחות מוחלות על הכבוד המפוקפק ומשלימות, במובן הסמלי לפחות, עם קבורת יקיריהן מעבר לגדר, כדת משה וישראל. ובאשר לרשויות, למימסד השלטוני, ודאי וודאי שבעניין כגון זה טובתם דורשת להלך על ראשי הבהונות, לעקוף, להחריש. חלילה להם לפתוח פה לשטן. מה עוד ששנת-הכספים הנוכחית מסתיימת במזל ובברכה (האמנם?) בעודף של יצוא על יבוא (לראשונה בתולדות המדינה!), והשקל ניצב בגאון על מכונו ונד לדולר ולאירו כאחד, והמדד איתן לא ינוע לא יזוע, וההון הזר שוטף כנהר, וחברות-ההזנק דוהרות אלי-דלפק. וגם אם צה"ל נבוך ומביך, הלא נותר לנו אבינו שבשמיים. מי כאלוהינו, מי כאדוננו! ישראל, בטח בהשם! הס רביזור והס קטיגור...