הרגיעה הזמנית בינינו לבין ממשלת החמס עומדת על כרעי תרנגולת. כדי לחזק וליצב את הפסקת האש, עלינו לדרוש מעצמנו יתר איפוק, כי אנחנו הצד החזק יותר. אולם כך או אחרת, בסופו של דבר אמורה הפסקת האש לקרוס בגלל פרובוקציות, וה"סיכוי" היחיד הוא התערבות אמריקנית, לאחר שהממשל ישנה מדיניותו בסכסוך המזרח תיכוני.
כל הדיבורים על חוליות פלסטיניות המציבות קסאמים, בעוד חיילי צה"ל (היודעים על כך) מחוייבים - בפקודה - להבליג, הם, במחילה, שטויות של פוליטיקאים, המחפשים כל עילה לבלימת התהליך המדיני. יש, לפוליטיקאים הללו, סיבות טובות להתנגד להפסקת האש, משום שככל שהתהליך המדיני נוסק, הקריירה שלהם צוללת למעמקים. במציאות, לא קרה שאותרה בוודאות חוליית קסאם לקראת ביצוע ירי, ואילו צה"ל וויתר על תגובה. הסיבה לכך היא, שהמעקב אחרי החוליות הללו לא הגיע עדיין לדרגה של מעקב צמוד עד רגע הירי. פקודת ההבלגה נוסח אולמרט היא הפסקת פעילות הסיכול, המתגלגלת לפעילות הרתעה, שהיא שם קוד לענישה ולנקם. פעילות הסיכול השגרתית של צה"ל מתמקדת, בדרך-כלל, בירי על חוליות חשודות באזורים חשודים, לא פעם בלא שקיימת ידיעה מ ו ח ל ט ת שמדובר בחוליות קסאם. אירועי ירי שגוי מתפרסמים רק כשמדובר בחיסול סיטוני, או במקרים של חיסול חוליה על סמך מידע מודיעיני (בדרגות שונות של מהימנות), עוד בטרם ירי הקסאם. זהו אזור דמדומים, שבו הדרגים בשטח, החל ברכזי שב"כ, עבור במפענחי תצ"א וכלה במח"טים מקומיים, מהמרים על ציד חוליות, שפעמים רבות הוא מוצדק, ולא מעט פעמים הוא מתנהל בשטח האפור של "אולי".
פקודת ההבלגה של אולמרט נוגעת לאותו שטח אפור, בו הדרגים המקומיים מנהלים ציד אחר יורי קסאמים ברמה של ירי צרורות אוטומטי לעבר מקור ירי שאינו מזוהה ברזולוציה של כדור בראש. שגרת ציד החוליות הוליכה למצב, שבו אצבע הציידים קלה על ההדק (גם מחמת התסכול, גם מחמת התרגשות המרדף), וקיימת סכנה להתפתחות מלחמה מקומית עצמאית מדי, בדומה למה שקורה עם חוליות הג'יהאד האסלאמי, שאינן נשמעות להפסקת האש של ממשלת החמאס. זו הסיבה שהאחריות הישירה לירי סיכול-תגובה הועברה לידי אלוף הפיקוד, כלומר לרמטכ"ל, ועם מזכירות זריזות ניתן להגיע, בזמן אמיתי, היישר אל שר הביטחון ואל ראש הממשלה.
בשלב זה של המשחק, פקודת ההבלגה של אולמרט היא כללית מדי. הבעיה היא התגובה המיידית בשטח, כשיש מידע שאיננו מובחן במאה אחוז על פיגוע מתגלגל. המכניזם של איתור זיהוי ואתרעה לקראת פיגוע כזה עובד מעצמו, אבל פקודת הקצה לסיכול (ההבלגה) איננה אוטומטית. במצבים כאלה אין טעם לצפות לפקודת איפוק ישירה מטריאומווירט לבנון 2. כל פקודת איפוק תודלף על-ידי הימין, שהתנחל בצמתי מפתח במערכת הביטחון, ותלווה, במקרה של פיגוע, בפסטיבל ריקודי הדם בתקשורת. במצבו כיום, לא ניראה שהמשולש אולמרט-פרץ-חלוץ מסוגל לרבע את מעגל הדמים ולהתמודד עם הסיטואציה הזו לאורך זמן, אבל בהחלט ייתכן שהשלישייה הזו תפעל שכם אחד כדי לשדרג את הפסקת האש לרמה של רגיעה תקופתית.
חרף ההתלהמויות הפתטיות של פרץ על הצורך במדיניות מניעה תקיפה, וחרף הפרחת איומים כיאה לשר ביטחון שהוא תושב שדרות, הנה דווקא מערכת הביטחון היא הלוחצת באורח עקיף ומתוחכם על הדרג המדיני לבצע פשרות מרחיקות לכת. דעיכתו של דן חלוץ כדמות הדומיננטית במערכת הביטחון מאפשרת ליובל דיסקין, ראש השב"כ, להיות האיש המכריע בכל הנוגע למערכת התגובות מול הפלסטינים. כאשר דיסקין מדבר על הצורך למנוע התחמשות של החמאס במהלך הפסקת האש, ולו במחיר כניסה לעזה, הוא מכין לעצמו אליבי. הסיכוי לכניסה בגדול לעזה הוא אפסי, כך שאם דיסקין לא יצליח לספק ביטחון ברמה סבירה, הוא לפחות יוכל לטעון שהוא מהתריע על התחמשות החמאס ודרש פעולה. לבד מכך, עצם ההבהרה של ראש שב"כ כי החמאס מתעצם למצב שבו לא ניתן יהיה להיכנס בעתיד לעזה ללא קורבנות כבדים היא מנוף לחץ על הדרג המדיני להחליט: כניסה עכשיו בכוח לרצועה, על-מנת לבלום את ההתחמשות, או החלת הפסקת האש גם על הגדה, תוך היענות להצעת החמאס לרגיעה ארוכת טווח.
בשלב זה של חייהם הפוליטיים, אולמרט פרץ וחלוץ אינם מסוגלים לנהל סיבוב קרבות נוסף, כך שברירת המחדל היחידה שנותרה להם היא הפסקת האש הנוכחית. מכאן ואילך תפעל הדינמיקה בדיוק כשם שפעלה עד כה. אם בתקופת הרגיעה לא תהיה התקדמות בנושא שחרור האסירים ולא תושג הפסקת אש בגדה, או שתהיה איזו פרובוקציה התנחלותית, או אז יתחיל טפטוף טרור קטן, מעין רמז לבאות. כאשר הרמז לא יובן, האווירה תתלהט ועימה יוחרפו חילופי המהלומות משני הצדדים, תתבצע חטיפה נוספת של חיילים ישראליים. גם פיגוע ראווה גדול הוא אופציה של החמאס. אם כך יקרה, ייפתח המבצע הגדול, שאמור לחסל את הבעיה. המבצע הזה ייתקל בהתארגנות פלסטינית שתפתיע אותנו בממדיה. מספר הקורבנות יכה את הציבור הישראלי בתדהמה. כתוצאה מכך תוכרז הפסקת אש הן ברצועה והן בגדה, יהיו חילופי אסירים נוספים וכמובן, תקום וועדת חקירה.
אולמרט, פרץ וחלוץ - טריאומווירט לבנון 2. ברירת המחדל היחידה שנותרה להם היא הפסקת האש הנוכחית. צילום: איי-פי |
בהנחה שהפסקת האש תחזיק מעמד, המבחן של אולמרט וממשלתו הוא בתקופת המעבר של הרגיעה הזמנית (שהיא כאמור גם שדרוג דוהר של יכולת הלחימה של הפלסטינים). תקופת מעבר זו תכלול "דקירות טרור", משום שאולמרט איננו מסוגל לספק את רצונם של הפלסטינים בעניין שחרור האסירים. כאן כבר מדובר בתהליך מוכר: ברגע שאתה משחרר כמה מאות, אתה מעורר בשטחים תביעה אדירה לשחרור כמה אלפים. "דקירות טרור" יימשכו גם אם הממשלה הפלסטינית, כולל החמאס, ירצו בהפסקת האש, מה גם שהסיטואציה של לפיתה ממושכת בינינו לבינם אינה מאפשרת היפרדות פתאומית. עדיין יש הרגלים, משקעים, קצוות פרומים בצד שלנו, וגם בצד השני יש מספיק פרובוקטורים, שינסו לחמם את הגזרה. השאלה היא מי אמור להיות מאופק יותר במצב של הידרדרות מעין זו. לי נראה שאין לנו ברירה. כגוף הפחות פגיע והיותר חזק, עלינו להיות גם הגוף הנכון לספוג. אולמרט מבין זאת, אבל יכולתו לספוג היא מוגבלת, ויכולתו להעביר החלטה על הפסקת אש בגדה חייבת בהוכחה מצדו. וכרגיל, המושיע יבוא מבחוץ. השאלה היא רק אם קודם לכך יתחולל סיבוב דמים נוסף או שקודם יתחולל השינוי הצפוי במדיניות האמריקנית במזרח התיכון.
