סקרנות מתמדת מלווה את מי שעוקב אחרי התהליכים בקהילת העולים מברית-המועצות לשעבר. אילנה גומל, מרצה באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לאנגלית, נולדה ברוסיה, עלתה לארץ בשנות ה- 80', נדדה בעולם, ראתה מזרח ומערב וכתבה את הספר הזה כדי לפענח לשכמותי את התופעה הרוסית-ישראלית או - בהיפוך - הישראלית-רוסית.
בראש הדברים עלי לומר שאני שייך למחנה המאוכזבים מהעליה הזאת. נדמה היה לנו כי העולים האלה, רחבי השכלה ותרבות, חוו את את הפשיזם האדום, את האפלייה ואת האנטישמיות הגלויה והסמויה, את היעדר משפט הצדק, את תרבות השינאה והאלימות וכל כיוצא באלה בכיעור הסובייטי, ושכל אלה, בבואם ארצה, ישירו מעליהם את העיוותים הללו וידהרו אל האגף ההומניסטי, הדמוקרטי, המתון, הרגיש לאפליה, המחפש פשרה, היודע את מוראות הכוח, את מיגבלותיו ואת סכנתו.
והנה אכזבה. כל זה לא קרה. בנקודה זו הספר מחמיץ את העיקר, כלומר את האבחנה באירוע המכונן של החברה הישראלית, שהוא בבחינת נס. מכונני המדינה והתרבות העברית והישראלית, שבאו בעלייה הראשונה, השניה והשלישית, הגיעו ממזרח אירופה. הם גדלו תחת שלטון הצאר ברוסיה, תחת פילסודצקי הפולני ומשטרי רשע אחרים. הם לקחו חלק בתנועות המהפכניות והוגלו לגולאגים. והנה הם באו לכאן וכוננו דמוקרטיה, בניגוד גמור לבני דורם ברוסיה, שעמדו בראש מהפיכת דמים. כאן חוללו החלוצים מהפיכה לאומית, כלכלית ותרבותית (חידוש השפה, פיתוח החקלאות והטכנולוגיה ) תוך קשיים אדירים ובעוני מרוד. וייצמן אמר בקונגרס הציוני: "הנכונות של החלוץ היהודי לרעוב היא הסעיף הכי גדול בתקציב הציוני".
רק כך אפשר לבצע מהפיכה לאומית; ללא אלימות ואכזריות, בעזרה הדדית ותוך תחושת אחריות משותפת. איך מצאו החלוצים להעתיק לכאן את דגם הדמוקרטיה הבריטי? את הנקודה הזאת, המרתקת ביותר, המחברת מחמיצה. היא באה בטענות שישראל אינה מדינה מערבית בתרבותה, כי לא מרחפת מעליה רוח הסופרים הגדולים ברוסיה של המאה ה- 19. מתגלה כאן שיפוט לקוי. איזו מדינה בעולם קלטה מאות אלפי מהגרים ממדינות ערב הפטריארכליות, ותוך 30 או 40 שנה הקפיצה רבים מהם מחברה פטריארכלית לחברה מודרנית? באירופה המערבית ארך המעבר 250 שנה. במדינות המוסלמיות זה לא אירע עד היום. לכתוב על ישראל ולא לראות את שני הניסים הללו – המערבי והמזרחי – זה חוסר הבנה מצער.
הכותבת טוענת, בעצם, שבישראל אין תרבות. המעניין הוא, שגומל מצהירה שמגיל צעיר היא מתעבת את "התרבות שעזבתי וכלפי המדינה שהקיאה אותי". ויחד עם זה, "...יש פה עניין של גאווה. אנחנו יכולים לקלל את רוסיה, לתעב את תושביה, לשנוא את מוסדותיה, אך אנחנו מעריצים את תרבותה" (עמ' 23, 33).
מה מוזר. איך מנתקים בין תרבות לבין התרגום שלה לחיי החברה, לכללי המשחק ההוגנים, לדמוקרטיה ולהומניות? זה שדוסטוייבסקי וטולסטוי וגורקי וגוגול ופושקין ופסטרנק וצ'כוב הם ענקי ספרות אינו אומר הרבה על התרבות הרוסית ברובד הקיום האנושי שבו חיים בני אדם. התפעלות מהנפש הרוסית, הכמהה לחמלה, לגאולה ולצדק מוחלט, כשמהצד השני שולטת אכזריות רצחנית מאז ימי ג'ינג'יס חאן ועד לנין וסטלין? ממה יש פה להתפעל? המוני רוסים תומכים יותר ויותר בפוטין, ככל שהוא מפעיל יותר כוח של המדינה על אזרחיו, על התרבות ועל התקשורת ברוסיה. גם בארץ רוב העולים מרוסיה תומכים ביסודות פוליטיים דומים, ובוחרים בדמויות כוחניות לכנסת. באיזו זכות באים העולים מרוסיה ומתנשאים בגאווה וביהירות על התרבות הישראלית?
גומל מקדישה פרק שלם לעניין הזהות. היא בת למשפחת כגנוביץ', אחד ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסטליניסטית, שהיה מעורב בכל מעשי הזוועה והרצח. צאצאים אחרים של המשפחה חיים במערב. גומל שואלת מה המכנה המשותף בזהויות שלהם. התהייה הזאת דומה לתהייה התרבותית: הירתעות ממפגש עם האחרים. מה רע בכך שיש זהויות יהודיות שונות; יהודי, ישראלי, יהודי-אמריקני, דתי, חרד, סוציאליסט, קפיטליסט, לאומן, רוסי? מה רע בזה, שחומרי הזהות מתפתחים ומשתנים? הרי השינוי עדיף על השימור. הוויכוח המהותי הוא עם האורתודוקסיה בשאלה מי יקבע את הזהות, את גבולות היהודות, הדורות שפסו מן העולם או היהודים החיים כיום? בעיני, היהודים החיים קובעים את גבולות היהדות, ולא אלה המסורים לעבר.
וכנ"ל בעניין התרבות היהודית. מה רע במפגש תרבויות? ההיסטוריה מוכיחה שבכל מפגש תרבויות, היצירה היהודית נסקה לפסגות. כך במפגש עם התרבות הערבית והיוונית, (הרמב"ם). כך במפגש עם הנצרות ועם האיסלאם בספרד. כך בפריצה אל המודרנה במאות השמונה-עשרה, התשע-עשרה והעשרים. פתאום "פוצצו" היהודים את עולם החשיבה והיצירה. אז מה הדיבור המלגלג על הספרות הישראלית, על השירה, על התיאטרון ועל יתר תחומי היצירה? במה נופלת תל-אביב מלונדון, מניו-יורק או מפריז בכל אלה? במאומה. ובוודאי שלא ממוסקבה.
ועדת פיל טיפלה בעניין חלוקת הארץ שהציעו האנגלים ב-1937. בדו"ח הוועדה יש פרק מיוחד על התרבות בארץ. צריך לקרוא ולראות איך האנגלים הללו מתפעלים מחברה של 300 אלף איש, שמקיימת תרבות ברמה כזאת; אוניברסיטה, תזמורת פילהרמונית, תיאטרון, ספרות, עתונות, שירה ועוד ועוד. ומי שחוללו את העושר התרבותי הזה היו יוצאי אותה מדינה ממנה באה גומל.
ככל שנהרהר בדבר לא נמצא הצדקה ליהירות העולים האלה מול החברה הישראלית. איזו מהפיכה מצליחה נוספת במאה ה- 20 הם יוכלו לאתר? בבואם לכאן, ואחרי שלמדו את המקום, היו צריכים להצדיע לקודמים להם.
אולם גומל, בצד אי ההבנות, מטיבה לתאר את העולים מרוסיה. " השמאל נכשל בקריאת המפה התרבותית של העלייה, וכן בהבנת יומרותיה הדתיות. הצברים חושבים כי מרבית הרוסים חילוניים, בעוד שבפועל הם דתיים מאוד. אלא שדתיותם שונה... רוסים רבים מצמידים את תמונתו של הרבי מלובביץ' למקרר מלא נקניקיות חזיר...הם תומכים בשילטון תיאוקרטי.... חילוניותם של הצברים מזעזעת אותם. למרות שהם בין הקורבנות של חוקי הנישואין, הם לא ינקפו אצבע לשנותם....הם המייצגים את פניה החדשים והמפחידים של האמונה במאה ה- 21".
וכשמדברים על תרבות, הנה יוצא המרצע מהשק: אין בעולים האלה אף לא מעט סולידריות. רבע או שליש מהקהילה אינם יהודים של הלכה, אבל הם בוחרים להם מנהיגים החוברים לחרדים כדי למנוע שיוויון זכויות ממאות אלפי עולים אחרים מרוסיה. זו תרבות אטאביסטית, של מי שלא מיהרו לדלג מעולם של עוול אל עולם הקידמה החברתית והרוחנית.
מעבר לדברים האלה, הספר מתפרש על מרחב גדול של עיונים פילוסופיים, קלסיים ומודרניים, היסטוריים ופוליטיים. כל אלה מעידים על השכלה רחבה של המחברת ועל התנסויות אישיות עשירות ומגוונות, ומתוך הפרקים הרבים אפשר לדלות חלק מהיסודות שבנו את התובנות הפסיכולוגיות של העם הרוסי. אולם אי-אפשר להתעודד מתוכן הדברים. לא מקרה הוא, שתועבה אנושית כמו סטלין השתלטה על מאות המיליונים האלה. אולם למזלנו, הקהילה הזו אינה עשויה מעור אחד. יש בהם מרוסיה האירופית, האסייתית, הקווקזית, הסיבירית. העולים שבאו מכל קצוות ברית-המועצות לשעבר מגוונים יותר מהמתואר בספרה של אילנה גומל. נקווה איפוא, שהזמן יעשה את שלו, ושהדור השני והשלישי של העולים הללו ימצאו מקומם במחנה הפוליטי והחברתי הראוי.
