המאמר מגיב על התוכניות השונות שהוצגו לאחרונה על ידי ערביי ישראל, וזכו לכותרת המשותפת של "החזון של ערביי ישראל". התוכנית יצרה דיון מחודש, על מעמדם של ערביי ישראל והמאמר מבקש להעמיד דיון זה בהקשרים רחבים יותר תוך הישענות על דוגמאות מן העולם הרחב וההיסטוריה הקרובה.
התוכניות השונות שהוצגו לאחרונה על ידי ערביי ישראל, וזכו לכותרת המשותפת של "החזון של ערביי ישראל", יצרו דיון מחודש, שלמעשה אף פעם לא נפסק, על מעמדם של ערביי ישראל.
יש מי שראה במסמכים שהוצגו משום הכרזת מלחמה. יש מי שראה בהם בסיס רציני לדיון. יש גם, בקרב הציבור היהודי, מי שביקש לאמץ את הרעיונות שהועלו שם, כמעט ככתבם וכלשונם.
מטבע הדברים, המסמכים שהוצגו מחייבים מבט בינלאומי. הרי ישראל איננה המדינה הראשונה שבה יש מתח בין רוב למיעוט. מדינות הבלקן ידעו עשרות שנים של עימותים ומתחים, ובעיקר – אינספור מלחמות, שגרמו גם לחילופי אוכלוסין (בדרך כלל טרנספר כפוי). קפריסין חוותה לפני למעלה משלושים שנה חוויה דומה, של יריבות בין הרוב היווני למיעוט התורכי. גם שם הובילו הדברים למלחמה, כאשר הצבא התורכי, למעשה, גרם לטרנספר של מאות אלפי יוונים. הפתרון הנוכחי שם הוא הפרדה אתנית בין שתי ישויות.
למעשה, ברוב מוחלט של הסכסוכים במאה השנים האחרונות, השקט הושג רק לאחר שהושגה הפרדה אתנית. הדוגמאות הבולטות הן הבלקנים, חילופי האוכלוסין בין יוון לתורכיה, הטרנספרים בין הודו לפקיסטן, חילופי האוכלוסין הכפויים במרכז ובמזרח אירופה לאחר מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ועוד ועוד. קרוב לארבעים מיליון איש נאלצו לעזוב את מחוזות מכורתם, לטובת מחוזות אחרים, שבהם יש לקבוצה שאליה הם שייכים רוב אתני.
לא, אין בדברים הללו משום המלצה לטרנספר. מה שהיה מקובל פעם אינו מקובל היום. ברוב מדינות העולם יש היום מיעוטים לאומיים. במדינות מתוקנות הם זכאים לשוויון. במדינות מסוימות יש זכויות קבוצתיות. מדינות בודדות בלבד הן דו-לאומיות או רב-לאומיות.
כך שלמעשה, צריך להודות שכל מי שיחפש פתרון תוך כדי למידת הסיטואציות הדומות בעולם, יזכה למודל שבו הוא חפץ – מטרנספר כפוי ועד מדינה דו-לאומית עם שוויון זכויות מלא.
עם ישראל, למרות היומרות, איננו עם לבדד ישכון. מוסרית, הוא לא יכול לאמץ את המודלים הגזעניים והלאומניים, של גירוש כפוי. מה שקרה במלחמת השחרור, ובכלל זה הגירוש שהתחולל, היה כתוצאה ממלחמה שהוכרזה על היישוב היהודי. מה שקרה אז גם עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים הבינלאומיים של הימים ההם, על רקע תזוזות האוכלוסין שלאחר מלחמת העולם השנייה, ושל חילופי האוכלוסין בין הודו לפקיסטן. קרוב לשבע מאות אלף פלסטינים נאלצו לעזוב את ישראל. חלקם ברחו. חלקם גורשו. מספר דומה של יהודים נאלץ להגיע לישראל על רקע אותן נסיבות. כך שהפרק ההוא סגור, למרות שמערכת תעמולתית אדירה מנסה להפיח רוח חיים ב"זכות השיבה" – שלא קיימת כמעט בשום הקשר אחר של סכסוך לאומי, שגרם לתזוזות אוכלוסין.
ובכל זאת, עדיין נותרת השאלה: האם בעידן המודרני יש מקום ל"מדינות בעלות הומוגניות אתנית", הקרויות גם לעיתים "דמוקרטיות אתנוצנטריות". בהקשר זה יש להבהיר את הנקודות שלהלן:
ראשית, הומוגניות אתנית אינה טיהור אתני. גישת ההומוגניות האתנית אומרת שרוב בעל זהות משותפת הוא תנאי בסיסי ליציבות ולפתרון משברים. כך, למשל, משבר הבלקנים גרם לחוקרים רבים להמליץ על הפרדה, ובכלל זה חילופי אוכלוסיות, כדי ליצור מדינות בעלות רוב אתני ברור (למשל, פרופ' ג'ון הירשהיימר מאונ' שיקגו, ממחברי המסמך נגד הלובי היהודי בארה"ב). זה לא אומר שאין מקום למיעוט שונה. ובתנאי שלמיעוט אין חזון להשמדת הרוב הלאומי שבתוכו הוא יושב.
שנית, בעצם ההתנגדות להומוגניות יש יותר מקורטוב של צביעות. רוב אלה שיוצאים בתופים ובמחולות נגד הומוגניות, הם ההומוגניים ביותר, באורחות חייהם, בסביבה ההומוגנית שבה הם חיים (לא תראו אתיופים בשכונה שלהם), בחוג החברתי שלהם. אבל העמדה הרב-תרבותית ורב-לאומית היא פוזה ידועה של נאורים. אז זה יפה לדבר עליה ולכתוב עליה מאמרים, אבל בפועל - לברוח ממנה כמו מאש.
שלישית, אין עוד סכסוך לאומי שבו תושבי המיעוט הלאומי, היושבים על הגבול, מתעקשים להיות חלק ממדינת האויב, ולא חלק ממדינת הלאום שאיתו הם מזדהים. המוסלמים בקשמיר רוצים להיות חלק מאפגניסטן. האלבנים בקוסובו רוצים להיות חלק מאלבניה. הארמנים בנגורנו-קרבך רוצים להיות חלק מארמניה. ואפשר להמשיך עם עוד אינספור דוגמאות. ורק ערביי ישראל, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מתעקשים שהם פלסטינים, ולא ערביי ישראל, אבל הם מסרבים בכל תוקף להיות חלק מפלסטין (הם והשטח עליו הם יושבים), גם אם יהיה הסכם שלום. אין עוד אנומליה כזאת בעולם.
רביעית, יש מתח בין סולידריות לבין גיוון אתני. רבים מתומכי הרב-תרבותיות והרב-לאומיות מעריצים את הסולידריות בנוסח הסקנדינבי. אלא שהם מתעלמים מנקודה חשובה: בסקנדינביה יש הומוגניות אתנית. זו הסיבה שבשבדיה מוכנים לשלם מסים, וזו הסיבה שבארה"ב אין נכונות לשלם מסים. ובכלל, מיעוטים אתניים מתקבלים בברכה, אבל בתנאי שאינם מהווים איום על אורחות החיים של הרוב. זו הסיבה שרוב מדינות אירופה מעבירות, בזו אחר זו, חוקי הגירה נוקשים. ההומוגניות חזרה לאופנה. מסה מרתקת ומעוררת פולמוס בעניין הקשר בין הומוגניות לסולידריות חברתית פורסמה ב-24.2.04, בעיתון "הגרדיאן" (עיתון שמאלני-ליברלי) על ידי דייוויד גולדהארט, עורך המגזין "פרוספקטס".
חמישית, הדוגמה של "מיעוט יהודי" בארצות שונות אינה רלבנטית. היהודים לא התנגדו ואינם מתנגדים לעצם קיומה של מדינה כלשהו שבה הם ישבו, והם גם לא הטיפו ואינם מטיפים בבתי התפילה שלהם נגד המדינה או שאר האוכלוסייה. גם לא ידוע על שום חבר פרלמנט יהודי במדינה כלשהי בעולם, שיש לו קווי דמיון כלשהם לתופעה מעוותת מהסוג של עזמי בשארה בכנסת ישראל.
שישית, הקהילה הבינלאומית, וזה כולל את האו"ם ואת האיחוד האירופי, הכירו, במודל קפריסין, ברעיון ההומוגניות האתנית. לפני שבועות אחדים כתב פרופ' אבישי ארליך באריכות נגד השימוש של ליברמן במודל קפריסין. ארליך מכיר את ההסדר שגובש שם. אבל זה לא מפריע לו לכתוב: "במסגרת הפתרון היתה צריכה להתבצע חזרת פליטים למקומותיהם". זו טעות, ונקווה שבתום לב. לא רק שזכות השיבה מאוד מוגבלת, ובמושגים שלנו כמעט לא קיימת, אלא שההסכם מקבע את ההומוגניות האתנית, שכבר נוצרה.
הנה כי כן, רעיון ההומוגניות האתנית לא רק שלא עבר מן העולם, אלא שהוא המודל המקובל גם באירופה, בוודאי מרכז ובמזרח אירופה, של השנים האחרונות. מדינות התפרקו, עם או בלי מלחמות, כדי ליצור מדינות לאום, שהן למעשה דמוקרטיות אתנוצנטריות. למעשה, כל הרעיון של מדינת הלאום הוא רעיון אתנוצנטרי.
היכן בכל אלה מצויים מסמכי החזון של ערביי ישראל? ובכן, כדאי לשים לב שהדרישה העולה שם היא כפולה: ראשית, פירוקה של מדינת ישראל מהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית; ושנית, מתן זכויות קולקטיביות למיעוט הערבי, באופן שיהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.
פרופ' אורן יפתחאל, גיאוגרף פוליטי, כתב בעיתון "הארץ" מסמך סניגוריה מרשים על הדרישות הערביות. הוא סוקר שורה של מקרים, כמו סלובקיה עם המיעוט ההונגרי, וספרד עם המיעוט הבאסקי והקטלאני, כדי להוכיח שאפשר וצריך להכיר בזכויות קולקטיביות. אלה דוגמאות מעניינות. אלא שצריך להזכיר ליפתחאל שסלובקיה קמה כמדינת לאום. היא נפרדה מצ'כיה, דווקא כדי ששתי המדינות יוכלו להגשים, כל אחת בנפרד, את העיקרון של מדינה לאומית-אתנית. ובכל מקרה, למרות שסלובקיה מוקפת בהונגרים, אין להונגרים אלה תביעות על סלובקיה עצמה. אין גם דרישה ל"זכות שיבה" של מיליוני הונגרים לסלובקיה. הדרישה היחידה של ההונגרים בסלובקיה היתה ליותר זכויות, ובכלל זה זכויות קולקטיביות. כך שההשוואה בין ישראל לסלובקיה לוקה בחסר. הדרישה איננה חיסול הישות הסלובקית או חיסול הזהות האתנית הסלובקית או אי הכרה בזכות הבסיסית של הסלובקים להגדרה עצמית.
כך גם בעניין ספרד. נכון שבשוליים היו דרישות בדלניות, אך אין שום איום על עצם קיומה של ספרד כמדינת הלאום הספרדי.
אפשר להמשיך ולסקור את הדוגמאות, כמו למשל זו של קנדה, שבה המיעוט הצרפתי אכן זוכה לנתח הולך וגדל של אוטונומיה. אלא שגם שם, המצב הבסיסי שונה. וזו אולי הטעות המרכזית של מצדדי ההיענות המלאה לדרישות ערביי ישראל: אין באותן מדינות סכסוך לאומי שבו הצד השני מערער על עצם זכותן להתקיים. דרישה לשוויון היא דרישה מוצדקת. דרישה לביטול הזכות של היהודים להגדרה עצמית היא דרישה גזענית, פשיסטית ומסוכנת. ולאחר כל המילים היפות, זו בעצם הדרישה המרכזית. "אל מול יישום מפלה וגזעני של רעיון המדינה היהודית", כותב יפתחאל, "ברור מאליו שהציבור הערבי מתנגד להגדרת משטר המוציאה אותו מראש מהאפשרות של השגת אזרחות מלאה". זה נשמע יפה, אלא שהדברים קצת שונים: העוינות של רבים מבני הרוב היהודי לדרישות השוויון של המיעוט הערבי נעוצה באי-הכרה בזכות הגדרה עצמית של היהודים.
הוויכוח איננו בין יהודים לערבים. הוויכוח הוא גם בין יהודים ליהודים. הרי יפתחאל עצמו שייך לחותמי "מסמך אולגה", המכיר בזכות השיבה. כלומר, בביטולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. זהו שורש העניין. בשעה שהרוב היהודי כבר הפנים את ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, המיעוט הערבי בישראל אינו מוכן להכיר בזכות המקבילה של העם היהודי. לא מדובר רק ב"סמל", שהוא הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. מדובר, ככל הנראה, במשהו הרבה יותר עמוק.
ויש עוד משהו שמבדיל בין הסכסוך כאן לבין המודלים של בלגיה, סלובניה או ספרד. כאן מדובר במיעוט ערבי שכמעט כולו מוסלמי. זה לא יפה לומר את זה, אך עימותים דומים קיימים ברוב ארצות אירופה, בהן יש מיעוטים מוסלמיים. מתברר שהייחוד של הסכסוך הלאומי איננו ייחוד כלל וכלל. מדובר גם בקונפליקט תרבותי. מדובר בקבוצה שיש בה מסורת עצמית-פנימית של דיכוי, שגורמת לה להתבדל לא רק בישראל, עם הסכסוך הלאומי, אלא גם בצרפת ובגרמניה ובהולנד ובאנגליה, שבהן אין שום סכסוך לאומי. ולמרות זאת, הבעיות שם, בדרך כלל, אינן פחות חמורות. הקונפליקטים מצויים גם שם.
כך שהתעלמות מההיבט התרבותי היא בבחינת הונאה עצמית. נכון שכאן מדובר במיעוט "ילידי", ושם מדובר במהגרים. ולמרות זאת, לעיתים נדמה ששם הבעיות חריפות יותר. המיעוט המוסלמי באנגליה הצמיח יותר מתאבדים מאשר המיעוט המוסלמי בישראל. המתאבדים באו דווקא ממשפחות מעמד הביניים, שזכו להשתלבות בחברה הבריטית. זה לא אומר שאין צורך בשוויון. זה אומר שיש צורך בתובנות הרבה פחות טייחניות, כדי להתמודד עם המציאות העגומה.
בעניין ערביי ישראל, יש צורך להזכיר ולהבהיר: הביטוי הלאומי של הפלסטינים צריך להיות במדינת הלאום הפלסטינית. זו המשמעות של שתי מדינות לשני עמים. זו המשמעות של החלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות, שאחת מהן מוגדרת כ"מדינה יהודית". כך גם הדרישה לקיומן של שתי מדינות בעלות מאפיינים אתניים: מדינה פלסטינית מול מדינה יהודית. זה הפתרון. זו לא הבעיה, כפי שמנסים לטעון היום ערביי ישראל ויהודים שמתנגדים למדינה יהודית. וזה אומר, למשל בענייני הגירה, שכשם שהמדינה הפלסטינית תעדיף פלסטינים, כך המדינה היהודית תעדיף יהודים. גם כאן לא יהיה שום ייחוד למדינת ישראל. שהרי העדפה כזאת, על בסיס אתני, קיימת במדינות נוספות באירופה. וזה גם אומר שבדיוק כשם שזכותה של ישראל להגביל הגירה פלסטינית לישראל (באמצעות חוק האזרחות למשל), כך יש לדרוש לא רק את הפסקת ההתנחלויות, אלא גם את החזרת המתנחלים למדינת הלאום שלהם – ישראל. לפלסטינים אין זכות שיבה לישראל. ליהודים אין זכות שיבה לשטחי פלסטין, למרות שאלה ואלה היו פעם חלק מפלסטין הגדולה או ארץ ישראל ההיסטורית.
הדרישה לשוויון היא דרישה מוצדקת. אך ככל שהיא מלווה בדרישה לחיסול הזכות להגדרה עצמית של יהודים, גם אם היא נתמכת על ידי יהודים, היא רק מרחיקה את סיכויי השוויון.
בעולם המוסלמי יש היום כוחות חדשים, ליברליים, רפורמיים. ראש מכון ממר"י, יגאל כרמון, טוען שמדובר בכוחות הרבה יותר רציניים ממה שנוטים לחשוב. בקרב המוסלמים באירופה מדובר בכוחות רציניים. בקרב ערביי ישראל קצת קשה לראות בשורה חדשה, מלבד מס שפתיים על שילוב נשים. הקו המוביל, עדיין, נע בין עזמי בשארה לשייח' ראיד סלאח. אבל אם אכן ינצח הגל הרפורמיסטי – שמתאפיין בעיקר בהתנגדותו להונאה העצמית ולאיסלאמיזציה, בקבלת אחריות ואי-האשמת ישראל בכל ליקויי העולם הערבי - זו תהיה הבשורה הטובה ביותר לערבים עצמם. כאן ובכל מקום.
