הנהיה של ציבור רחב אחר מפלגות הימין, ובמיוחד אחר אישיותו ומפלגתו הכוחנית של אביגדור ליברמן, מצביעה על כך שערכי הדמוקרטיה עדיין רחוקים מלהיות מוטמעים בנפש הציבור הישראלי. סיבות לא מעטות לתופעה זו, הטומנת בחובה סכנה נוראה. אם לא נפנים את התובנה, ששמירת זכויותיו של המיעוט היא מאושיות הדמוקרטיה, סופנו להפוך לאחת מאותן דמוקרטיות על הנייר, שבינן לבין רוח הדמוקרטיה אין דבר וחצי דבר.
אביגדור ליברמן. השר הממונה על הטיפול באיומים האסטרטגיים של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון |
השאלה מה קורה לחברה הישראלית שהיא מצמיחה מתוכה מנהיגים גזעניים כאביגדור ליברמן ותומכת בחלקה הגדול בטרנספר של אזרחים ערבים אינה במקומה. נכון יותר יהיה לשאול מדוע התופעה הזו פורצת רק עכשיו, כמעט 60 שנה אחרי הקמתה של מדינת ישראל. גם השאלה איך רוב הישראלים משלימים עם חיסולים שיטתיים, שמפילים שוב ושוב קורבנות בקרב אוכלוסיה אזרחית, אינה קולעת למטרה. צריך לתהות איך זה שאחרי 40 שנות כיבוש יש עדיין ישראלים שיוצאים לרחובות כדי למחות נגד עוולות כגון ההפגזה על בית חנון.
ישראל מנפנפת כלפי העולם בסיסמא שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ואכן, בהשוואה למדינות כסוריה ואיראן, ואף יחסית למצרים ולירדן, ישראל (בגבולות הקו הירוק) זכאית להתהדר בערכים דמוקרטיים כגון חופש הביטוי, שלטון החוק ובחירות חופשיות. מהבחינה המבנית-פורמאלית, ישראל היא דמוקרטיה מפותחת למדי, אך מבחינה ערכית, הדמוקרטיה הישראלית רדודה, שברירית ופגיעה.
בניגוד למדינות מערב אירופה ולארה"ב, לדמוקרטיה הישראלית אין מסורת של איזונים ובלמים, והחברה האזרחית שלה עדיין טעונה טיפוח. ערכי הדמוקרטיה לא היו מעוגנים בתרבות הפוליטית שמייסדי המדינה הביאו עמם ממזרח אירופה או מעיראק. הם התמודדו בראש וראשונה עם קונפליקט קיומי עם השכנים ועם האתגר של בניית אומה חדשה. האתוס המרכזי שלהם היה ממלכתיות, אחדות ואחידות. מבחינתם, המדינה היתה כור היתוך גדול, שתכליתו להפוך ערב רב של אנשים, בהם אבק אדם ששרד את מוראות השואה, לחברה מגוייסת ומתפקדת. הם הקפידו על הסממנים החיצוניים ועל הסמלים של הדמוקרטיה, אך בשם הביטחון לא נרתעו להגביל את חופש העתונות באמצעות צנזורה צבאית. הביטחון שימש להם תירוץ לקיומו של ממשל צבאי, שהטיל הגבלות על חופש התנועה והעיסוק של אזרחי ישראל הערבים במשך 18 שנה. הרוב המכריע של הישוב היהודי, כולל רוב האליטות, קיבל כמובנת מאליה את מדיניות האפליה הממוסדת כלפי המיעוט הלא-יהודי, עדות נוספת לחוסר ההפנמה של ערכים דמוקרטיים.
מערכת החינוך העמידה בראש סדר היום שלה את הממלכתיות, את הסכסוך הישראלי-ערבי, את המאבק באנטישמיות ואת השירות הצבאי. מתחת לכריכה הדקה של ספרי האזרחות, שהיו אמורים להקנות לדור הצעיר ערכים של שוויון ודמוקרטיה, הסתתרו דפים עמוסי סטריאוטיפים. עד שנות השמונים, הערבים תוארו ברבים מספרי הילדים כיצורים נחותים, חסרי זהות לאומית וצמאי דם יהודי. ספרי הלימוד לא היו שונים במהותם.
הסטריאוטיפים הללו, ביחד עם התפיסה השלילית של הגויים ואתנוצנטרוית חזקה, הם נדבך חשוב בבניית מנטאליות המצור, הקשורה לתחושה חזקה של היות העם היהודי קורבן של עמים אחרים. תפיסה זו של החברה היהודית היא חזקה במיוחד לאור העובדה שכמעט כל ההיסטוריה של העם היהודי, ובעיקר אלפיים שנות הגלות, נתפסות בזיכרון הקולקטיווי כפגיעה ממושכת ובלתי פוסקת ביהודים בידי העמים השונים שחיינו בקרבם.
השואה משמשת הוכחה אולטימטיבית למצבו של העם היהודי כקורבן תמיד. רבבות נערים ונערות, הנשלחים לבקר במחנות ההשמדה בפולין, סופגים שם מנות גדושות של תחושת חרדה המאפיינים קורבנות חינם. הצעירים הללו עדיין אינם בשלים להפיק לקחים מורכבים, שיש להם השלכות על חייהם בישראל ועל הכיבוש שאותו הם עומדים לשרת כחיילים וכחיילות. הם שבים הביתה עם מסרים פשטניים בנוסח "לא עוד", כלומר: "כדי למנוע שואה נוספת עלינו להיות חזקים". רבים מהם אף לומדים מהביקור באושוויץ שהשואה והאנטישמיות מקנים לישראלים זכויות מיוחדות, בהן הזכות לפגוע בזכויות יסוד של שכניהם, ובנוסף לכך, ליהנות מחסינות מפני ביקורת.
יותר ממיליון היהודים, שעלו ארצה מברית-המועצות מאז שנות השבעים, הגיעו בלי ידע בסיסי בכל הנוגע לערכי דמוקרטיה ולתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי. הם נתפסו בנקל למסרים הכוחניים והבדלניים של הימין ולכמיהה לאיש חזק ש"יעשה פה סדר". העיתונות בשפה הרוסית משווקת להם בלי הרף תעמולה אנטי ערבית ואנטי שמאלנית, ותורמת רבות לטיפוח המגמות הללו. ערכי הדמוקרטיה זרים גם לציבור החרדי והדתי-לאומני, שמונה כיום כרבע מהאוכלוסיה, ושיעורו הולך וגדל עקב ריבוי טבעי גדול פי שלושה ויותר מהממוצע.
השילוב של בורות ואטימות בכל הנוגע לערכי היסוד של הדמוקרטיה משפיע לא רק על היחס למיעוט הערבי ועל הסכסוך עם הפלסטינים. השפעתם ניכרת גם בשיח הציבורי בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילוניים. בישראל לא צמחה חברה אזרחית חזקה, שבכוחה לבלום מגמות מעין אלו ולהתמודד עם מוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים. כשמפלגת העבודה, האלטרטיווה היחידה לשלטון הימין, יושבת בממשלה שמחסלת את הרשות הפלסטינית, לא נותר לציבור מצפן שיסייע לו להבחין בין מוסרי ללא מוסרי, בין דמוקרטי ללא דמוקרטי.
כשחתן פרס נובל לשלום, שמעון פרס, משמש משנה לראש ממשלה שמפציצה שכונות מגורים בביירות ובעזה, קשה לאיש ברחוב להבחין בין צדיק לרשע, בין טוב לרע. כשאהוד ברק, שנבחר לראש ממשלה בקולות השמאל והערבים, משמש פה גדול לטענה שהמנהיגות הפלסטינאית "אינה פרטנר" לפתרון של שתי מדינות, קצרה הדרך לנהירה אחרי פתרונות כוחניים, החל בגדר הפולשנית ובהתנתקות החד-צדדית של שרון, וכלה בתוכנית הטרנספר מבית מדרשו הגזעני של ליברמן.
לתשתית ההיסטורית, הפסיכולוגית והפוליטית הבעייתית הזו נוספו בשנים האחרונות איומים אמיתיים בדמות פיגועי ההתאבדות של החמאס והג'יהאד האיסלאמי, הפגזות החיזבללה ותוכנית הגרעין האיראנית. לא עובר כמעט יום בלי שדובר רשמי של הממשלה יזכיר את הסכנות הללו. הפחד מפני הפיגוע הבא מוחשי יותר מהתקווה לשלום. הפחד הקולקטיבי, שהוא אחד המאפיינים של החברה היהודית בישראל, משמר את אתוס הסכסוך, המשפיע מאוד על פיתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. למרות שהחברה הלכה כברת דרך ארוכה, משלילה מוחלטת של העם הפלסטיני להכרה בצורך להקים מדינה פלסטינית, חוסר האמון בשכנים הוא אחת הסיבות העיקריות להיעדר התקדמות לקראת פתרון הסכסוך.
אווירת "מצב החירום", בעקבות הפצצות החיזבללה על ישובי הצפון ומחדלי הממשלה והצבא בחזית ובעורף, כרסמו באמון הציבור בממסד וספקו לליברמן קרש קפיצה לממשלה. אין זה מקרה שהוא דרש וקיבל את תפקיד השר הממונה על הטיפול באיומים האסטרטגיים. בהיעדר תביעה מתוך החברה הישראלית לשים קץ לסכסוך המדמם עם הערבים, מפלגת העבודה קיפלה את דגל השלום. בלא לחץ מצד האח הגדול באמריקה, הטרוד ב"דמוקרטיזציה של המזרח התיכון", גם דגל החינוך לדמוקרטיה ולשוויון ירדו לחצי התורן.
ההיסטוריה האנושית מכירה לא מעט מקרים בהם איום מתמשך או מצוקה כלכלית שמשו קרקע פוריה לצמיחת משטרים פשיסטיים, אם בכוח הזרוע ואם באמצעים דמוקרטיים. זה קרה במאה הקודמת במדינות הנאורות ביותר ביבשת אירופה. אולם מצבה של החברה הישראלית בראשית המאה ה 21 חמור יותר ממצבן של פולין וצ'כיה בשנות ה 60' של המאה הקודמת. הפולנים והצ'כים ידעו שהם חיים במשטרים לא דמוקרטיים, ופניהם היו נשואות למודלים אחרים. הם האזינו בסתר לתחנות רדיו מערביות והנחילו לילדיהם את התקווה לחופש ולצדק.
הציבור הישראלי אינו מחפשים תיקון. הוא משוכנע שהדמוקרטיה שלו יכולה לשמש מודל לחיקוי עבור השכנים, ושהצבא שלו הוא המוסרי ביותר בעולם. הישראלים מדקלמים את הסיסמאות, אך לא הפנימו את התכנים המהותיים של הדמוקרטיה, ובראש וראשונה את ההכרה בזכויות המיעוט. על רק זה ניתן להבין את האדישות היחסית שהפוליטיקאים והתקשורת גילו כלפי הצעתה של יו"ר הכנסת, דליה איציק, יוצאת חלציה של מפלגת העבודה, לסרס את בית המשפט העליון ולשלול ממנו את הסמכות לסכל נסיון של הכנסת להשתמש בכוח הרוב כדי לפגוע בזכויותיו של מיעוט. המעטים שמתריעים בשער מפני סכנות מעין אלו, המרחפות על החברה הישראלית, מאבדים את הרלבנטיות שלהם. לא רק שהם אינם מזיקים לממשלה, אלא שהמחאה שלהם משרתת את האינטרס של השלטון הנוכחי, המתקנא בפופולריות הגואה של ימין הקיצוני.
אפשר לסכם ולומר, שעם השוכח את עברו מתקשה בבניית זהותו החברתית בהווה. אך באותה מידה , עם שנשען בעיקר על זיכרון העבר שלו, יתקשה לבנות עתיד חדש במציאות משתנה. גם סיסמאות ומחמאות עצמיות לא ישמשו תחליף לבניית חברה דמוקרטית ומוסרית. בניה כזאת דורשת חינוך חברתי ופוליטי עמוק ומתמשך.
