שנה עגומה ומתסכלת

השנה האזרחית, המסתיימת בימים אלה, היתה מהעגומות, המאכזבות והמתסכלות שידענו. לעגמומיות בו שרוי מרבית הציבור יש סיבות טובות: ביצועיהם הכושלים של מוסדות ממלכתיים, של מערכות ציבוריות וחברתיות ושל אישים ומנהיגים.

אכזבה קשה הנחיל לעם צה"ל, שלרמת ביצועיו ולניהולו הלקוי יש השלכות ביטחוניות חמורות. כמעט אופנתי כיום להטיל דופי בצבא, ואין בכוונת הדברים כאן להוסיף לנאמר מפי ברי-סמכא, גם משום שאיני רואה עצמי בעל יידע וכישורים לבחון את הצבא ומנהיגותו. אך די לנו בנאמר על ידי ועדות הבדיקה המוסמכות כדי להאפיל עלינו את חג האורים.

משטרת ישראל אינה מפגרת הרבה אחרי הצבא בביצועיה הכושלים. לא נזקקנו לפשלות האחרונות - ובהן גם בריחת סלע והילולת תפיסתו (אחרי שבועיים של אזלת-יד) - כדי לחזור ולבסס את התחושה שבנושא הביטחון האישי כמעט לא ניתן לסמוך על המערכת על-מנת להבטיח את שלום הרכוש והנפש. אך שלא כמו בעניין הצבא, כאן האכזבה קטנה יחסית, בשל מיעוט הציפיות.

סוף השנה האזרחית היא התקופה בה אמורה הכנסת להשלים את דיוני התקציב לשנה הבאה. רבה היתה הציפייה, שהתקציב שתרקח הממשלה החדשה, זו שהכריזה על כוונתה להנהיג 'מדיניות חברתית', אכן יסמן ראשית הגשמתן של מגמות חדשות. אך דבר, כמעט, לא השתנה, והמרקחת שבושלה בידי ראשי משרד האוצר, בגיבוי מלא של שר האוצר ושל ראש הממשלה, היא כמרקחת שבושלה בתקופות סילבן שלום ונתניהו. ואנו כולנו 'אכלנו אותה'.

אפילו היועצת המשפטית של הכנסת ביקרה לאחרונה את מדיניות הממשלה, שבתקציבה אינה מממשת את הצהרותיה בדבר מדיניות רווחה אחרת. אחד הכלים המשמש את פקידי האוצר לעקוף את תהליכי החקיקה התקינים והסדירים - ולמעשה לאכוף על המחוקקים את מדיניות האוצר - הוא 'חוק ההסדרים', שאינו חוק אלא סדרת תקנות. כוונת כמה ח"כים לבטל כלי זה לא התממשה. כל שהצליחו לעשות הוא להוציא מספר "עזים", שכנראה הוכנסו מלכתחילה כדי שיהא לאוצר על מה 'לוותר' לחברי הוועדה.

מילטון פרידמן. רוחו עדיין שורה על הקפיטליזם החזירי שבמקומותינו. צילום: איי-פי

וכך תימשך גם ב-2007 המדיניות המעדיפה את החזקים ואת העשירים על פני החלשים והעניים. מילטון פרידמן הסתלק מהעולם לקראת סוף השנה, אך רוחו עדיין שורה על הקפיטליזם החזירי שבמקומותינו.

כמדי שנה בתקופה זו מתכנסת ועידת ישראל לעסקים. כל שועי הארץ, עשיריה וקברניטיה מתקהלים להתחכך זה בזה, להלל, לקלס ולשבח את כלכלת ישראל ואת מנווטיה. מולם, ברחוב הקר, מתכנסת מדי שנה 'ועידת' המחאה של העשוקים (השנה היא אימצה את השם 'ועידת הצדק החברתי'). בשנה שעברה היתה התכנסות מחאה זו רבת משתתפים, והרוח ששררה בה היתה של תקווה מחודשת ושל צפייה שהנה-הנה מתרחשת התפנית ומשתנה סדר היום החברתי והכלכלי בישראל. היה זה סמוך לבחירתו של עמיר פרץ לראשות 'העבודה', והתחייבויותיו לפעול למדיניות חדשה הדהדו למרחוק. היה ברק בעיני המתכנסים, ותחושתם הייתה שהמוקד עובר מהאולם המואר והמחומם אל רחבת המפגינים הקרה והחשוכה למחצה, אך המחוממת בלהט הלב והתלהבות המתכנסים. השנה, דל היה מספר המתכנסים, רובם בני נוער החולצות הכחולות (עם השרוך האדום או הלבן), ומיעוטם פעילי ארגוני המגזר השלישי, המסייעים לנזקקים ולמעוטי היכולת, שכמעט ולא נכחו במקום. ייאושם גבר על תקוותם, ועל-כן הם נעדרו. עיני מרבית הבאים חסרו את ברק התקווה והאמונה, כמו ויתרו מראש על הסיכוי לשנות.

                                      מאכזבי השנה

שני המנהיגים שהובילו בבחירות האחרונות שתי מפלגות, שהתחרו על ההגמוניה והתיימרו להנהיג את המדינה - אהוד אולמרט ועמיר פרץ – התחייבו, כל אחד בשמו ובשם מפלגתו, למדיניות חדשה. הראשון הדגיש את ההינתקות, שבעקבותיה יקודם השלום. עד סוף כהונתו הנוכחית, הוסיף והבטיח, תהא ישראל מדינה שאזרחיה יאהבו לחיות בה. מתחרהו לא פיגר אחריו בהפרחת הבטחות, כשהדגש מושם על נושאי הצדק החברתי ושיפור מצבם של העניים. זאת ועוד – הוסיף והבטיח – הוא יניף גם את דגל השלום לצד דגל הצדק החברתי.

דבר לא מומש מכל הבטחותיהם, ועד מהרה הוכיחו שניהם שהתפקידים גדולים עליהם. שניהם לא התעלו מעל לעסקנות פוליטית לדרגת מנהיגים לאומיים. אין לתלות את האשם רק בהצלחתם המוגבלת בבחירות, וגם לא במלחמה שהפתיעה את כולם. הכשלים שלהם החלו מיד עם כינון הממשלה. הדרך בה נוהלו כל המערכות החברתיות, הצבאיות והמדיניות מאז ועד היום, רק חיזקה תחושתם של רבים בקרב מצביעי 'העבודה' - כמו בקרב מצביעי 'קדימה' - כי מקח טעות היתה בידם. וחמורה יותר האכזבה, משום שלא רק ה'קודקודים' הכזיבו, כל אחד את מחנהו ואת כלל הציבור, אלא מכיוון שהתמונה היא של מערכת ציבורית נגועה ביותר מאבק של שחיתות. והחקירות עודן בעיצומן.

                             מי יגייס ויתגייס לעשות מעשה?

תסכול, אכזבה ותחושה של אזלת יד הן יועץ רע לפעולה. ואילו אנו, אזרחי ישראל שעדיין אכפת להם, זקוקים לחידוש הדחף לעשייה כל עוד ניתן לתקן כמה מעיוותי החברה והמדינה. אין לנו זמן להמתין עד שיקום קנדי ישראלי ויאמר: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך אלא מה אתה יכול לעשות למען המדינה". יש לקום לעשות, ולא להמתין למושיע.  "מושיעים" ידענו שניים-שלושה בתריסר השנים האחרונות, והם הכזיבו. החזון נראה ברור ומוסכם למדי: חברה של צדק סוציאלי וסולידאריות חברתית. ובאחת, מדינה סוציאל-דמוקרטית, הנוהגת שוויון בכל אזרחיה בשל היותה דמוקרטית, ועם זה מדינה שאופייה יהודי אך ללא מוסרות מאובנים של דת. מדינה החותרת לשלום עם שכנותיה גם במחיר פשרה בגבולות ובשטחים, אך לא בזהות. וזהותה היא ציונית, למרות שיש הסבורים שהציונות סיימה את תפקידה.

לאחרונה  ניסח פרופ' גורני 'פוסט-ציונות' ציונית: "הציונות הגשימה חלק ממשימותיה ההיסטוריות, ומבחינת החלק הזה היא סיימה את תפקידה. אני הייתי מגדיר זאת כהבחנה בין פוסט-ציונות לבין אנטי-ציונות. זה הבדל גדול מאוד. במלים אחרות,  זה ההבדל בין אלה הרואים בה תנועה לאומית לגיטימית, שהגשימה את שאיפותיה המדיניות והתרבותיות, לבין אלה הרואים בה תופעה פוליטית מלאכותית מן התקופה הקולוניאלית".  

בתקופה של ניאו-ציונות פופוליסטית, שהיא, למעשה, לאומנות גזענית, חשובה הגדרת ציונותה של מדינת היהודים כרעיון להתחדשות לאומית וחברתית, רעיון שטרם הוגשם במלואו למרות הקמת המדינה. בימים בהם מתכנסים מכחישי שואה עם שונאי ישראל מוצהרים בחסות אחמדניג'אד באירן, ומערערים על צדקת קיומנו, חובה לחזור ולהבהיר את זהותנו וזכויותינו.

בכוח מי ייעשו כל אלה? בתקופה של אינדיבידואליזם אגוצנטרי, 'כוחות שוק' סטיכיים השוחקים המונים וניכור בין בני-אדם, קשה לגבש כוח חברתי שעדיין מאמין ביכולתו לשנות, שאינו מיואש עד תום והוא נכון להיאבק על עיצוב גורלו ועל דמותו בעתיד. אך לחברה הישראלית, על פיצוליה וגיוונה הרב, מדינה שעדיין גבולות מוכרים אין לה, אין זמן להמתין למנהיג שיקרא לדגל את כל האיכפתניקים. גם באין דמות כריזמטית של מנהיג כובש לבבות יש סיכוי, כי אותם מעטים, המצויים כמעט בכל פינה ואתר, שבינתיים הם מפורדים ומבודדים וחשים כאילו הם האחרונים שנותרו ואין בני-ברית להם,  אותם חדורי חרדה ונכונות לעשות מעשה ימצאו איש את רעהו ויעשו מעשה. היש סיכוי? יש, כי אין ברירה וכי מולנו ניצב כורח היסטורי.