מן הראוי הוא, שאדריכלי אוסלו ומהנדסי הגירוש מגוש קטיף יעלו לקברו של מאיר וילנר ז"ל, משרתם של אדוניו הקומוניסטים דאז, ויבקשו ממנו סליחה ומחילה. מן הראוי הוא שישטחו לפניו אפיים ויאמרו בקול גדול: חטאנו, עווינו, פשענו. רק עתה אנו נוכחים לדעת עד כמה צדקת, וילנר היקר. אנו, ממשיכי דרכו של זאב ז'בוטינסקי, נוציא לפועל את משנתך.
עשרות בשנים עסוק השמאל הישראלי בשטיפת מוח בלתי נלאית; בהפצת סיסמאות השלום שלו בכל הכלים העומדים לרשותו; בכנסת, בעיתונות, בספרות, באמנות, ברדיו, בטלוויזיה, בתיאטרון, בקולנוע, בבידור, בהפגנות, בהנפת כרזות ובשלטי חוצות.
מחנה השלום מיוצג על ידי אינספור תנועות שלום, מרכזי שלום, מוסדות שלום, גושי שלום, עמותות שלום, מועדוני שלום ועוד כהנה וכהנה קבוצות שלום, כיד השלום הטובה על מטיפיו. החברים בכל גופי השלום הללו הם אותם אנשי שמאל, המופיעים מדי פעם בשם אירגון שמאל זה ופעם בשם ארגון אחר, ובכך יוצרים רושם שמדובר בצבא שלום עצום ורב.
הפעילים בגופים אלה, שהפכו את השלום קרדום פוליטי לחפור בו, התמחו באירגון הפגנות "ספונטניות" ובאיסוף חתימות של אנשי מחאה סידרתיים, המפרסמים עצומות בהמשכים בעיתונים. קמפיין השלום נושא, לעתים, אופי של קנאות דתית, ובעצרות השלום ניתן לא פעם למצוא סממנים פאגאניים. האקסטזה, המלווה את עצרות השלום הללו, אינה שונה הרבה ממינהגיהם של קנאי כל דת. עיקרי האמונה של הכת המאמינה בשלום ובאחוות עמים, זהה לתעמולה, שבאמצעותה שימרה ברית-המועצות את הבלוף שלה במשך 72 שנה.
שמאלנינו לא רק מדברים שלום. הם גם כותבים שלום, שרים שלום, רוקדים שלום, מפגינים שלום. אחרי אוסלו הם נסחפו, כמו צ'מברלין אחרי מינכן, ולא ידעו נפשם מרוב אושר. באותם ימים עליזים של אופוריה הם שלחו לעזה ולרמאללה משלחות שלום של סופרים, משוררים, אמנים ואנשי-רוח, שיצאו לחלות את פניו של ה"פרטנר" ל"שלום של אמיצים"; יאסר ערפאת. במסעות חנופה אלו הם טיהרו את השרץ, שדם אלפי ישראלים על ידיו, ולמרבה האבסורד אף סייעו לאותו ארכי-רוצח לזכות בפרס נובל לשלום.
יש להודות, שעם כניסת המדינה ל"תהליך השלום", זכה השמאל הישראלי להישג אדיר. עובדה היא, שבמרוצת השנים הפכה התעמולה השמאלנית, שפעם היתה מוקצה מחמת מיאוס, למדיניות הרשמית של מדינת ישראל. בסוף שנות ה-60 היה זה רק מנהיג המפלגה הקומוניסטית, מאיר וילנר, שהעז לדבר על החזרת שטחים לצורך הקמת "מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל ", במסגרת תוכנית שהוא קרא לה: "שתי מדינות לשני עמים". בליכוד וגם בעבודה (אז המערך), כינו אותו "בוגד" ו"משרת הקרמלין".
וראו זה פלא. כארבעים שנה לאחר מכן, מי שמפיץ ברחבי העולם את תורתו של וילנר ה"בוגד" הם אהוד אולמרט וציפי ליבני, שהתחנכו על ברכי תורת ז'בוטינסקי, והיום הם מדקלמים את הרפרטואר של השמאל על קלישאותיו, כאילו הם נולדו ב"שלום עכשיו".
כיוון שהיום נתון השלטון בידי השותפים הטבעיים של אדריכלי אוסלו ומהנדסי הגירוש מגוש-קטיף, מן הדין הוא, שראשי העבודה וקדימה יעלו אל קברו של מאיר וילנר ז"ל, ויבקשו סליחה ומחילה. מי היה מאמין עד לפני שנה, כי את דגלו של מי שהיה "בוגד" יניפו ברמה לא רק יוני השובך של שמעון פרס וחבריהם ממר"צ, אלא גם נצי הליכוד, שהלכו אחרי שרון שמאלה, בדרך שבין-לילה הפכה את ה"רוצח מסברא ושתילא", לאתרוג כשר למהדרין, נקי מכל פגם.
---------------------------
יצחק רבין. לא הוביל ולא ניווט |
השתלטות השמאל על הדרך שבה מתדרדרת המדינה מאז אוסלו, החלה בבחירות 1992, כשכהני השלום גילו ברבין את הפוטנציאל האלקטורלי שיוביל אותם לשלטון. לאחר שהפיצו את הסיסמא "יומרץ רבין" (בסיסמאות הם תמיד טובים), הקדיש להם רבין קטע מנאום הניצחון שלו, והשמיע את הכרזתו המפורסמת: "אני אמנה, אני אנווט, אני אחליט".
אבל, ההמשך ידוע. לא חלף זמן רב, והתברר כי לא רבין מינה, לא הוא ניווט ולא הוא החליט. מי שעשו זאת במקומו היו פרס והפודלים שלו, שמאחורי גבו תיכננו וקיימו את המיפגשים עם נציגי אש"ף באוסלו. בכך, למעשה, העמידו את רבין בפני עובדה מוגמרת. כך יצא "תהליך השלום" לדרך ברגל שמאל, ואת תוצאותיו הקטסטרופליות אנו רואים כל יום מחדש.
תחילתו של תהליך בהבאת ערפאת וכנופיות מרצחיו מטוניס ל"עזה וליריחו תחילה". ממשלת השמאל, ברוב חוכמתה, אף נתנה להם רובים, כדי שישמרו עלינו "בלי בג"צ ובלי בצלם". בהמשך הוחל, באופן מעשי, בהגשמת מדיניות השטחים-תמורת-שלום, כאשר בזו אחר זו פונו כל ערי הגדה, שעד מהרה הפכו לבסיסי הטרור הגדולים בעולם, ערי מקלט לרוצחים. משלב זה ואילך, במקום השלום שהובטח באוסלו, קיבלנו את הנוראה במלחמות, עם החזית כעורף, ועם העורף כחזית. אלפי ישראלים, גברים נשים זקנים וטף, שנהרגו או נפצעו בהתקפות מתאבדים או בירי מן המארב, הפכו, כהגדרתו הנואלת של שמעון פרס, ל"קורבנות השלום".
---------------------------
לפני אוסלו, הטרור בערי ישראל בא לביטוי, בעיקר בסכינאות של בודדים. מי העלה אז על דעתו, כי אחרי אוסלו נצטרך להעמיד שומר חמוש בפתח כל בית-ספר, בית-קפה, בית-קולנוע או קניון. נוכח המציאות האיומה הזאת, מותר היה להניח, כי עם ישראל, הנחשב לעם חכם, יבין איך נצלו הפלסטינים את כמיהתו האמיתית לשלום, כדי להפוך את חייו לגהינום. אלא שבמקום להסיק את המסקנות, לעצור את ה"תהליך" ולחפש פיתרון יצירתי אחר לסיום הסיכסוך – כפי שציפו מאריק שרון שיעשה - נמשכה מדיניות ההתקפלות, ואת מקום הרמייה הקרוייה "תהליך אוסלו" תפסה הרמייה החדשה, שנקראת "התנתקות".
בהסכם אוסלו, מפלגת העבודה לא העזה להעלות בדעתה פינוי ישובים. לשרון, משום מה, אצה הדרך להוכיח שהוא יותר שמאל מהשמאל. לו לא היתה כל בעייה לפנות. וממשלתו אכן פינתה 17 ישובים ב"נחישות וברגישות".
אך לא היה צורך להמתין זמן רב כדי להיווכח מה גדולה הטיפשות. במקום השקט שהובטח מפי חסידיו השוטים של שרון, קיבלנו מבול רקטות קסאם על הנגב המערבי ואשקלון. ובמקום לעצור ולעשות חושבים, נמשך התהליך השקרי ב"התכנסות" שבעקבות ה"התנתקות", שבעקבות "תהליך אוסלו". שוב אותה הגברת בשינוי אדרת, אבל הפעם בטמטום משופר. אם תמורת קסאמים על מבואות אשקלון גורשו 7000 יהודים מבתיהם, הרי תמורת קסאמים על כפר-סבא תגרש ממשלת פרס-פרץ-אולמרט 70 אלף יהודים מישוביהם. ומה יקרה לאחר מכן? אל השטחים שיפונו ייכנסו אירגוני הטרור, שבלי ספק ישמחו לשפר עמדות ולקצר טווחים אל מטרות בלב הארץ, בעוד מצב המלחמה נותר בעינו.
אין פלא, איפוא, שאת ההיגיון העקום הזה, שמוביל ליתר חיכוך ושפיכות דמים, אולמרט לא מצליח למכור כדרך לפיתרון הסיכסוך. אבל מכיוון שהוא הרחיק לכת שמאלה, וכבר מזמן עבר את נקודת האל-חזור, לא נותר לו אלא להמשיך עם שותפיו מהעבודה בנתיב ה"קוראלס", ובלבד שלא להודות, שאוסלו וההינתקות היו טעות. כדי להוסיף ולהחזיק בשלטון בכל מחיר, צריך לדבוק ב"תהליך השלום" בכל תנאי. אולם מכיוון שתהליך אמיתי כזה מעולם לא היה ולא נברא, המציאו אולמרט ושות' את הפטנט הגאוני של תהליך שלום חד-צדדי, שבסופו תוכל מדינת ישראל לחתום על חוזה שלום רק עם עצמה, וגם זה בספק.
אך מה, בעצם, חשוב כל זה? העיקר ש"מחנה השלום" בשלטון, ואפשר להמשיך לדבר על שלום, לשיר שלום ולפנטז על שלום, כשאת מחיר הפנטוז משלמים לא המפנטזים, כי אם המפונטזים.
