שר הביטחון החדש, בו נתלו תקוות כה רבות, בהיותו בעל סדר-יום אזרחי, מאבד במהירות את האשראי שהוענק לו. בקצב מסחרר הופך עמיר פרץ לחותמת גומי של הגנרלים. אולם האחריות על מדיניות החיסולים, שבה נהרגים חפים מפשע, תיפול בסופו של דבר על כתפיו, אם הוא לא ישכיל לרסן את הששים ללחוץ על ההדק.
רבים חשבו שעמיר פרץ, כשר ביטחון, הוא אחת הבשורות הטובות שהממשלה הזאת מביאה - שר ביטחון אזרחי, עם רגישות חברתית. קשה להימלט מהתחושה שהתקווה הכזיבה. על עמיר פרץ, שרץ לבחירות עם הבטחה ל"מהפכה החברתית", עבר תהליך גנרליזציה מהיר, והוא מתנהג ונשמע בדיוק כמו קודמיו במשרד הביטחון, שהגיעו היישר משורות הצבא.
עמיר פרץ. נכשל בהגנה על זכויות אדם |
מאז תחילת כהונתו של עמיר פרץ כשר ביטחון, רבים המקרים בהם נהרגים אזרחים ברצועת עזה כתוצאה מפעולות צה"ל. נכון שעמיר פרץ מתמודד עם שיגור בלתי פוסק ובלתי נסבל של קסאמים לעבר שדרות, מקום מגוריו. אבל השר החדש, שאמור היה להביא רוח חדשה ולהתמודד בדרך שונה עם שיגור הקסאמים, אותת לצבא שניתן להמשיך במדיניות החיסולים, שחוקיותה תלויה ועומדת בבג"צ זה מספר שנים, ושתועלתה מוטלת בספק.
גם אם צה"ל אינו אחראי להרג המשפחה בחוף עזה, אין חולק על כך, שהוא אחראי להרג שמונה אזרחים בפעולת חיסול אחרת. למעשה, הרוגים ופצועים חפים מפשע הפכו להיות "נלווים קבועים" לפעולות החיסול של הצבא.
האיתות המדאיג הראשון, שפרץ סוטה מדרך מחנה השלום, היה החלטתו הראשונה, ממש ערב השבעתו לתפקיד. פרץ אישר לצבא פעולת חיסול, ועוד בטרם הספקנו למצמץ, אישר פרץ, שר מטעם מפלגת העבודה, את הרחבת שטח השיפוט של ארבע התנחלויות. מופז לא היה עושה זאת טוב ממנו. לא את החיסולים, לא את הכניעה לגנרלים ולא את הקריצה למתנחלים.
פרץ התחיל את תפקידו באקורד צורם, כשאותת למערכת הביטחון שמה שהיה הוא שיהיה; הדרג המדיני ימשיך להסתתר מאחורי המלצות של קצינים, שר הביטחון יתנגד לקיצוץ בתקציב הביטחון וממשלת ישראל תמשיך להפר בסיטונות את זכויות האדם בשטחים.
איך יכול עמיר פרץ להסתכל לבוחריו בעיניים, ולומר להם שאין הצדקה לקיצוץ בתקציב הביטחון, לאחר שמפלגתו הבטיחה לתמוך בקיצוץ כזה? הרי הקיצוץ במשרדו, שפרץ כה מתנגד לו, יתגלגל למשרדים אחרים, ואת המחיר ישלמו התלמידים, החולים, הקשישים, המובטלים.
ואיזה צידוק יש למינוי שר ביטחון אזרחי, שמצפצף על שמירת זכויות האדם? חלק נכבד מתפקידו של שר ביטחון הוא לווסת ולפקח על המערכת הצבאית. רגישות לזכויות אדם היא לא מרכיב מהותי בצופן הגנטי של ארגון צבאי, אבל לשם כך יש שר, ולשם כך קיימת ממשלה. תפקידו של שר ביטחון לדעת מתי לסרב לאנשי הצבא, במקום לשמש חותמת גומי להמלצותיהם ולהצעותיהם.
על-פי כללי המשפט הבינלאומי, חיסולים ממוקדים מותרים אך ורק במצב של "פצצה מתקתקת", כשיש ודאות שהמחוסלים עומדים לפגוע בחפים מפשע. אבל מדינת ישראל הפכה, בהדרגה, את הסיכול הממוקד לאקט של נקמה. זו, בעצם, הוצאה להורג ללא משפט. וחמור מכך. במסגרת מבצעי החיסול נפגעים יותר ויותר אזרחים חפים מפשע.
הוצאה להורג ללא משפט היא דבר, שמדינה דמוקרטית לא יכולה להרשותו לעצמה, אם היא אינה רוצה לנהוג כארגון טרור. ציפינו מעמיר פרץ להחלטה אמיצה, ולא למדיניות חסרת הצדקה מוסרית וחוקית. לאחר שנים של אינתיפאדה, מוטב לנו להודות, שהחיסולים לא חיסלו את הטרור. בכל פעם שמרוצצים את "ראש הנחש"(וכבר חיסלנו כמה וכמה כאלה, כולל את השייח יאסין) צומח לו ראש חדש. הרבה פעמים באו החיסולים לאחר תקופת רגיעה יחסית, וחידשו את מעגל הדמים; פעולה, תגובה, וחוזר חלילה.
שמירה על זכויות האדם היא נדבך בסיסי ומהותי של דמוקרטיה מתקדמת. זכויות אדם הן אוניברסליות, ואינן ניתנות לחלוקה. אלה זכויות יסוד של כל אדם מעצם היותו בן-אנוש.
קל להגן על זכויות אדם בעתות שלום ושגשוג כלכלי, אך המבחן האמיתי הוא בהגנה על זכויות אדם דווקא בעתות טרור ומיתון כלכלי. ובמבחן הזה מקבל עמיר פרץ ציון נכשל. לעיתים רבות אנו נוקטים בצעדים, שאפילו דרך הפריזמה הצרה של "שיקולי ביטחון" נזקם רב מתועלתם (כמו הריסת בתים בשטחים, מעשה שצה"ל עצמו פסל את תועלתו).
קיווינו ששר ביטחון אזרחי יביא איתו פרספקטיבה רחבה יותר, ראייה מערכתית שונה, מחשבה ביקורתית, יציאה מקונספציה ומקיבעון שאפיינו את קודמיו לתפקיד, והתבדינו.
נכון שעמיר פרץ דיבר על שיפור התנאים ההומניטריים בשטחים ועל הצורך במשא ומתן, ונכון שהוא הסיר כמה סגרים, אבל מה ערך לכל אלה אם בצידם מתבצעות פעולות חיסול, שהורגות חפים מפשע?
יש לקוות, ששר הביטחון יתעשת ויביא שינוי מהותי ואמיתי למשרדו. אם ההתחלה מעידה על הבאות, כניסתו של עמיר פרץ למשרד הביטחון בקול תרועה, עלולה להסתיים, חלילה, בצפירת כישלון מהדהדת.
