כבר מראש מעורר ספר, שנכתב בידי מי שכל ימיו עסק בביטחון המדינה ובמערכות מדיניות הנושקות לביטחון, סקרנות רבה. וספר של אפרים הלוי – קל וחומר. ומדוע? כי מדובר בעוף די נדיר, שהגיע לרמת ניהול רמה ביותר מתוך תרבות ניהול אנגלית במהותה.
הספר מרחף בין בעיות ארגון ופעולות מודיעיניות, עיסוק ברובד המדיני והגיגים שעל סף העיון הפילוסופי. הקטעים המעניינים יותר אינם אלה המתארים את הארגון ("המוסד"), אלא דווקא הקטעים המתארים את נקודות ההשקה בין המודיעין המקצועי לבין מקבלי ההחלטות.
הספר פותח בסקירה על אירועים, שתחילתם ב- 1987, בהסכם לונדון בין שמעון פרס, שר החוץ דאז בממשלת שמיר, לבין המלך חוסיין. כידוע, רה"מ שמיר דחה את הסכם זה. חוסיין הניח שפרס יפרק את הממשלה. משהתאכזב (ע' 23), החליט למזער נזקים ולהתנתק מהגדה המערבית (למעט תביעה למעמד בהר הבית). מאז ניצבת ישראל מול הפלסטינים, כשהסיכוי להגיע להסדר כמעט ונגוז.
בשנת 1987 היתה ישראל בטוחה בעצמה, ומכמה סיבות; ברית-המועצות התמוטטה והפסיקה להיות גורם במזרח התיכון. המדינה ניהלה פעילות נרחבת באפריקה. המוסד ארגן את עליית אתיופיה. חסן השני, מלך מרוקו, חיזר אחרי ישראל. ב- 1989 נפלה חומת ברלין. קודם לכן פנה גורבצ'וב לישראל ובקש אותה לשכנע את ארה"ב לתמוך בו (שמיר סרב). הצבא הסובייטי נסוג מאפגניסטן. השמים נראו בהירים, אלא שכבר ב- 1988 פוצצו שתי שגרירויות אמריקאיות, בניירובי ובדאר-א-סלאם, ובישרו את החורף הקרב.
"אילו נשאל בן לאדן, הוא היה אומר שהספירה לאחור התחילה בשבוע האחרון של ינואר 1989, כשהסובייטים נסוגו מאפגניסטן" (ע' 28).
פתיחה זו מרמזת, שהספר יעסוק במרחב שבין האופרטיבי-מודיעיני למבט האסטרטגי הרחב. סוף הספר עוסק בפרספקטיבות של הסיכסוך שלנו עם הפלסטינים, ושל המערב עם הטרור האיסלמי. בין הפתיחה לסיום מתואר עולם המודיעין, עם דגש חזק על ההשקה ועל החיכוך בינו לבין הרובד המדיני.
כאן עושה הלוי כותרות. מי שיוצא רע מאוד מתחת ידיו הוא שמעון פרס, המתואר כמונע על-ידי תאווה ליחסי ציבור ולפרסום, ומי שדיווחיו אינם אמינים. ועד כדי כך הגיעו דברים, שהמלך חוסיין התנה פעם השתתפותו בפגישה מסויימת, באי-השתתפותו של פרס.
"אין דרך טובה לתאר את השאפתנות האישית של פוליטיקאים, מלהשוות בין שמיר לבין פרס. שמיר נתן דעתו על ההיסטוריה במובנה הרחב. הוא העדיף להשאיר את העבודה בידי מקצוענים, ולהמתין. בהיותו זהיר, מעולם לא נחפז ולא נהה אחרי פופולריות. פרס תמיד שאף להערכת ההמונים. הוא התעלם מאמצעי זהירות ומהשכל הישר. הערוץ החשאי איפשר לו לנטרל את חששות המקצוענים וליצור עובדות, שאפילו רבין הזהיר לא הצליח לעכב או לפסול" (ע' 50). בחודשים שלאחר רצח רבין, כשפרס ירש את ראשות הממשלה, הוא ניטרל את המקצוענים שרבין הפעיל במו"מ עם אסאד (פרופ' איתמר רבינוביץ), והציב למו"מ את צוות אוסלו. והפעם העניין לא עבד.
הלוי לא מבקר ישירות את יצחק שמיר. "אני ראיתי בו ריאליסט. הוא נתן לי מרחב למגעים, וידע שלשליחויות יש חיים משלהן" (ע' 64). אולם הלוי מאשר, בלשון לא ביקורתית, שמדיניות שמיר נגד האינטרסים של ארה"ב, גרמה להפלתו. הוא משבח את רבין על זהירותו ועל התעקשותו לעסוק בפרטים. לעומת זאת, הוא מבטא ביקורת על שרון כשר חוץ (ע' 55), וההקשר הוא תמיכתו של שרון בסרבים. נוצר אז הרושם, שישראל מיישרת קו עם רוסיה נגד האינטרס האמריקני.
הלוי טוען כי בכל המקרים, שהמנהיג ניטרל את הצוות המקצועני הכפוף לו, השתבשו הדברים והמנהיג נאלץ לחזור בו. אולם בין השורות אפשר גם לקרוא, שבמקרים רבים, המקצוענים, כפי שקורא להם הלוי, הכשילו את המנהיג. בתהליך אוסלו לא שולבו מקצוענים, ולכן התוכנית נכשלה, טוען הלוי. אולם טענה זו היא חלקית מאוד. רצח רבין והחלטת פרס, שלא לקיים בחירות מיד, כדי שלא יאמרו שרצח רבין העלה אותו לשלטון, סלל את הדרך לנתניהו. ונתניהו נבחר במגמה ברורה שלא לקיים את ההסכם.
בין הקטעים המדיניים-ביטחוניים דן הלוי בעניינים אישיים. ראש השרות אמר לו מראש שהוא לא ימליץ עליו לראשות המוסד. הלוי החליט לפרוש, והתמנה לשגריר באיחוד האירופי המשותף. ואז באה פרשת הניסיון לחסל את משעל, והלוי הוזעק למצוא פתרון לדייסה שהוקדחה. וכאן התגלו קשריו וכשריו של הלוי. קשריו עם המלך חוסיין ועם העילית של הממלכה, וכשריו לשכנע אותם.
אחרי פרשת משעל התמנה הלוי לראש המוסד. תכלית תפקידו - לשקם את המערכת, בעקבות שרשרת של כשלונות. והמלאכה עולה בידו. אבל אז מגיעים שרון וויסגלס, ולא עובר זמן רב והתככים בולעים כל חלקה טובה. פתאום הלוי אינו מקובל עוד במסדרונות השלטון, ולבסוף הוא מסכים לפרוש, ומתמנה ראש המועצה לביטחון לאומי, כדי לחוות את מה שחוו לפניו עוזי דיין וגיורא איילנד; פוליטיזציה של קהילת המודיעין.
פרקים אחרים בספר עוסקים באיראן ובנשק הגרעיני. כאן, קובע הלוי, שחובת ראשי ארגוני המודיעין היא להציג את הערכותיהם לדרג המדיני, גם כשלא עומד לרשותם חומר מוצק, כיוון שאיש מודיעין אינו יכול לומר לממונה עליו, שנבצר ממנו לתת הערכה, גם אם רובה נסמך על ניחוש. והעיקר, מוטב לטעות לצד הפסימי, הזהיר, ולא לצד האופטימי, הפזיז, גורס הלוי, כי אם הדיפלומטיה היא אמנות האפשרי, המודיעין הוא אמנות הבלתי אפשרי.
ספר ראוי ומהנה ביותר, המפעיל את תאי המח.
