יצחק בן-אהרון הוא מהדמויות השנויות ביותר במחלוקת בין מנהיגי תנועת העבודה. האיש היה כל-כך כריזמטי, חד לשון, צולף, חד-עין ובעל יושרה, שרוב הדמויות האחרות, שפעלו במקביל אליו, מתגמדות. אולם עם כל ההערצה לדמותו ולחזונו המדיני, ובעיקר לחזונו החברתי, אין להתכחש לנקודות החולשה שלו. והעיקרית שבהן: בן-אהרון לא ידע להתגמש. הוא לא היה מוכן, כמו קנה-סוף ברוח, ולהרכין ראש עד יעבור זעם. האיש הלך עם הראש בקיר, ועל כך הוא שילם בריבית דריבית.
יצחק בן-אהרון. אימפולסיבי, ולעיתים בלתי צפוי |
יצחק בן-אהרון, שהלך לעולמו בגיל מאה, זכה להספדים עסיסיים ועתירי שבחים. במהלך חייו הארוכים פעל בן-אהרון רבות למען העם, המדינה ותנועת העבודה, אולם מעבר לשבחים המומטרים עליו לאחר מותו, יש צורך בראייה מאוזנת של פועלו, על הישגיו וכישלונותיו.
הדברים שלהלן מבוססים על עבודת מחקר שעשיתי לצורך כתיבת הספר בין חזון לשלטון, המספר את תולדות מפלגת אחדות העבודה – פועלי ציון, שבן-אהרון היה ממנהיגיה המרכזיים.
דבר של תנועה ורטוריקן מזהיר.
בן-אהרון נשא בתפקידים ביצועיים וייצוגיים חשובים. הוא היה מזכיר מועצת פועלים, מזכיר מפלגה, חבר-כנסת, שר ומזכיר הסתדרות, אבל בראש ובראשונה דבר (ד' פתוחה, ב' קמוצה ודגושה), נושא דברה של תנועת העבודה. הרטוריקה שלו התאפיינה במצרף נדיר של דימויים ציוריים ופיוטיים ובניסוחים חדים כתער, באמצעותם רכש לו מעריצים נלהבים.
בן-אהרון היה איש רחב-אופקים, ערני אינטלקטואלית, איש שיחה רב קסם, בעל עניין בתחומי מדע ותרבות. אלה צצו לא פעם בדבריו והעשירו את שומעיהם. הוא היה נאמן ליסודות הציונות הסוציאליסטית, שהאמינה בחברה שוויונית ובהתיישבות, והוא ייצג היטב את אמונותיו במערכות פנים וחוץ, בלי להיות בעל משנה סדורה משלו.
היתה לו מחשבה עצמאית, ובכמה נושאים הוא אף גילה נונקונפורמיזם כלפי עמדות חבריו להנהגה ועמדות תנועתו. עמדותיו של בן-אהרון ומעשיו, בנושאים האקטואליים, היו לרוב פרי של להט רגשי, יותר מאשר תוצאת ניתוח מפוכח של מציאות ואפשרויות. לעיתים הוא זרק לחלל הציבורי אבחנות מבריקות, אם לא גאוניות, ולעיתים אמר דברים מופרכים, אליהם הגיע בסחף הרטוריקה שלו, בלי שכיוון אליהם מלכתחילה. הוא היה אימפולסיבי, ולעיתים בלתי צפוי, מה שהעמיד את חבריו לתנועה מול הפתעות שחרגו ממסגרת החברות, שאפיינה אז – לדעתם - את הנהגת הקיבוץ המאוחד ואת תנועת אחדות העבודה.
בן-אהרון מילא תפקידים ביצועיים, ובכולם גילה התמצאות, הבנה וכושר הכרעה. מה שחסר לו יותר מכל הוא התמדה ויכולת לעקוף או לגבור על מכשולים פוליטיים וארגוניים, בהתקדמות איטית, אפורה וסבלנית. כאשר נתקל במכשולים כאלה, התפטר בן-אהרון מתפקידו וחזר לקיבוץ שלו, לרוב לזמן קצר, ולבסוף לתמיד.
הוא התפטר מתפקיד מזכיר מועצת פועלי תל-אביב במחצית השנייה של שנות השלושים, בגלל אי יכולתו לגבור על הממסד המפלגתי של המועצה, שחיפה על גורמים מושחתים, בתקופה של אבטלה גדולה. הוא התפטר מתפקיד מזכיר מפא"י, שאליו נבחר בסוף שנות השלושים (ביחד עם פנחס לבון), והתגייס במפתיע לצבא הבריטי (ב-1941 נפל בשבי הגרמנים ביוון, ושוחרר רק בתום המלחמה). במאי 1962 הוא התפטר מתפקידו כשר התחבורה (לאחר פחות משלוש שנים בתפקיד), תפקיד שבו זכה להערכה רבה. ההתפטרותו באה בעיקר בעקבות חוסר גיבוי מצד מפלגתו, אחדות העבודה, במאבקו נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה.
במהלך כהונתו כמזכיר ההסתדרות הוא התפטר וחזר בו. לאחר מלחמת יום הכיפורים התפטר בן-אהרון סופית מתפקיד מזכיר ההסתדרות. בן-אהרון לא נטה להודות בשגיאותיו הוא, אולם בשגיאה זו הוא הודה בפה מלא, ואף כינה אותה "שגיאה חמורה".
"עוז לתמורה בטרם פורענות"
ב-11 לינואר 1963, לאחר חצי שנה של פרישה מכל פעילות ציבורית, פרסם בן-אהרון בעיתונות הפועלית (שאינה קיימת עוד) את מאמרו המפורסם "עוז לתמורה בטרם פורענות", בו קרא להקמת "מערך חדש" בתנועת העבודה, מעין פדרציה של שלוש מפלגות הפועלים דאז – מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם. הוא אף התווה תוכנית כלכלית וחברתית מקיפה להבראת המשק והחברה בישראל. המאמר עורר הדים נרחבים בתנועת העבודה, ובעיקר באחדות העבודה ובקיבוץ המאוחד. כותרתו (שיש אומרים כי נוסחה על-ידי גלילי) משמשת עד היום בשיח הציבורי כמטבע לשון נפוצה.
המאמר הניע תהליך ממושך ונפתל של מו"מ, שבסיומו, במאי 1965, הוקם מערך זוגי בין מפא"י לאחדות העבודה. אבל בן-אהרון עצמו לא היה מרוצה מהמערך, והעדיף לא להיכלל ברשימת מועמדיו לכנסת. הוא טען כי לא לילד הזה פילל, וכי המערך הזה הוא ארגוני-פוליטי בעיקרו, מערך של צמרות, וכי החלק הפרוגרמטי שלו אינו מספק. ברוב ימי כהונת הכנסת השישית הסתובב בן-אהרון במסדרונות הפוליטיים ללא תעסוקה מוגדרת, ובתחושה של מרמור על חבריו, שאינם מוצאים עבורו תפקיד בכיר והולם שבו יוכל לתרום ולקדם מטרות ראויות.
מאמרו של בן-אהרון והתנהגותו, בעקבות פרסום המאמר, מעידים על אחת מנקודות התורפה המרכזיות בחשיבתו הפוליטית: אמונה עזה, ובמידה רבה נאיבית, בכוחה המרפא והמלכד של תנועת הפועלים, סיסמה רבת שנים, שהגשמתה, לחלק מהנהגת התנועה, היתה יעד נשאף, ולאחרים - תכסיס.
בשנות השישים לא היתה לסיסמה זו אותה משמעות שהיתה לה בשנות השלושים. מפא"י של 1963 היתה מפלגה שהיו בה פועלים, אבל היא לא היתה מפלגה פועלית, ובוודאי שלא בגרסה הסוציאליסטית-רדיקלית בה דגל בן-אהרון. מפא"י של בן-גוריון ואשכול היתה מפלגת מנגנון, מפלגה "מרכזית" שדגלה בממלכתיות ולא ב"מעמדיות", מפלגה פרגמאטית ונטולת אידיאולוגיה חברתית, שמטרתה העיקרית היתה הישארות בשלטון. המאגר האנושי המרכזי של מפא"י היה הציבור הוותיק, שהיה למעמד הבינוני של פקידים ומנהלים, ואשר בניו עברו הליך מהיר של אקדמיזציה, שהפכה אותם למעמד בינוני של מומחים. הסוציאליזם נזנח כמעט כליל. "ישראל השנייה" היתה ידועה להנהגת מפלגת הפועלים ולבן-אהרון, אבל משמעות התופעה לא הופנמה אצלם. הם סברו כי מה שתעשה תנועת העבודה הממוסדת הוא שיקבע את עתיד החברה והמדינה, והם לא היו מודעים למה שהבשיל מתחת לפני השטח. תפיסתו הפוליטית של בן-אהרון, כתפיסת שאר המנהיגות באותו זמן, לא פרצה את המחסום התודעתי של קבוצה שהנהיגה מהפכה מוצלחת, הסבורה שדפוסי החשיבה ותפיסות היסוד שהובילו אותה להצלחה יוליכו אותה להצלחה גם בעתיד.
מאקטיביסט ליונה צחורה
בתחום המדיני נקט בן-אהרון, שהיה אקטיביסט נחרץ בשנות החמישים, עמדות יוניות מובהקות מאז מלחמת ששת הימים. בכמה מהתבטאויותיו הוא גרס שהשלום הוא גורם שווה-ערך לשטחים בהבטחת קיומה של ישראל. את השליטה על הפלסטינים בשטחים הוא ראה כתופעה הרסנית. עבודת הפלסטינים במשק הישראלי, בעבודות "שחורות" ובשכר נמוך, נראתה לו כהכנסת הדגם הקולוניאליסטי למציאות הישראלית. במיוחד זכורה אמירתו על השטחים, במזכירות מפלגת העבודה בפברואר 1973: "אין אני יודע אם מה שאנו מחזיקים בידינו הם קלפים למשא ומתן, ואולי אלה גחלים לוחשות מתחת לאושיותינו". בן-אהרון גם הציע לשקול נסיגה חד-צדדית מרוב השטחים המאוכלסים, ולשמור רק את השטחים החשובים באמת לביטחון. למרות עמדותיו היוניות, המעיט בן אהרון להתבטא בנושאים הביטחוניים והמדיניים, בייחוד לאחר שנבחר לתפקיד מזכיר ההסתדרות. הוא גם לא ניסה לארגן מחנה של יונים במפלגת העבודה ובקיבוץ המאוחד, אם כי רבים ציפו ממנו למהלך כזה. סביר להניח כי ביודעו את עמדותיה של גולדה מאיר בתחומים אלה, לא רצה לפתוח חזית שנייה נגדה.
מזכיר הסתדרות לוחם ושנוי במחלוקת
תפקיד מזכיר ההסתדרות, בו כיהן בן-אהרון מסוף 1969 עד סוף 1973, היה החשוב בתפקידיו הציבוריים. הוא הגיע לתפקידו לאחר שההסתדרות, בעת כהונתו של אהרון בקר כמזכירה, הגיעה לנקודת שפל חמורה בדעת הקהל. הנהגת מפלגת העבודה חיפשה בנרות אישיות בעלת שיעור קומה, שתעלה את קרנה של ההסתדרות ותחדש את אמון העובדים בה. גלילי לחץ למינויו של בן-אהרון. בן-אהרון היה מזכיר הסתדרות דעתני. הוא ידע מאיזה חומר קורץ האיגוד המקצועי, הבין את המדיניות הכלכלית וידע מה מתרחש במנגנון ההסתדרות.
לבן-אהרון היו הישגים חשובים וכישלונות קשים כמזכיר ההסתדרות. הישגיו היו בתחום השכר ובעניין מעמדו של העובד במדינה. בתקופתו הסכימו המעסיקים לשלם שכר מינימום, דבר שרק שנים לאחר מכן נקבע בחוק. שביתת פועלי בית החרושת "עלית", באוגוסט 1972, עסקה בשיפור שכרן ותנאי העבודה של הפועלות ב"עלית", והסתיימה בהצלחה יחסית, שקבעה הלכות בעניין שכר הנשים בתעשייה. התנאים הסוציאליים של עובדי הייצור שופרו והתקרבו לאלה של העובדים בשירותים. ומעל לכל, ההסתדרות, בהנהגתו של בן-אהרון, חזרה להיות גורם עצמאי ובעל משקל בזירה הציבורית בישראל, ואמון הפועלים בה התחדש.
מאבקו של בן-אהרון נגד מנהל רשות הנמלים דאז, חיים לסקוב, באשר למדיניותו של לסקוב כלפי פועלי נמל אשדוד, זכה לגינויים רבים מצד הימין הכלכלי בישראל ומצד התקשורת הפרטית דאז, ובעיקר מצד עיתון הארץ. יש הטוענים כי הגנתו של בן-אהרון על יהושע פרץ ועל חבריו באשדוד זרעה את זרע הפורענות שם ובנמלי-ים אחרים. לדעתי היה לבן-אהרון "קייס", כי מדיניותו של לסקוב כלפי העובדים, כפי שמצאה גם וועדת שרים שמונתה לבדיקת הנושא, היתה סמכותית מדי.
בניגוד לתדמיתו בתקשורת הפרטית ובהנהגת מפא"י, בן-אהרון לא היה פופוליסט חסר אחריות בתחום השכר. הוא הבין את האילוצים ואת הקשיים של המשק הישראלי, והיה מוכן להתחשב בדרישות האוצר לריסון תביעות השכר של העובדים. עם זאת, הוא עמד בתוקף על זכותם של המשתכרים מעט לשיפור בשכרם, והתעקש לצמצם את הפערים בחברה הישראלית.
האמון שרחשו לו הפועלים איפשר לו להיות גורם ממתן בסכסוכי עבודה, ואף למנוע שביתות שלא היו מוצדקות, לדעתו. אחת מנקודות התורפה הקשות של בן-אהרון היתה נטייתו לבוטות מתלהמת נגד יריבים, מה שסייע להם להציגו כלא שקול ואף מסוכן.
המחלוקת העיקרית של בן-אהרון עם הנהגת חטיבת מפא"י לשעבר, ובעיקר עם ראש הממשלה גולדה מאיר, עם שר האוצר פנחס ספיר ועם עושה דברם, אהרון ידלין, אז מזכיר מפלגת העבודה, היתה בשאלה היכן יוחלט על מדיניות השכר של ההסתדרות. האם במוסדותיה העצמאיים, או בהסדר מוקדם ומוסכם בין שר האוצר ומזכיר ההסתדרות, על דעת ראש הממשלה, הסדר שלאחר מכן יוכתב למוסדות ההסתדרות.
בן-אהרון סבר כי ההסתדרות צריכה להיות עצמאית במדיניות השכר שלה, בעוד ספיר, גולדה ורוב הנהגת מפא"י סברו כי מדיניות השכר צריכה להיות מעוצבת בהסדר מוסכם מראש. את גישת בן-אהרון הם ראו כפתח לאנרכיה בתחום השכר. סביב סוגיה מרכזית זו נערכו כמה וכמה עימותים בין בן-אהרון להנהגת מפא"י במפלגת העבודה. העימות הידוע ביותר נודע בכינויו "ליל השימורים". בן-אהרון התנגד למעורבותם של גולדה מאיר ושל שר העבודה אלמוגי בסכסוך שבין ההסתדרות לבין המעסיקים בענף השימורים, ולא בא לפגישה שזימנה ראש הממשלה בעניין זה. כיוון שחש שאין לו גיבוי מצד הנהגת המפלגה, הוא הודיע על התפטרותו. ההודעה יצרה גלי הזדהות עם בן-אהרון וקריאות מכיוונים שונים, לרבות מלשכת מפלגת העבודה, שיחזור בו. לאחר שיחה עם הנשיא שזר, שגם הוא ביקש מבן-אהרון לחזור בו, הודיע בן-אהרון על ביטול הודעת ההתפטרות, וחזר לתפקד במעמד ציבורי מחוזק.
רוב אנשי מפא"י, בוועדה המרכזת של "ממשלת ההסתדרות", התנגדו לקו של בן-אהרון. הם סייעו לספיר בחתירה נגדו, וטרפדו את מאמציו של בן-אהרון לשנות את פני ההסתדרות. הניסיון הרציני ביותר שלו היה הקמת וועדה (וועדת סנדרסון) לבחינת מבנה ותפקוד מנגנון ההסתדרות. הוועדה עשתה עבודה יסודית והגישה דו"ח, שהצביע על ליקויים רבים בכמה מאגפי הוועד הפועל. דו"ח הוועדה אושר פה אחד בוועדה המרכזת של ההסתדרות, אבל אף אחת מהמסקנות לא בוצעה, מפני שראשי האגפים, למרות הצבעתם לאישור הדו"ח, התנגדו לכל צעד שיצמצם את סמכותם ואת מרחב שליטתם. בן-אהרון, לאחר תקופה מסוימת שבה שום דבר לא זז, זנח את העניין, ואנשי המנגנון נשמו לרווחה.
פרשה אחרת היתה נסיונו של בן-אהרון להקים לשכת תקשורת בוועד הפועל, שתפעל לשינוי התדמית הגרועה של ההסתדרות באמצעות הפקת סרטים תיעודיים לטלוויזיה, חומר מודפס וכדומה. למלאכה זו גויס העיתונאי אמנון דרור מ למרחב, אבל הלשכה גוועה, כי מנגנון ההסתדרות מנע ממנה משאבים וכוח אדם. הצעתו של בן-אהרון להנהיג בחירה ישירה של נציגי עובדים למוסדות ההסתדרות, כדי להחליף חלק מהמנגנון העסקני, נתקלה בהתנגדות ומוסמסה.
ראש החותרים נגד בן-אהרון בהסתדרות היה ירוחם משל, שהיה אז ראש אגף רב עוצמה, ונשא בתואר ממלא מקום מזכיר ההסתדרות. רוב פעולותיו של משל נעשו מאחרי הקלעים, בהתכנסויות חשאיות למחצה של אנשי מפא"י ובקשרים עם ספיר ואנשיו. מי שיצא נגד בן-אהרון בגלוי היה מזכיר חברת העובדים דאז, אשר ידלין, שחלק בפומבי על תפיסותיו של בן-אהרון, והגיע עימו להתנצחויות ישירות.
לבן-אהרון לא היתה דריסת רגל בחברת העובדים, שאיגדה את מפעלי המשק ההסתדרותי. מנהלי המפעלים, בגיבוי אשר ידלין, ניהלו את המשק ההסתדרותי כפי הבנתם, וכל הניסיונות להנהיג שיתוף עובדים בניהול לא צלח. בן-אהרון תמך בפעולת המחלקה לשיתוף, אבל תמיכתו היתה מילולית בלבד, כי לא היה לו הכוח הדרוש להביא לשינוי.
בן-אהרון מול גלילי ואלון
בעימותיו עם הנהגת מפא"י ציפה בן-אהרון לסיוע מצד חבריו לתנועה, ישראל גלילי ויגאל אלון, שהיו שרים בכירים בממשלתה של גולדה מאיר. הוא לא זכה לסיוע לו ציפה. לגלילי ולאלון היה יחס דו-ערכי לבן-אהרון ולפעולותיו כמזכיר ההסתדרות. מצד אחד, הם העריכו את עמדותיו העקרוניות. מצד שני, הם חלקו על הטקטיקה שלו, על היעדר התייעצויות מוקדמות עימם ועל התבטאויותיו הבוטות. אבל מעבר לכך הם סברו, כי בן-אהרון, במאבקיו נגד הנהגת מפא"י לשעבר במפלגת העבודה, מסכן את הברית שלהם עם אותה הנהגה נגד דיין ואנשי רפ"י, שנתפסו כחותרים לנשל את ההנהגה הוותיקה ולהשליט מדיניות הרפתקנית ומסוכנת.
גלילי ואלון לא תמכו בניסיונות אנשי מפא"י להדיח את בן-אהרון, אבל גם לא יצאו להגנתו בפומבי. הם פעלו מאחרי הקלעים לריכוך הזעם נגד בן-אהרון, ומצד שני ניסו "להחזיר את בן-אהרון לתלם". לא תמיד עלה הדבר בידם. בן-אהרון האמין שגלילי ואלון הם שותפים שקטים למזימות אנשי מפא"י להדיחו. רוב הזמן הם דווקא הגנו עליו, אבל לקראת סוף הקדנציה, כאשר על הפרק עמדה שאלת המשך כהונתו בתפקיד מזכיר ההסתדרות, הם לא התנגדו עוד לדרישת אנשי מפא"י להדיחו.
המערכה האחרונה
בספטמבר 1973 נערכו הבחירות לוועידת ההסתדרות. בן-אהרון, למרות ניסיונות מפא"י להדיחו, עמד בראש רשימת המערך וניהל את מערכת הבחירות, במידה רבה ללא סיוע מנגנון המפלגה, ובסיוע וועדי העובדים בלבד. בבחירות קיבל המערך, שבן-אהרון עמד בראשו, 58.3%, ירידה של 3.8% לעומת 1969. בן-אהרון ראה את התוצאה ככישלון אישי שלו, והודיע על נטילת חופשה כדי לשקול התפטרות. הפניות אליו לא שינו את דעתו. הוא היה מוכן לחזור בו רק אם לשכת מפלגת העבודה תפנה אליו, אבל הלשכה לא פנתה. גולדה וספיר לא רצו אותו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, כחודש לאחר הבחירות לוועידת ההסתדרות, חזר בן-אהרון לתפקידו. בנובמבר הוא נסע לארה"ב לגייס כספים למגבית החירום של ההסתדרות. בידיעות אחרונות נמסר כי בן-אהרון תקף שם בחריפות את האלוף דאז, אריאל שרון, כמי שמייחס לעצמו הישגים צבאיים של אחרים. בן-אהרון הכחיש, אבל בארץ פרצה סערה פוליטית, והוועדה המרכזת ביקשה מבן-אהרון את הנוסח המדויק של דבריו. בן אהרון דחה את בקשתה "בשאט נפש", ובהמשך שלח מכתב התפטרות מתפקידו. הוועדה המרכזת החליטה להמליץ בפני הוועד הפועל על קבלת ההתפטרות. הפעם לא היו פניות רבות לבן-אהרון שיחזור בו. המלחמה עשתה את כל הפרשה למיותרת בעיני הציבור.
