תמה תקופה. הזקנים בארץ לא יהיו עוד למשיסה, להתעלמות ולבוז, גם אם מפלגת הגימלאים תישאר פרק קצר וחולף בתולדות הכנסת. זכויות הזקנים, שהשתרשו בתודעה הציבורית, לא ייעלמו עוד רק מפני שכך נח לשלטון. מעתה, הזיקנה היא פרק חיים שווה-ערך לשאר פרקי החיים, ומי שזה לא מוצא-חן בעיניו, יכול לשתות את מי הים של נתניה.
פריצתם המהדהדת והלא חזויה של שבעת גימלאי האפוקליפסה לבית המחוקקים שלנו עשויה לבשר שינוי לא רק בצליל, אלא גם תמורה של ממש בתזמור סדר היום החברתי-תרבותי במדינה. לא בכדי נדרשתי למושג "אפוקליפסה", שהוראתו הדתית-נוצרית מרמזת על אחרית הימים. המודעות לאחרית החיים אכן ניצבת ביסוד המהפך החברתי שהצמיח חבורה אנונימית, שצלחה את המשוכות הארגוניות-ציבוריות, אשר בעבר בלמו יוזמות דומות מלהתממש. הדברים הבאים יוקדשו לנסיון לברר מהי התשתית התרבותית-פוליטית של תפנית מרתקת זו, גם אם תהיה חד-פעמית.
העובדות ידועות ומוכרות. לאחר מספר נסיונות כושלים במערכות בחירות קודמות, עלה בידה של מפלגה חדשה ועלומה לכבוש שבעה מקומות בכנסת. ולא רק בזכות קולות תומכיה ה"טבעיים", קרי הקשישים, אלא בסיועם הפעיל והסוחף של לא מעט בוחרים, שנקעה נפשם מתככי ונכלולי הפוליטיקה שלנו. כך הפכה ההצבעה עבור הגימלאים חלופה ראויה ורצויה להימנעות מהצבעה, או חלופה לפתק לבן. יש להניח, שאילולא מפלגת הגימלאים, שיעור ההצבעה היה נמוך עוד יותר, והמיאוס והפניית העורף לפוליטיקה ולפוליטיקאים היו מתעצמים.
התמיכה בגימלאים נתפסה אצל לא מעטים, כמעשה של זיכוך וטיהור מצפוני, נוכח הייאוש מהסיכוי לרפא את מוקדי הכח והשלטון מחוליים ומסיאובם. לכך יש להוסיף את הפיכת המדינה לבית תמחוי בו ניתנת צדקה, במקום רווחה וסעד וזכויות לחלכאים ולנדכאים, קורבנות השיטה, שהפכו חסרי-אונים על לא עוול בכפם. ההכרה שהרעה עלולה לפקוד כל אחד מאיתנו, הפכה את אי היכולת לספק את צרכי היסוד לשיקול כבד-משקל בהכרעה הפוליטית, עד כדי דחיקת סדר היום המדיני-בטחוני לשוליים.
החברה הישראלית התפכחה מהבטחות מנהיגיה, שאינם מבדילים עוד בין ימינם לשמאלם. זאת ועוד. נטל הדאגה לנתמכים ולחסרי הישע, בדמותם של הורים תשושים התלויים בחסדי בניהם, לא נעלם מעיני צעירים רבים, שהבינו את הפגיעה הצפויה במעמדם הכלכלי, המעורער בלאו הכי. התוצאה מכל אלה היתה משב רוח דמוי מרי אזרחי, מחאה פוליטית והתרסה חברתית. זקנים מוכים וחבולים, שחייהם היו חשופים לזדון ולהתעמרות של מדינתם, הפכו באחת לנושאי הצלב נגד דיכוי המיעוטים החלשים בכלל, והזקנים בפרט. זעם וחמלה, תסכול ורגשות קיפוח שמשו בערבוביה, בהצבת הגימלאים בראש המאבק החברתי לצדק ולהגינות.
אולם למעמד משיחי זה, כמו לכל משיחיות, יש צד אפל, הטמון בזהותו של נושא הבשורה; הזקן בן דמות היגון מסמל מוות וחידלון, סופיות ונסיגה, קריסת גוף ושיבוש מערכי הנפש. כך עוטה עליה הזיקנה פני יאנוס תרבותיים. מחד היא נושאת בלהט את דגל המחוייבות המוסרית, אמת המידה הערכית לכבוד האדם ולזכויות אנוש יסודיות, כשהיא משקפת את תמונת דוריאן גריי שאינו מזדקן לעולם, ומאידך, היא אינה אלא מה שהיא; עור בלוי, גו שחוח, שיער מלבין ותנועה מואטת.
מיד עם פרסום תוצאות הבחירות הוצפה התקשורת התיחסויות לגלגניות. הגימלאים הצטיירו כזקנים לוקים בחושיהם, בדעתם ובביצועיהם. ה"מיש-מש" הזה, בין הומאניזציה ודה-הומאניזציה, שילוב וריחוק, עילוי וביזוי, מביא עימו כפל התייחסות בניהול החברתי של ההזדקנות. מחד גיסא עולה גיל הפרישה, מתגוון ומתרחב השוק הצרכני המיועד למבוגרים ולקשישים, מופצות טכנולוגיות ביו-רפואיות לעיכוב תהליכי הזדקנות, מוכרת זכותם של זקנים לאורח-חיים "נורמלי", כולל השאיפה ליופי, ליחסי-מין ולמעורבות קהילתית. מאידך גיסא, הולכות ומתרבות מסגרות חד-גיליות, החל ממעונות מוגנים ומטופחים למי שידם משגת ורמת תפקודם סבירה, ועד למוסדות סיעודיים עלובים, שהצורך בהם גובר עם עליית תוחלת החיים.
מעמדה של הזיקנה כתקופת חיים מבורכת, או כפרק חיים מוקצה מחמת מיאוס, נקבע במידה רבה על-פי צידוקי הזמן והמקום, המעוגנים בהקשרים קיומיים ותרבותיים. ישראל טיפחה שנים ארוכות את השירות הצבאי, את ההתנדבות, את ההליכה לספר, את עבודת הכפיים. היתה זו תרבות עלומים וכח, שדחתה מקרבה זקנים וזיקנה ורפיסות כוחות, אלא אם כן היה ה"זקן" עטור הילה מיתית נטולת גיל, כמו דוד בן-גוריון או יצחק שדה - "זקנים" לגיטימיים.
הפרידה ההדרגתית מפולחני ה"במותם ציוו לנו את החיים" ושקיעת האתוס הצבאי, שצבע את הישראליות בצבע אחיד – חאקי - הצמיח ניצנים ראשונים של חברה אזרחית. קמו תנועות לזכויות האזרח. התחזק מעמדו של בית המשפט העליון. ארגונים לשימור הטבע והסביבה הרימו ראש. אלה ואחרים תרמו להתהוות מערכת חברתית רב-תרבותית, שמרכיביה השונים אינם משועבדים עוד להגמוניה של נראטיב מרכזי ומחייב. לפריסה מתגבשת זו של זהויות אתניות, דתיות, לאומיות ומעמדיות הצטרפו הזקנים כסקטור חברתי לגיטימי, המצליח לזכות בהכרה ובנראות, על אף הסטיגמה הכבדה הרובצת עליו.
חילוץ הזיקנה מכלוב הברזל של החוץ-תרבותיות, מחוז אין חפץ בו של נישול, זלזול, האלמה והעלמה, ושילוב הזקנים בקקופוניה הפוסט-מודרנית של צלילים מכל תדר וזן, מנכיחים את הגימלאים כקטגוריה דורית מובחנת. הזיקנה הוכרה כמרכיב בפסיפס התרבותי, המאפשר הידברות ודינאמיקה בין קבוצות שונות ומשונות, בעלות צרכים ויעדים שונים. לבד ממי שימותו צעירים, כולנו נהיה זקנים ונתפוס את מקומנו בשולי העשייה. ה"גלגול" הוא רק ענין של זמן. אולם מאחורי מסכת הזיקנה שנעטה, תמיד תסתתר דמותנו האחרת, המקפלת בין קמטיה את מהלך חיינו ואת מכלול הזהויות שצברנו בימי חלדנו.
למרות שכל זה ידוע ומובן מאליו, ההתכחשות לזיקנה היא גורפת. גם חלק לא מבוטל מהאוכלוסיה המבוגרת מתכחש לזיקנה. הפניית העורף הזאת לבלתי נמנע היא העומדת בבסיס מחיקת הזיקנה מהתודעה הציבורית והפקרתה בידי "מקצוענים", העוסקים בניתוב סרחי העודף הזקנים, שנוכחותם היא מקור למבוכה ואף לאימה.
צירוף הנסיבות, שהציב את מפלגת הגימלאים במרכז המפה הפוליטית והתרבותית של ההוויה הישראלית העכשווית, מאתגר את תפיסת הסדר החברתי הקודמת ומכשיר את הזקן כשחקן לגיטימי במגרש החיים, שחקן בעל מעמד וכוח, הרשאי לא רק להתחנן, אלא לתבוע זכויות אזרח וזכויות אדם. סילוק הטאבו וחידוש המשא ומתן עם הזקנים הוא-הוא ההישג החשוב והעקרוני של הגימלאים ותומכיהם. זהו. נפרצה חומת הנידוי וההדחקה. מעתה, התקופה האחרונה בחיי אדם מתחילה להיספר, להיות נחשבת ומוערכת. מנקודת מבט זו, פריצת הדרך של מפלגת הגימלאים היא בבחינת פעמי משיח עבור הזקנים ועבור החברה הישראלית בכללה.
