המקרה הפרטי של אהוד אולמרט הוא חלק מהשיח העקרוני על משקל האישיות במהלכים ההיסטוריים. במקרה זה האישיות של אולמרט היא לא רק המקרה הפרטי של אהוד אולמרט, אלא המקרה הכללי של מדינת ישראל. הסיכויים שאולמרט ימלא אחר הציפיות הלאומיות (בהנחה שאת מחצית הכוס שלו הוא כבר מילא) הם לא מרנינים במיוחד.
אהוד אולמרט. משימה הרקוליאנית המחייבת סוג של ישועיות |
לא משום שאולמרט אינו רוצה להיות היהודי השני הגדול בדורנו (שלום עם מדינות ערב כולל הפלסטינים) או אולי אפילו הראשון (שלום פלוס גיבוש חוקה בהסכמה), אלא משום שמאחורי סך כל תכונותיו האישיות מול המשימות העומדות בפניו, מרחף חיוכו הנמוג של חתול תעלול מן הרחוב הפוליטי הישראלי לדורותיו. ואולמרט היה שם. בכל קרן רחוב אפלולית ופח יקוש של אשפה עולה על גדותיו.
הנכון הוא שבמקום שחוזר בתשובה עומד וגו', והנכון הוא שהוא עצמו דווקא אפוף אותה רוח הנושבת שם ואינה נושבת כאן. יש יותר משמינית כנות ותשעה קבין של תחמנות, באורח שבו הוא רוצה לבצע את המשימות שנטל על עצמו – אבל השאלה היא האם בתוקף אישיותו הפרטית, מסוגל אהוד אולמרט לגשר על הפער שבין דיבור למעשה.
והוא מדבר גבוהה גבוהה (ופה ושם מחליק נמוכה נמוכה שזו דווקא סטייה מבורכת בנוף הצביעות הישראלית), אבל לך קח עסקן מצוי, הגם מוכשר וחריף כמו אולמרט, ותעמיס עליו משימה הרקוליאנית המחייבת סוג של ישועיות (כלומר סגפנות וכפייתיות) - והוא ממש לא כזה. לא רק בגלל אורך הסיגר, צבע העניבות והבריחה המתרוננת למחוזות הטמבליות של אוהד כדורגל מצוי, אלא בגלל שהגרעין הפנימי שלו אינו מסוגל להקרבה העצמית הנדרשת. עניין אנושי לגמרי המשותף לכולנו – פרט לאלו הרוצים ב א מ ת לחצות את הים בחרבה.
מכאן ניתן לשאול האם הוא מסוגל להביא מקצת הסחורה, כלומר שלושת השלבים הבאים על פי לוח הזמנים של יציבות הממשלה.
א. פינוי חלק מן המאחזים הבלתי חוקיים (נניח השלושים בערך שסומנו בקו עבה עוד בימי פואד בן אליעזר, ועשרים בערך שהולבנו מאז)
ב. פינוי המאחזים שאותרו בדו"ח טליה ששון ויש לגביהם דרישה אמריקנית (בערך חמישים נוספים)
ג. פינוי שאר המאחזים (יש עוד כארבעים) לאחר ניקוי התעלולים הכמו חוקיים שמאפשרים להם לנהל מאבק משפטי.
במקביל, חייב אולמרט לדחוף התארגנות משפטית, כלכלית, כוחנית, פוליטית וציבורית על מנת להיערך להורדת התנחלויות הקבע. הדיבורים על ההתכנסות כמוהם כדיבורים על מפת הדרכים. גם הקמת וועדה (אהרון אברמוביץ') איננה הוכחה לרצינות כוונותיו. הוועדה הזו בסך הכל תאותת שאולמרט אכן מתכוון למה שהוא אומר כאשר מה שדרוש הוא הקצאה מסודרת בספר התקציב. בשלב זה אולמרט מציג הישענות על ערבויות אמריקניות כאשר הוא מתנה את ההתקדמות בתהליך בגובה הסכום שיגייס בארצות הברית. זהו סוג של תירוץ משום ששום נשיא לא יוכל להתחייב לסכומים שמדובר בהם (למעלה מ 10 מיליארד דולר) גם בפריסה מקבילה לתהליך.
התשובה לשאלה אם אולמרט מתכוון לבצע את שלב א' היא 'כן' כיון שזהו צורך משותף לו, לעמיר פרץ וליציבות הממשלה. התשובה לשאלה האם הוא מסוגל מוטלת בספק, כיון שכאן תעמוד השאלה האם אולמרט (האופי) מסוגל לסכן את תוך שנה שנתיים את ממשלתו ומעמדו.
בהנחה שלא תהיה בעיה מיוחדת (להוציא את הבלגן הרגיל) לעבור את השלב הראשון ואפילו השני של פינוי המאחזים, יש בעיה בזיהוי ההסכמה בתוך הממשלה לגבי השלב השלישי. 'בעיה' היא לא מכשול בלתי עביר, משום שגם הסרבנים מבינים שבסופו של יום כל המאחזים ומרבית ההתנחלויות יורדו. השאלה היא כמו תמיד המחיר שראש הממשלה מוכן לשלם בעבור שלמות הקואליציה שלו וכשמדובר ב'מחיר' מדובר בדם.
לא תהיה לאולמרט בעיה למשוך זמן פציעות. הוא פוליטיקאי זקן שיצק הרבה מים ודם על ידיהם של שמיר ושרון. הנחת היסוד של המנהיגות הציונית לדורותיה הייתה שמדינה בונים בדם – והם צדקו. עד למקום שם ניתן היה לעצור את שפך הדם.
להבדיל מאהוד ברק, אולמרט לא יזרוק ממלכה תמורת סוס דמיוני. ברק שם את כל הקלפים על השולחן בסוג של יושרה לאומית ואישית (או תמימות פוליטית, או צפצוף על המערכת הפוליטית). הוא עשה זאת כנגד הפוקר של המערכת הפוליטית וחוסר היכולת של הצבור לעכל את תכניתו (שמבוצעת בשלבים שכל אחד מהם גובה מחיר נורא בדם מוסר וכלכלה).
אולמרט לא בנוי להמר כשיש לו יד מלאה. ההימור כביכול על שרון והפרישה מהליכוד נבעו מחוסר ברירה. אני מוכן להניח שפניית הפרסה שמאלה נבעה גם מכך שהוא הבין את משמעות המשך הכיבוש ולצורך העניין, מצידי, אפילו הרטיב את הכרית בלילות על מר גורלם של הפלסטינים. אבל זה יהיה זלזול באינטליגנציה של אולמרט לחשוב שהאסימון הזה נפל פתאום והוא לא הבין זאת גם לפני – נניח – עשר שנים. ההבנה שחברה לצעד הפוליטי נבעה מכך שנסתתמו טענותיו להנהגה בליכוד ואפילו סיכוייו להיכנס לכנסת צנחו פלאים בעקבות יחסים קשים עם נתניהו והבהוב פומבי של הרהורי כפירה.
עכשיו נולד הפוליטיקאי הזקן שאת הטריקים שהוא שכח יריביו לא יידעו לעולם – כמנהיג צעיר ורענן. ככזה אין לו ברירה אלא להתעמת עם המציאות שהיא בין השאר שינוי מדיניות הביטחון. מאחר ומדובר בחינוך שזה תהליך ארוך, ומאחר והמצב דורש תשובות מיידיות, הנה הסכמתו של אולמרט לדרישת פרץ לפתוח את מעבר קרני היא איתות חיובי, אבל לך דע אם זה נעשה מסיבה של שינוי ערכין באישיותו או משום שזה קרה לפני ביקור בוושינגטון, העברת הכספים של הקוורטט לחמאס, הפיסגה בשארם ותשובה לטענת העולם על הרעבת ילדים בעזה.
החלק החיוני לשיתוף פעולה בין אולמרט לפרץ הוא שינוי מדיניות החיסולים וקמפיין המעצרים שהופכים לחיסולים. בעניין הזה פרץ, כמי שכל מבצע מונח קודם כל לפתחו, חייב לגבש עצמו ראייה מבצעית משל עצמו. חבל שאין לו תנא דמסייע קרוב, כמו סנה או איילון, כאלו שיוכלו להביט בלבן של יובל דסקין ודן חלוץ ולהוריד אותם מרפלקס התגובה המותנה שלהם (ויעלו אותם לרמה של חשיבה כוללת).
בעיקרון, מדיניות חיסולים היא לא מתמטיקה וטכנולוגיה של שיגור טילים לחלל, אלא שיגור חיילים לבצע מעצר שמסתיים בחלל. אין לפרץ שום בעיה להתמודד עם תמונת המצב של מערכת הביטחון אם יפעיל שכל ישר והשקפת עולם משלו. וכאן בא מבחן בין הפוליטיקאי למדינאי של אהוד אולמרט. ההצעות למבצעים וגיחות מגיעות קודם כל אל שולחנו ולהכרעתו של שר הביטחון. ראש ממשלה שהוא קודם כל פוליטיקאי מנצל לטובתו את העובדה ששר הביטחון מנסה להנמיך את גובה הלהבות. בציבור הישראלי החרד והמותש אין שום בעיה לשווק ספין על מורך ליבו של האזרח פרץ שאינו מעז להרוג ערבים כשיש פיגועים. גם לא ברור כיצד יתפקד פרץ. הרי גם הוא רוצה להיות ראש ממשלה, אבל ללא תמיכה מאסיבית של ראש הממשלה ספק אם ניתן לשנות את ההידוס הגולמני והקסרקסטיני של מערכת הביטחון.
אם אהוד אולמרט רוצה להיות אותו מדינאי שהוא מתיימר להיות, עליו להתגבר על יצר הפחז כמים שלו להטביע יריב פוטנציאלי בכל שלולית מזדמנת. עליו לקחת את האחריות על החלת מדיניות איפוק וספיגה במובן הכי פומבי לצד שר הביטחון. האם הוא במעלות גיבורים של התגברות על היצר? הסיכוי שמצטייר כרגע קלוש למדי.
סיכום:
מאחורי כוונותיו הטובות ותכונותיו החיוביות של אולמרט מסתתר חתול-תעלול, כלומר הרחוב הישראלי, המערכת הפוליטית ומערכת הביטחון, שכולם בנויים להליכה בתלם. היהפוך אולמרט עורו מפוליטיקאי למדינאי?
