-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

איתן ברונשטיין

התנגדויות מקומיות של יהודים לנכבה הפלסטינית

הנכבה אינה רק אסונם של הפלסטינים שברחו מבתיהם, של מי שבתיהם נהרסו והם אינם רשאים לשוב לכפריהם החרבים. זה גם איתות ליהודים החיים בארץ, שאם ברצונם לכפר על עוולות הנכבה, עליהם להכיר את העבר ולהוקיר את היהודים המעטים שניסו לבלום את הגל העכור ולעזור לפלסטינים.

איתן ברונשטיין

הנכבה הפלסטינית היא אסון חורבן 500 יישובים פלסטיניים ב-1948, והפיכת כשמונים אחוזים מתושביהם לפליטים. אפשר להתייחס לנכבה כאל תוצאה של טיהור אתני מתוכנן, מימוש תוכנית של ההגנה ממארס 1948, טרנספר שעליו דברו, כבר בראשית המאה ה-20, מנהיגים ציוניים שונים. לעומת זאת, ניתן להתייחס לנכבה כאל שרשרת אירועים שהתרחשו ללא שליטה מרכזית וללא יד מכוונת, אירועים ספורדיים של מפקדים מקומיים, שהורו על הריסת הכפרים מיד עם כיבושם. כך או כך, תושבי היישובים האלה הפכו לפליטים, שלא יכלו לשוב לבתיהם כתוצאה מהחלטת ממשלה מחודש יוני 1948.

התוצאה הכוללת והקובעת היתה מהפך דמוגראפי-אתני וגיאוגרפי-מרחבי, שהפך את המיעוט היהודי בארץ לרוב. לכן ניתן לראות במה שקרה ב-1948 ניצחון ציוני ותבוסה פלסטינית. הניצחון הציוני הביא להקמת מדינת ישראל, והנכבה נתפסת מאז כמרכיב היסטורי "הכרחי" להקמת המדינה. ההנחה היא, שהניצחון הציוני חייב את גירוש הפלסטינים, ו/או את הרס יישוביהם, ואת מניעת שובם. ואכן, רוב היהודים בישראל היו שותפים, במעשה או בהסכמה שבשתיקה, למהלך המכונן הזה, וסמכו ידם על הגירוש.

דווקא בגלל זה מפתיע לגלות, שלא מעט יהודים בארץ התנגדו, כבר ב – 1948, למה שחולל את הנכבה, ובמקרים נדירים הם סייעו לפלסטינים לחזור לישוביהם ולהישאר בתחומי המדינה. היו יהודים שמחו על הרג פלסטינים, והיו שניסו להתנגד להרס יישובים אחרי גירוש הערבים.

בין קיבוץ רמת הכובש למושב משמרת  היה, עד 1948, כפר ושמו מיסכה, שתושביו גורשו לכיוון הגדה המערבית. אחת המשפחות, משפחת שביטה, נותרה בתוך גבולות המדינה רק עקב התערבות של יהודים, מקורבים למפקד בכיר בצבא.

מהכפר אלחרם (סידנא עלי) גורשו התושבים מזרחה, וחלקם התיישבו במוקיבלה. אבל משפחה אחת, משפחת מסראווי, נשארה בארץ בזכות חבר יהודי ושכן טוב, שחי ברשפון.

הכפר עין אל מנסי, ליד צומת מגידו, נכבש במהלך קרבות משמר העמק. גם כאן יהודים ממשמר העמק, פנו לפלסטינים והפצירו בהם להישאר, ולא לנטוש את הכפר.

יש חשיבות מיוחדת לעדויות אלה ולאחרות, דווקא מפני שמקורן בפלסטינים שגורשו מאותם כפרים. אלה סיפורים שחשוב ליהודים בישראל לשמוע, כדי להבין שלא כל הפלסטינים הם תאבי-נקם בגלל הנכבה. אדרבה, הם מבקשים להראות, שכבר בעיצומה של הנכבה היו יהודים שסייעו להם. בחלק מהמקרים מדובר בפלסטינים ששתפו פעולה עם היישוב היהודי, והיהודים שסייעו להם עשו זאת כגמול על שיתוף הפעולה. אבל אותם יהודים יכלו, אילו רצו, להתעלם מ"מחוייבותם". ואמנם היו מקרים לא מעטים, בהם התגלתה כפיות טובה מצד יהודים, שלא הגנו על הפלסטינים, למרות הסכמי הגנה הדדיים. מאידך,  יש עדויות על יהודים שהתעקשו לסייע לפלסטינים, למרות שאיש לא היה בא אליהם בטענות לולא עשו זאת.

בקיבוץ שריד היו חברים שהתנגדו לפגיעה בפלסטינים. הם קיבלו הוראות לירות בחקלאים ערבים בשדות הסמוכים לקיבוץ, כדי שאלה יסתלקו משם. נער מהקיבוץ הפציר באביו לא לירות בחקלאחם הללו. חבר אחר ניסה למנוע את הרס בתי הכפר הקטן דאר-טאויל, הסמוך לקיבוץ.

מכך אנו למדים, שהיו יהודים שפעלו נגד הגירוש וההרס, מתוך מחוייבות לשכנים הערבים, ומתוך אנושיות פשוטה. והיו גם יהודים שפעלו ברוח זו מתוך אינטרסים אישיים, פוליטיים או אחרים.

ישראל רוקח, שהיה ראש עיריית ת"א ב-1948, מחה באוזני מפקדי ההגנה על הסגר שהוטל על הכפר שייח מוניס, סגר שאילץ את תושביו לנטוש את הכפר.

בני מוריס מספר על הצלחה בהתנגדות של יהודים לגירוש ערבים מבתיהם. אנשי קיבוץ שער העמקים התנגדו לכוונה של חטיבת גולני לפוצץ את בתי הכפר הסמוך, ערב זובידאת, אחרי שתושביו גורשו ממנו. בניגוד להמלצת צה"ל, הורשו תושבי הכפר לשוב לבתיהם אחרי כמה חודשים.

חבר קיבוץ אשדות-יעקב, שהיה קצין מודיעין בהגנה, מחה על הריסת הכפרים הפלסטינים. הוא כתב לעזרא דנין, מראשי התומכים במדיניות האלימה, וכך הוא כתב: "... השתרר הלך-רוח בציבוריות שלנו, שהערבים הם לא-כלום, שכל ערבי הוא רוצח, שאת כולם צריך לשחוט, שאת כל הכפרים הכבושים צריך לשרוף....... אני רואה סכנה בהשתררות הלך הרוח, שכל מה ששלהם צריך להרוג, להשמיד ולאבד."

ודנין ענה לו: "אם הפיקוד היה מאמין, שבאמצעות הרס, רצח וסבל אנושי נגיע מהר יותר למטרה הנכספת, לא הייתי עומד בדרכו."[1]  עמדתו התוקפנית של דנין ייצגה את מה שקרה בפועל, ברוב המקרים. הפלסטינים גורשו, ובתיהם נהרסו. זה היה הכלל. החריגים היו אותם יהודים, שניסו, ואף הצליחו פה ושם, להתנגד למחוללי הנכבה.

מוריס מציין, שלא מעט אנשי מפ"ם ניסו להתנגד להרס הכפרים עִנַאבַּה, אל-בַּרִיַה ובַּרְפִילִיַה. ויש, כמובן, להזכיר, שרבים מחברי הקיבוצים תמכו בהרס הכפרים, ואף סייעו בכך. אנשי קיבוץ ברעם התיישבו ב-1949 בבתי הכפר בירעם. די מהר נוצרו בינם לבין עקורי בירעם קשרי ידידות וסולידאריות, שנשמרו גם אחרי שהקיבוץ עבר לנקודת הקבע שלו. כשנודע לחברי ברעם על הכוונה להרוס את בירעם ב-1953, הם נסעו להיפגש עם מנהיגי מפ"ם, כדי שאלה יפעלו למנוע את ההריסה. הניסיון נכשל, ולמחרת פוצצו בתי הכפר.

תנועת הקיבוץ הארצי הפיצה, ב-1948, חוזר מחאה ברור: "...שיטת ההרס, לגבי הכפר הערבי העזוב, נמשכת... קשה להשתחרר מהרושם, שיש יד מכוונת, שדעתה נוחה מהסיכוי, שלערבים לא יהיה לאן לחזור ולשם מה לחזור".

צבי לוריא קרא לחוקק חוק נגד הריסת כפרים. אהרון כהן ממפ"ם כתב: "בן גוריון מצווה להרוס כפרים ללא צורך אסטרטגי... במפא"י יש מגמה למחוק למעלה ממאה כפרים ערביים. האם תיבנה מדינתנו על חורבן ישובים ערביים?"

אני חושש שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. אכן, המדינה נבנתה בחלקה הגדול על הרס ישובים ערביים ועל הפקעת אדמות פליטים ואדמות ערבים שנותרו בארץ. אבל קולות מתנגדים נשמעו בזמנו, ולא רק מפי חוגים לא-ציונים.

לטעמי, אלה קולות חיוביים. ברור שלא נוכל להחזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה, אבל אם נכיר בעוולות העבר, נדע לא לחזור עליהן בעתיד.

אליעזר באואר, חבר קיבוץ הזורע, מחה בפני ישראל גלילי ובפני בכירים אחרים במערכת הביטחון: "כאשר נכבש הכפר (אבו זריק), נסו תושביו וביקשו למלט נפשם בבורחם בשדות העמק. יצאו כוחות מהישובים הסמוכים ועקפו אותם. היו חילופי יריות, שבהם נהרגו אחדים מבין הערבים. אחרים הסגירו את עצמם או נפלו לידי היהודים בלי נשק. רובם נהרגו. ואלה לא היו אנשי כנופיות, כמו שנכתב אחרי-כן ב'על המשמר', אלא פלאחים חסרי מגן, מנוצחים... גם בתוך הכפר נתגלו, שעות אחרי הקרב, אנשים שהסתתרו, והרגו אותם... אומרים שהיה גם מקרה של אונס.... מהרכוש בבתים והבהמות שנשארו בלי רועה לקח כל אחד מה שידו השיגה... והרי אין זה אלא גזל...".

מעניין שגם בשנת 2006, כשקטע זה פורסם בקיבוץ הזורע, הוא עורר התנגדות וזעם. גם היום קשה ליהודים לקבל התנגדות למקהלה הכללית, הסומכת ידה על תוקפנות ואלימות, אפילו כשמדובר באירועי 1948.

בניגוד להוראה מפורשת לגרש את תושבי אבו-גוש, אנשים מקרית-ענבים פעלו בניגוד לה, ושכנעו את המפקדים להשאיר את התושבים בבתיהם. גם עם פורדיס וג'סר א-זרקא קרה דבר דומה, כאשר אנשי זכרון-יעקב פנו למפקדי ההגנה, ובקשו מהם להימנע מגירוש. וכך, מתוך כששים יישובים ערביים בין ת"א לחיפה, נותרו רק שני אלה.

הנימוק של אנשי זכרון אינו מחמיא. הם הסבירו, שאם כל הפלסטינים יגורשו, לא יהיה מי שיעבוד עבורם. על-פי עדויות מטבח טנטורה עולה, שאנשי זכרון-יעקב הם שבלמו את ההרג. אמנם טבח טנטורה שנוי במחלוקת בהיסטוריוגרפיה הישראלית, אבל הנקודה העיקרית היא להצביע על העובדה, שהיו בינינו מי שהתנגדו למהלכים האלימים שהוליכו לנכבה.

אחרי שהכפר משהד נכבש, הודיע המפקד המקומי של ההגנה למוכתר הכפר, שמי שברחו רשאים לשוב לבתיהם. הוא הכיר להם טובה בגלל שירותו בצבא הבריטי, ביחד עם חלק מאנשי הכפר. וכל תושבי משהד נותרו בכפרם.[2]

קולות אלה מן העבר הושתקו בהמולת הניצחון שלאחר מחלמת השחרור, אבל הקולות המושתקים מסרבים להימחק, ואנו חייבם להיות קשובים להם. יש הטוענים כי אלה הזיות, והם מבקשים לרפאנו מהקולות הטורדניים. אבל ההשתקה לא תצלח, כי הקולות מהעבר הם עקשנים, והם לא נותנים מנוח. רק אם נתמסר להם, נוכל להבין את שורשי הסכסוך בו אנו חיים, כנקודת מוצא לתהליך של פיוס עם הפלסטינים, תושבי הארץ ופליטיה.

את הסיפורים האלה יש לאתר, לצוד באמצעי פיתוי מתוחכמים. הם לא מתמסרים בקלות. הם נחבאים מתחת לפני השטח, הרווי בנרטיבים המקובלים. הסיפורים האלה הכרחיים כדי לבנות לעצמנו אילן יוחסין אחר, שיאפשר חיים שונים בארץ הזאת. הסיפורים הללו  הכרחיים להבנה, שתמיד היו כאן יותר מאותן אפשרויות, שכותבי ההיסטוריה פרשו לרגלינו. כותבי ההיסטוריה תמיד מייצגים את הצד המנצח, ולכן הסיפורים על יהודים, שנכשלו - בסופו של חשבון - בהתנגדותם לגירוש ולהרג, נותרו עלומים. אבל לא מאוחר להעצים ואף להמציא מחדש את הסיפורים הללו. היהודים שהתנגדו לנכבה מבליטים את העוול שנעשה לפלסטינים.  יהודים אלה חשבו אחרת וניסו לפעול אחרת בזמן אמת, ולמרות זאת הנכבה התרחשה. לכן, העוול המוסרי והאחריות הרובצים עלינו, היהודים, היא כפולה ומכופלת. הקולות של מי שהתנגדו יכולים ללמד אותנו, שהיו ושיש אופציות אחרות. אבל כדי לממש אותן יש להתחייב למאבק למען חיי "שכנות בשלום" עם תושביה ופליטיה הערביים של הארץ.

הנכבה היא אסונם של הפלסטינים, אולם נדמה שניתן לחשוב על הנכבה גם כעל פרק בהיסטוריה של היהודים החיים בישראל. כשלונם של אותם יהודים במניעת או בהקטנת ממדי הנכבה, הוא העומד ביסוד הקונפליקט המתמשך, שאותו אנו חווים עד היום.

-------------------------------------------------------------------------

איתן ברונשטיין יזם את הקמת עמותת "זוכרות" והוא המנהל אותה. הוא חוקר את הבניית הנוף בישראל בהקשר של הריסת הישובים הפלסטינים בנכבה. למד בתוכנית לפרשנות באוניברסיטת בר-אילן.

------------------------------------------------------------------------