הקמת המדינה היתה קו פרשת המים של הציונות. אחרי השואה והעליה הגדולה מארצות המזרח, איבדו מנהיגי המדינה את הצפון. במקום לשלב בהנהגת המדינה נשים ויוצאי עדות וצעירים מוכשרים, הם תמיד מינו את בני דמותם לרשת את מקומם. הטעויות האלה נמשכו עד מלחמת יום כיפור והמהפך שבא בעקבותיה. אבל מתברר שגם ה"יורשים" לא למדו את הלקח הראשוני והבסיסי; להתקדם פירושו להעז לפלס דרכים חדשות, ולא לדבוק בישן.
ראשוני המהגרים היהודים, שהגיעו לפלסטינה בהשראת הרעיונות הלאומיים, הקדימו את ייסודה הרשמי של התנועה הציונית. את יישוביהם החדשים הם הקימו הרחק מירושלים, באזורי ספר מרוחקים, ועצם הקמתם היתה קריאת תיגר על "היישוב הישן". הבחירה המתריסה להתרחק מירושלים, הפכה חלופה מעשית לחיי היהודים לאורך מאות בשנים. השמות שהוענקו ליישובים: "פתח-תקוה", "ראשון-לציון", "ראש-פינה", "יסוד המעלה" היו הצהרת כוונות. "אנו נהייה הראשונים", הם שרו בהתלהבות. כאשר הם רקדו "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה", הם הצהירו שהם נוטשים את המרכז, את המסורת, את המערכת הנורמטיבית, ופורצים דרך חדשה במקומות חדשים, הרחק מאורחות החיים והתרבות המקובלים, במנותק ממקורות הפרנסה המסורתיים ומהמסגרות ההירארכיות הוותיקות.
לא היתה כאן התרסה נגד הדת. בשלב ההוא, רובם הקפידו על שמירת (לפחות) כמה ממצוות הדת. ההתחלה החדשה ביקשה לבטא התחדשות כפולה: של היהודים כיחידים, שבהתנחלותם בקרקע סיגלו לעצמם פרנסות "בריאות" ואורח חיים מודרני, והשניה, של היהדות כבשורת השיבה לאותה ארץ, שבה יצרו העברים הקדמונים את ספר הספרים. כך, האמינו המהגרים, תחלחל לוורידי היהודים כולם רוח השליחות המוסרית והברכה הטמונה ביהדות לאנושות כולה.
אבל הלהט שהביא את ראשוני המתיישבים לארץ התכלה במאבק על עצם קיומם והישרדות מושבותיהם. מאבק זה כילה את תעצומות הנפש שאיתם הגיעו. המאמץ שנתבע מהם לא הותיר מקום לפעילות במסגרות שחרגו מהמושבה הקטנה שנבנתה ברוב עמל, וסופם שהם נשחקו ונעלמו מהשיח הציוני ומההנהגה הלאומית. למרות חשיבותם כמפלסי דרך, אך בודדים מאותם חלוצים זכו לפינה בפנתיאון הלאומי של האבות המייסדים,
הקבוצה שממנה צמחה הנהגת "המדינה שבדרך".
מנהיגי היישוב, אשר לימים הנהיגו את מדינת ישראל, צמחו מקרב גל המהגרים השני, שהגיע ארצה בראשית המאה העשרים, ונודע בשם "העלייה השניה". בקבוצה זו התפתחו הרעיונות שהיו האתוס הקולקטיב של היישוב בתקופת המנדט הבריטי, ואחר-כך בשנותיה המעצבות של המדינה. האתוס החדש נסמך על פרשנות רוויזיוניסטית לתנ"ך, ועל כמיהה לבריאת חברה אחרת ו"אדם חדש", אותם רעיונות שרווחו גם בחוגים מהפכניים ברוסיה. ביסוד האתוס עמדו החתירה לשוויון, לאורח חיים צנוע, לשיבה אל הטבע, לעבודת אדמה, לבעלות משותפת על אמצעי הייצור ולהעדפת הספר המרוחק על פני המרכז.
אנשי העלייה השניה קיבלו על עצמם לממש בעולם המעשה, "במו חיינו", כפי שהרבו לומר, את מסקנות הגותם. הארגונים הקטנים שהם הקימו היו התשתית שעליה נבנו אחר-כך הקיבוצים, המושבים, המערכת הצבאית החשאית, "חברת העובדים", הקואופרציה הצרכנית, המערכת היצרנית. האידיאולוגיה התפתחה במקביל להתפתחות הארגונים. ההתנסות בפרקטיקה נעשתה במקביל לגיבוש אוונגרד המגשימים. הם לא התעניינו במיוחד בתאוריות האוטופיות שרווחו אז ברוסיה, תיאוריות שנסמכו על יסודות מדעיים כביכול.
להבדיל מחבריהם שנותרו באירופה והתכנסו בערים הגדולות והסתופפו בחוגים של הוגי דעות מהפכניים, החלוצים העדיפו את השוליים, את החדש. העדפתם היתה בעד, לא נגד. למכתבים אל חבריהם שנותרו מאחור, הם צרפו צילום קבוצתי עם טוריות וכאפיות. הקבוצה היתה המסגרת הארגונית שאליה חברו, והקבוצה היתה המשען הכלכלי, המרכז החברתי, מוקד הזהות וההזדהות.
רבים מהארגונים הקטנים שקמו אז נקראו "הסתדרות" במובן של התארגנות, לא של טובת הנאה אישית. ראשית התארגנותם נועדה למילוי צורכי קיום ראשוניים: מזון, בריאות, תעסוקה, דיור, נוכח התנאים הקשים ששררו אז בארץ. כך קמו הסתדרות הפועלים החקלאים בגליל, ההסתדרות ביהודה וההסתדרות בשומרון, וכך קמה "קרן עבודה", שהתפתחה להיות בנק הפועלים, וכך גם "קופת-חולים", "החורש", "השומר", "המשביר". הארגונים הללו היו בית יוצר למנהיגים טבעיים. מי שעלה בידם לפתח את הארגון שבו צמחו, למדו להכיר את חשיבות הפוליטיקה. השאפתנים שבהם החלו לאחד ארגונים ולצבור כח.
במהלך השנים, הכוח שצברו הקנה להם מעמד בהנהגת היישוב. דוד בן-גוריון, משה שרת ולוי אשכול, שלושת ראשי הממשלה הראשונים של ישראל, צמחו בארגונים הללו, וכמוהם הנשיאים יצחק בן-צבי וזלמן שזר.
דוד בן-גוריון. בראשית היה החזון |
"בראשית היה החזון", אמר בן-גוריון, והתכוון לכך שהאידיאולוגיה היא שהדריכה וכוונה את מעשיהם. ואילו ברל כצנלסון טען: "בראשית היה המעשה", כלומר האידיאולוגיה הולבשה על הפרקטיקה.
ברל כצנלסון. בראשית היה המעשה |
בן-גוריון וכצנלסון נמנו על אותה חבורה. יחד הנהיגו את תנועת העבודה ואת היישוב כולו, מחלקים ביניהם את תחומי האידיאולוגיה והפרקטיקה. מהציונות המדינית של הרצל הם נטלו את הדגש על מאבק לאומי-פוליטי, ומהציונות הרוחנית של אחד-העם את הדגש על התחדשות תרבותית-רוחנית.
כראש-ממשלה בחמש-עשרה שנותיה הראשונות של המדינה, בן-גוריון השקיע מאמץ עצום בהקמת כור היתוך לעברי החדש, חלופה לדמות היהודי הגלותי, שחיים נחמן ביאליק תאר את עליבותו ואת חוסר הרלוונטיות שלו בשיר "המתמיד". בן-גוריון וחבריו התוו מסלול חיים שלם, שעל פיו יש להיות לוחמים, חלוצים, מתיישבים החיים בספר ואנשים העומדים תמיד לרשות החברה, כדי לממש את הרעיונות המדיניים–מהפכניים שלה. ראשוני ההוגים של הציונות המדינית וחלוציה; אחד-העם וביאליק, בן-גוריון וברל כצנלסון, הציעו רעיונות שונים ואף סותרים. אבל בדבר אחד, עקרוני ופרקטי כאחד, הם היו שווים: הדגש של הגותם ומעשיהם היה על ה"בעד".
במבט לאחור אנו מגלים, שהקמת המדינה היתה קו פרשת המים של הרעיונות והחלומות, פרי רוחם הפורייה. לאחר שתי מלחמות עולם, שהתחוללו במחצית הראשונה של המאה העשרים, חלו במחצית השניה של המאה שינויים מהותיים בנורמות האוניברסאליות. השואה שינתה לחלוטין את פני העם היהודי ואת הרכבו הדמוגרפי. לישראל הצעירה זרמו מאות אלפי יהודים. רובם הגיעו ממקומות, שלא הושפעו מזרמי המעמקים הרעיוניים שהזינו את התנועה הציונית בתקופת עיצובה. בבואם למדינה שנולדה בתוך מלחמת שחרור, היתה לאזרחיה החדשים קשת מגוונת מאוד של ציפיות, החל מכמיהה פשוטה לשיקום אישי, ועד אמונה תמימה בגאולה משיחית. המתח בין המסרים התובעניים, שהאבות המייסדים ביקשו להנחיל, ובין ציפיותיהם של מי שהפכו להיות רוב תושבי המדינה, נחשף לאיטו והוליד שורה של שסעים חברתיים.
כאשר התמנה בן-גוריון לראש הממשלה הראשון של ישראל, הוא היה בן 62 , ומזה שנים הוא נקרא "הזקן". נשיא המדינה, חיים וייצמן, היה מבוגר ממנו. המדינה היתה צעירה מאוד לא רק משום שזה עתה נוסדה, אלא גם משום הגיל הצעיר של אוכלוסייתה ותובענות אורח החיים שבה. לידתה של המדינה במלחמה, החשיבות המרכזית של השירות הצבאי בחיי אזרחיה, התזזית שנדרשה מתושביה, כל אלה יצרו הוויה של חברה צעירה. הפער בין הדימוי הצעיר של החברה, לבין הדימוי הישיש של מנהיגיה, יצר ציפיות לחילופי הנהגה. כמעט כל המנהיגים "הזקנים" היו ילידי רוסיה, שהעברית בפיהם נשמעה זרה. הסתגלותם הקשה ליקוד השמש ולקשיחות הנוף ניכרה במראה גופם ובהתנהגותם. והנה, בבואם להכין מה שנקרא בשפתם "קאדר של ממשיכים", הם לא בחרו בילידי הארץ, וכמובן שלא בבני ארצות האיסלם, ועל אחת כמה וכמה שהם לא בחרו בנשים. הם לא סמכו אלא על צלמם ודמותם, יוצאי אותה תרבות, שספגו אותם רעיונות.
במהלך עשר השנים הראשונות של המדינה כיהנו בה שמונה ממשלות, ומספר השרים בהן עלה על ארבעים. רק שר אחד היה יליד הארץ וספרדי (בכור שיטרית), והיתה ביניהם רק אשה אחת (גולדה מאיר).
במלאת למדינה עשרים וחמש שנה, הדמוגרפיה של אוכלוסייתה היתה שונה לחלוטין מזו שהיתה עם הקמתה, אולם רוב חברי הממשלה היו עדיין ילידי מזרח אירופה, נאמני האתוס שגובש בתקופת העלייה השנייה, אתוס שהספיק להעלות עובש.
רעידת האדמה הרעיונית והפוליטית שהתרחשה בעקבות מלחמת יום הכיפורים סלקה מההנהגה את הווטרנים ההם. הסתלקותם הפתאומית, על רקע משבר אמון עמוק, גרמה לרעידות המשך עזות, שחוללו את המהפך הפוליטי של 1977. המהפך אכן סילק סופית את האתוס הישן, אך לא הביא עימו אתוס חדש.
כמעט שלושים שנה חלפו מאז המהפך ההוא ועד ל"מפץ" הנוכחי, ולמרבה הפליאה והאכזבה, לא התגבשה פה חלופה. שרשרת המנהיגים, שקמו ונפלו בזה אחר זה, ידעו היטב למה ולמי הם מתנגדים, אך לא ידעו במי ובמה הם מצדדים.
בשירו "נגד" אומר אלכסנדר פן: "וכל שאליו היום נכספנו הרי זה נגד! נגד! נגד!" בלהיות נגד, ההנהגה הישראלית הנוכחית טובה. זה כל מה שיש לה להציע לאזרחיה שלה ולפלסטינים הנשלטים על ידה.
