"לפני כמה ימים הייתי בַּסוּפּר. פתאום דחף אותי באלימות איש זקן. שאלתי אותו: למה אתה דוחף אותי? והוא ענה: כי אני שונא אותך".
רועי חן. אני לא בטוח שיש חיים אחרי המוות, אבל ספרותית שווה לי להאמין בכך
צילום: מוטי קיקיון |
ההתרחשות הזאת אירעה במציאות, אבל היא נשמעת כמו עלילה טיפוסית שהמציא הסוֹפר-מחזאי-מתרגם הצעיר רועי חן. חן, יליד 1980, הספיק לכתוב רומן ("סוסי הדיו", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005) וקובץ סיפורים קצרים: "תל של אביב" (שיראה אור ב - 2006 באותה הוצאה). כמו-כן כתב חן את המחזה "שושנת יריחו", שהועלה בתיאטרון מלנקי-תמונע ב - 2005, ואת "ריקוד לבן", שהועלה בפסטיבל תיאטרון רחוב בבת-ים ובפסטיבל עכו. בנוסף הוא תרגם את "גן הדובדבנים" של צ'כוב, את "אנשים עניים" של דוסטוייבסקי, את "הקומדיה של השטן" של בלזק ועוד.
ואם לא די בכל אלה, הוא גם כתב שירים וסיפורים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת שונים. "כבר בגיל 14 הייתי מאוד לחוץ," הוא מתוודה. "הרגשתי שמישהו מצמיד לי אקדח לרקה ושאני מוכרח ליצור, כי כל רגע שאני לא יוצר אני מתבזבז."
מי שיגלוש באתר הכּנֶסת, ימצא שם פרוטוקול מישיבה, שהתקיימה בפברואר 2006, ודנה בסגירת החוג ללימודים סלאביים באוניברסיטה העברית. בין הדוברים בישיבה היה חן. וכך הוא פתח את דבריו: "שמי רועי חן, ואני עובד כסוֹפר ומתרגם מרוסית לעברית, למרות שלא הייתי אמור לעשות זאת, בהיותי ממוצא מרוקאי".
האם הרגשת שמזמינים אותך להשתתף בישיבת הכּנסת על תקן מזרחי שלמד רוסית?
ידידים שלי הזמינו אותי לדבר ולמחות על סגירת החוג ללימודים סלאביים. ברור שהיה בזה גם האלמנט של הלא-רוסי, שבא לדבר בוועדת הכנסת על קיפוח השפה הרוסית. אבל בתור מישהו שלא גדל בבית של דוברי רוסית, אני מאוד מזדהה עם המאבק. הרי אנשים אחרים יכולים ללכת להורים שלהם או לפתוח ספרים ברוסית בבית, ואני לא יכולתי. מה שמצחיק הוא, שבזמנו לא התקבלתי לאוניברסיטה העברית, ודווקא אני התגייסתי לטובתה. אגב, הדיון עצמו היה מגוחך, כי נציגי האוניברסיטה לא הגיעו בכלל לישיבה.
אתה זוכר את הפעם הראשונה שהגעת למוסקבה?
חלמתי על רוסיה ודיברתי רוסית עוד לפני שביקרתי שם. למוסקבה הגעתי בגיל תשע-עשרה, כרומנטיקן אמיתי. כל מה שציפיתי לפגוש – פגשתי. כל הדמויות והסיטואציות שעליהן קראתי וחלמתי היו שם. לא התאכזבתי מכלום, כי לא היה הבדל בין מה שדמיינתי לבין המציאות. קניתי צילנדר, כפפות לבנות ומקל הליכה, וככה הסתובבתי במוסקבה. מהר מאוד גיליתי את המורכבות של העיר הזאת. יש שם שנים-עשר מיליון תושבים, שרובם יודעי ספר. לתרבות יש שם חשיבות עצומה. הסֵפר תופס נתח נכבד מחייו של אדם מן השורה. עבורו, ספר אינו משהו שנועד להעביר את הזמן או סתם לבדר. קריאת סֵפר היא הזדמנות לחשוֹב, לשאול שאלות ולחפש תשובות. מובן שהרבה מאוד אנשים קוראים זבל וכותבים זבל, אבל הודות להיסטוריה התרבותית שלהם, הם לא קברו את יום האתמול. אף דור לא מחסל את הדור שקדם לו, ולא מנסה להמציא הכל מחדש, אלא להוסיף על הקיים.
מה הלהיב אותך בעיר הזאת?
מוסקבה נתנה לי אפשרות להיות הרבה אנשים. אמנם יש שם הרבה ציניות, אבל זו ציניות שונה מזו שאנחנו מכירים. היא נובעת מלב רחב וחם, והאנשים מקבלים התנהגות ומחשבה קיצוניים וחורגים. העם הרוסי יכול להגיע לאינטימיות תהומית תוך שניות, ותוך שניות לצאת ממנה. לפעמים אני מרגיש שבארץ לא זוכרים כלום, כי לא איכפת לנו מכלום. שם אתה נותן כבוד לאדם העומד מולך. יש שם בוז לשלטון וכבוד לפרט.
מוסקבה היא קוסמופוליטית?
המון אנשים במוסקבה הם "זרים", לא בני המקום, אבל האווירה מאוד לא קוסמופוליטית בגלל הפטריוטיות הרוסית. כולם שם פטריוטים. כולם, למשל, מעריצים את פושקין. הם האלילוּ דווקא משורר. לא צאר ולא גנרל. וזו בחירה מודעת. ההשקעה הנפשית והכספית שלהם בתרבות היא עצומה. לא מזמן ביקרתי בתיאטרון שהעניק ראש עיר אחד לבמאי שאני מכיר. בניית התיאטרון הזה עלתה עשרים ושמונה מיליון דולר.
אתה מעדיף להגדיר את עצמך כסופר או כמחזאי?
אני, בראש ובראשונה, סופר. התיאטרון הוא העבודה שלי, הפרנסה. לו היה לי כסף, לא בטוח שהייתי עובד בתיאטרון. חלק מהפרוייקטים אני כמובן מאוד אוהב, ומאוד נהניתי לתרגם מחזות קלאסיים, אבל אני רואה עצמי קודם כל כסופר.
האם לעובדה שאתה מתרגם ספרים ומחזות יש השפעה על הפרוזה שלך?
בכתיבתי קיים יחס הדוק בין תיאטרון לספרות. כשאני כותב פרוזה, אני חושב על תיאטרון, במובן של זירות התרחשות, תפאורה ודינמיקה של פעולה. אבל בה בעת אני מנסה ליצור באמצעות המילים שלי מוסיקה.
איך משפיע פרסום ספר שלך על תהליך היצירה?
כשמתפרסם ספר שלי, אני מייד מתחיל לכתוב את הבא אחריו. אני אומר לעצמי שאני הולך לכתוב משהו גאוני, לא כמו הדבר שכבר התפרסם. אני באמת מאושר מהפרסום, אבל כשיצא "סוסי הדיו", לא עשיתי אף אירוע לכבוד הופעתו. זאת היתה שמחה אישית שלי, שלא רציתי לִכפות אותה על אחרים. זה היה נצחון קטן שלי על עצמי. ידעתי שזאת אבן-פינה לְעולם ספרותי סוער שלי עם עצמי. כשהספר יצא הייתי בהוצאת הספרים, החזקתי אותו ואמרתי לעצמי: עשינו את זה. אני ואתה יצאנו לאור. לא התחשק לי לקפוץ באויר מרוב שמחה, אבל הייתי מאושר שמשהו מאוד אינטימי קרה לי.
עלילת הרומן "סוסי הדיו" מתרחשת בירושלים, ורועי חן כותב בפתיח לספר: "הסיפור שלי התרחש בירושלים / אבל לא בירושלים שלכם, אלא בירושלים של מעלה / אבל לא בירושלים של מעלה ששייכת לאלוהים ולמלאכים. הו, לא... / הסיפור שלי התרחש בירושלים של מעלה ששייכת לי ולרוחות".
חיית אי-פעם בירושלים?
אף פעם.
כסופר תל אביבי, למה בחרת בירושלים כזירת התרחשות לעלילת הספר?
ירושלים היא סוג של מיסטיפיקציה עבורי. הייתי צריך זירת התרחשות מיסטית למחצה, כדי לבנות בה עלילה מיסטית למחצה. עשיתי מסע דומה גם בשפות ובספרות. הייתי צריך לנסוע לרוסיה מתוך אהבת השפה הזרה, כדי לשוב ולהעריך את העברית. באותו אופן הייתי צריך לנסוע לירושלים כדי לחזור לתל-אביב ולכתוב עליה. אני משער שזה נבע גם מהרוויה בתאורי תל-אביב הריאליסטית בספרות הישראלית העכשווית. רציתי "להשתמש" בירושלים הלא ריאליסטית, כדי לנגח את התופעה הזאת.
הקריאה ב"סוסי הדיו" יוצרת רושם שמדובר בתיעוד אותנטי של הוויה ירושלמית. הרושם הזה נכון, או שמדובר באקזוטיקה תל- אביבית?
ירושלמים שקראו את הספר אמרו שהוא מאוד ירושלמי, וזה החמיא לי. הסתובבתי בירושלים המון, וחייתי בה חיים פרועים. לעתים ישנתי ברחובות. הסתובבתי עם חבורות של אנשים משונים, חלקם עלובים במיוחד. אחד הלקחים שלמדתי הוא, שאדם בודד תמיד רוצה להיות מוקף באנשים "נמוכים", שלידם הוא יהיה "גבוה" יותר. אבל זו אשליה. ובעצם, אני שונא חבורות. אני לא מסתדר איתן. כל פעם אני משלה את עצמי וחושב שהפעם, ביחד, נעשה משהו גדול מהמציאות. נשנה אותה. ואז, כשאני יושב עם סופרים, מתרגמים, שחקנים, אני מת ללכת הביתה ולכתוב. לא כיף לי בחבורה, כי תהליך היצירה מחייב בדידות.
מערכות היחסים בין הגיבורים שלך לבין האהובות שלהם מזכירות את האיורים הסאדו-מזוכיסטיים של הסופר והצייר הפולני ברונו שולץ.
אנחנו נולדים בתחושת חורבן, בגלל הזמן האוזל, והידיעה שהכל ייהרס ויתכלה. לעתים, כשמגיעים לאינטימיות מושלמת בזוגיות, מתחילים לבחון את החורבן מקרוב. פעם בדקתי איך תחושת החורבן מתבטאת אצל האישה שאיתה חייתי. התבוננתי בה ונהניתי להאיץ את התהליך בכל מיני אופנים. וזה היה הדדי. אין כאן עניין של השפלה. זה עניין של בדיקה. זה כמו לגעת בעצמך ולחוש תחושה שונה מזו של נגיעה באחר.
מה, בעצם, חורה לך בחבורות ספרותיות?
יש בהן אשליה. גם בחבורות שמספרים לנו עליהן בהערצה ובגעגועים, כמו על חבורת כסית. זה תמיד אותו דבר. יוצרים לבד, אבל שותים ביחד, ואסור לערב ביניהם. אני לא משייך עצמי לשום זרם ספרותי. אני שומע ויכוחים כאילו יש זרמים, ואני תמיד מופתע מחדש, כי, בעצם, הכל היום אישי. אין חבורות וזרמים אמיתיים. אני לא מוכן לאבד את הכתיבה שלי תמורת עישון סיגריות בצוותא וזיבולי שכל משותפים על כל העולם.
הקריאה ביצירתו של רועי חן היא מפתיעה, מרגשת, וכמעט תמיד מצחיקה. להלן קטע קצר מתוך הסיפור "הבוּל":
"לפני כמה ימים, לפנות בוקר אני מרגיש מין חמימות בצוואר, כאילו חתול נרדם עלי. וכמו שאתה יודע, אין לי חתול. אני פוקח את העיניים ולא רואה כלום כי אני בלי משקפיים. קשה לי לנשום. אני שולח יד למשאף, לוקח שאיפה, אבל עדיין קשה לי לנשום. אני שולח יד למשקפיים ולפתע מגלה שמעלי עומד מישהו ומנסה לחנוק אותי. 'למה אתה חונק אותי?' אני שואל.
'למה אתה לא נחנק?' הוא אומר בפליאה וממשיך לחנוק. ואני, אתה מכיר אותי, יש לי אסטמה מלידה. אני לא מתרגש מחנק."
"ו.." המהם מוכר הבולים בלעיסה.
"אני אעשן סיגריה ברשותך. אני מבטיח לכבות מיד אם מישהו ייכנס."
"אתה יודע שאיש לא ייכנס," אמר מוכר הבולים ושלף מאפרה מתחת לדלפק. מקס נשף לאט את העשן.
"נו." אמר מוכר הבולים.
"מרתק, אה? ידעתי שתתעניין. אפשר לטעום את האורז?"
"אחרי שתסיים את הסיגריה ואת הסיפור."
"קמצן. גרגרן. בקיצור, בשלב מסוים הוא התייאש ועזב אותי. הסתבר שהוא גנב. הוא אמר לי בעצמו: 'אני גנב'."
"נרקומן," סינן מוכר הבולים.
אילו יצירות השפיעו על ההומור שלך? האם הפרוזה שלך מתאפיינת בהומור רוסי?
ההומור שלי נובע מהתבוננות שלי בעצמי. אני מסתכל על עצמי, וזה מצחיק. אולי זה הומור יידישיסטי, כמו של בשביס זינגר ושל שלום עליכם, הומור שיש בו קריצה, הגזמה של סיטואציה רגילה. הדמויות שלי כנות באופן חסר טאקט".
מה עוד למדת מהספרות היידישיסטית?
בשביס זינגר לימד אותי שתמיד יש לשמור על מתח, לכתוב עלילה שהקורא ירצה לדעת מה קורה בסופה, ליצור מערכות יחסים מורכבות בין דמויות ולהתיר אותן. אני מאמין בסיפור טוב, אבל זה לא מספק אותי. אני תמיד מנסה להלביש עליו קורי עכביש ורוחות רפאים. למה? כי מעניין אותי לדעת איפה נמצאים האנשים שמתו ומה הם עושים עכשיו. אני לא בטוח שיש חיים אחרי המוות, אבל ספרותית שווה לי להאמין בכך. הרבה יותר כיף לחיות ככה.
