יצחק לאור, 2002, הקיבוץ המאוחד, 232 עמ'.
יצחק לאור לא יכול לבחור שם יותר עמוס מ - ורד צלע למבחר הסיפורים המשוגעים והמרושעים, גם אם אמינים שלו. הראיתי את כריכת הספר לעשרים איש וביקשתי מהם לחזור על השם. אחד בלבד קרא את השם נכון. אחרים קראו: ורד הסלע או ורד הצלע...
לכאורה, ורד הוא שם של אשה, וצלע יכול להיות שם משפחה. למעשה, ורד הוא גם שם של פרח, המופיע על כריכת הספר, ספק שמוט ספק מושלך על הרצפה. ורד גם מזכיר דיון מרתק שהתרחש בתקופת התחדשות השפה העברית סביב השאלה כיצד לקרוא לפרח ששמו הלועזי הוא rose . האם לכנותו ורד או שושן (שושנה). בתנ"ך מופיעות המלים שושן ושושנה בלבד, ואילו השם ורד לקוח מלשון חז"ל.
ורד כפרח הוא רך ומשיי, קטיפתי וריחני, חושני ורומנטי. הפרח רגיש וחשוף ופגיע למגע, אך השיח עצמו הוא קוצני, ממש כדברי שיר השירים (פרק ב', פסוק ב'): כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.
צלע יכולה אמנם לשמש כשם משפחה, אך בוודאי שאין זה שם משפחה מצוי או צפוי. על פניו היה אפשר לקרוא לאישה צלעית (כמו צלמית), או לפחות לקרוא לכל הנשים בשם משפחה זה, ברוח פסוקים כב-כג בפרק ב' של בראשית: וַיִּבֶן יְהוָה אֱלהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיאמֶר, הָאָדָם, זאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זּאת.
בעברית שלי, צלע קשורה גם לצליעה. ורד הצולעת? האם יאה שם זה לגיבורה של הסיפור המטלטל הזה? בעברית של ספר תהילים (פרק ל"ח פסוק י"ח), צלע קשורה לכישלון, לצרה: כִּי-אֲנִי, לְצֶלַע נָכוֹן; וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד. האם סיפורה של ורד צלע הוא סיפור של כישלון?
אי-אפשר להתעלם מעובדה נוספת, והיא שלאוזני דובר "ישראלית", קרי עברית בת זמננו, הצירוף ורד צלע מזכיר את ורד הצלע, נתח בשר בקר הלקוח מאזור המותן, ומתאים במיוחד לאומצה. האם ורד היא מנת בשר עסיסית במיוחד? ואולי ורד היא סתם צלע שלישית או חמישית?
הגיבור של הסיפור השני הוא אורי. יש לו שם של ילד נחשק, אליו מתגעגעות כל ההנשים העקרות, והוא קשור בסיפור בגידה עם מירי, הנשואה. מירי אינה אלא מרים, אחות משה, שנענשה בצרעת משום שריכלה על אחיה ודנה אותו לכף חובה על שהתנזר מציפורה אשתו.
בסיפור השלישי אנו פוגשים כמעט אלוף מחיל אוויר, ששמו פסל גזע, שנהרג בתאונת מסוק, "מתוך יצר של הרס עצמי" (עמ '23). הסבירות שפסל גזע יהיה שם פרטי ושם משפחה נמוכה בהרבה מזו של ורד צלע. צירוף זה מעלה שאלות רבות. האם הטייסים הם גזע מיוחד? האם הם פוסלים את האחרים? האם מעמידים אותם על כן? האם כולם דומים זה לזה?
הקורא מוזמן להמשיך את מדרש השמות, למרות שלא כל השמות בספר הם עבריים. ולא הייתי מפרטת את כל האפשרויות, אלמלא עקבתי במשך שנים אחרי פרסומיו רבי הידע והחתרניים של יצחק לאור, הבקי בעברית על רובדיה, והנועז בדברו עליה. כך, למשל, עשה באוסף המסות שלו דברים שהשתיקה (לא) יפה להם (2002, בבל).
עוד בטרם פתחתי את הספר היו לי ציפיות מורכבות מהגיבורים של לאור. כמו בכל הסיפורים שלו, החברה הישראלית מוארת באור חד, לא תמיד מחמיא, אבל מאוד אמיץ, קצת ציני וקצת מכליל, מרושע ולא מצחיק, אך רגיש בהבחנותיו וכתוב בעוצמה.
בחלק הרביעי של הספר – הספינה האבודה - יש שבעה סיפורים. הראשון נקרא: העקידה הצליחה, ואילו השישי מביניהם: העקידה נכשלה.
העקידה הצליחה נפתח בתיאור מרגש על אב הנפרד מבנו, העומד לצאת לדרך ארוכה ובלתי ידועה. הוא נפתח בהשוואה צמודה לסיפור העקידה התנ"כי, מתפתח לסיפור שמזכיר הורים באירופה, ששלחו את ילדיהם לארץ-ישראל כדי למלט אותם מהשואה המתקרבת, ומתגלה כתיאור של אב הנפרד מבנו, בדרכו לעולם הגדול, טרם שהוא מגניב אותו אל מחוץ לגבולות הארץ, כדי שהבן לא ישרת בצבא. אגרוף בבטן. לא נעים, אבל לא מופרך. ובעיקר כואב.
בשורות הראשונות נראה, כאילו ההתייחסות לסיפור העקידה תפורה בחוטים גסים, אך בהמשך מתגלה במלוא עוצמתה מערכת היחסים בין הקורא לטקסט, שכן ההנחות של הקורא משתנות ומתפתחות ללא הרף עד הסיום הבלתי צפוי.
העקידה נכשלה הוא סיפור כמעט הזוי, אולי מפני שיצחק לאור עושה בו את היום לחושך. הוא מעמיס על סיפור אחד כל-כך הרבה בעיות קיומיות של ההוויה הישראלית, עד שאמינותו נפגעת, וכנ"ל אמנותו. המסרים גלויים מדי. מעצבנים. יצחק, הבן כמובן, בוחר לא לברוח מהארץ. האב, מתברר, היה בזמנו קאפו. בסופו של סיפור הופך הבן להיות מורעל תרתי משמע, ומגיע להיות רמטכ"ל, או כמעט רמטכ"ל.
לא אמשיך בתיאור הסיפורים, כיוון שאני עלולה לקלקל לקוראים את חווית הקריאה. אומר רק כי הספר שווה קריאה, גם אם לא כל הסיפורים שווים ברמתם. אבל העדפה היא עניין של טעם.
