שלושה מילדיי לומדים השנה בבית ספר יהודי-ערבי בגליל. השותפים בפרויקט החינוכי- ייחודי הזה באים מרקעים שונים, ומביאים לבית הספר השקפות שונות. חברי המִצפים במועצה האזורית "משגב", מסבירים את הירתמותם לקיום בית הספר בצורות שונות. עבור חלק מהם, הבחירה לא הייתה ערכית בלבד, והיא נבעה גם משיקולים מעשיים הכרוכים במערכת החינוכית המקומית ובמשאביה. הורים יהודים אחרים מסבירים את השתתפותם בפרויקט, במונחים פטריוטיים ישראליים, ואילו הורים אחרים רואים בהליכת בניהם לבית הספר היהודי-ערבי קריאת תיגר על מוסכמות ציוניות-ישראליות.
הורים מסחנין, מכאוכב ומשעב מבטאים מגוון רחב של השקפות בנוגע לדו-קיום הישראלי-ערבי, ולזהותם כאזרחי מדינת ישראל וכפלסטינים. גם בקרבם משמשים בערבוביה מניעים ערכיים ומעשיים. בצד הלא-יהודי יש כמה נוצרים, אך הרוב הם מוסלמים, המשקפים קשת שלמה של גישות לנושאי דת, מדינה ומודרניזציה.
בנסיבות אלו, קשה לפתח בבית הספר מתודולוגיה חינוכית העומדת בדרישות פדגוגיות, ובה בעת להתמודד עם אוריינטציות מגוונות באשר לחיים במזרח התיכון בכלל ובגליל בפרט. ומהותה של מדינת ישראל - מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה - מרחפת כל הזמן ברקע. מבלי משים נמשך בית הספר לקיים דגם, שמציב את החיים בגליל בפרט, ואת הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל, כסיפורם של שני נרטיבים שונים ומנוגדים.
רעיון הנרטיביות הוכנס לשיח האקדמי בשנות השישים, בתגובה למגמות ולמאורעות פוליטיים וחברתיים שאירעו אז, וערערו, לכאורה, את מעמדם "המדעי" של תהליכים היסטוריים. על רקע מתחים, מחדלים ואסונות של התקופה, נטען השיח הציבורי במאפיינים המקובלים בעולם הספרות. באקלים שבו הרבו לדבר על אבסורד, על פערי דורות, על חרדות ועל הסתייגויות רגשיות מהחיים המודרניים, קשה היה לתפוס את ההיסטוריה כרצף אחיד וליניארי, מובן רציונלית וניתן לפרשנויות נאורות.
הגבולות בין היסטוריה לספרות טושטשו בצורה שפגעה בשני התחומים. טשטוש הגבולות בין הדיסציפלינות הביא, בסופו של דבר, לפוליטיזציה של הביקורת הספרותית, וכן לזלזול בחשיבותם של תהליכים היסטוריים, שהפכו ל"סיפורים" נטולי נסיבות אובייקטיביות והיגיון כלשהו.
תמורות של שנות ה-90 בארץ הגבירו את הנטייה לתאר את נסיבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני במונחים ספרותיים. ההכרה באש"ף והמיסוד של מנגנוני ההידברות כפו התמודדויות עם הנרטיב הפלסטיני. פתאום היה עוד סיפור בקונפליקט הזה, ותהליך אוסלו חיזק את התחושה, שסופו של הסכסוך יהיה בעושר ובאושר, או בשבר ובאסון, בדיוק כמו בכל סיפור אחר.
חוקרים ישראלים ופלסטינים חלוקים בדעותיהם הפוליטיות, אך הם שותפים לאותה מתודולוגיה ספוגת מינוח ספרותי והנחות ספרותיות. מקובל לתפוס את הסכסוך כתולדה של מאבק בין שתי תנועות לאומיות, המונעות בעיקר על-ידי כמה מיתוסים מציתי דמיון ורגש. כמו בכל סיפור, הצדדים בטוחים בדבר נקודת המוצא של הסכסוך. תחילתו בלידתן של שתי התנועות הלאומיות המודרניות. בני מוריס, הישראלי, מתארך את תחילתו ב-1881 , וראשיד חאלדי, הפלסטיני, קובע כי ראשיתו בסוף המאה ה-19. כלומר הסיפור שלנו והסיפור שלהם נפתח פחות או יותר באותו עמוד.
מכאן מסתעף הסכסוך לשני נרטיבים, כל אחד ממוין לפי פרקים, ציוני דרך, בחירות גורליות, החמצות, מחדלים והישגים, כמו בכל סיפור טוב. אצלנו, תקופת החלוציות של המדינה שבדרך מובילה לפרקי הגבורה של מלחמת העצמאות ולקיבוץ הגלויות בשנות ה-50. לאחר-מכן באות אפיזודות גדושות תכונות ספרותיות מובהקות, רובן ככולן קשורות בצורה כלשהי למלחמת ששת הימים. "הקונספציה" שצמחה לאחר הניצחון, ואשר הולידה את מחדלי המלחמה הבאה, מנוסחת בדרך כלל כמעין גרסה עברית למושג היבריס – גאווה - בדרמה היוונית, או לתחושות של שורשיות ושיבה למקורות שחשנו כלפי השטחים הכבושים, ואשר מזכירות מוטיבים ידועים בספרות העולמית. אצלם הפשרנויות לנסיבות ולהתפתחויות הפוליטיות שונות, כמובן, אך המבנה הקונספטואלי, יחד עם המוטיבים שבתוכו, כמעט זהים למקרה הציוני-הישראלי.
הכול ספרות. הסאגה הפלסטינית אינה אלא נרטיב נגדי לסיפור הציוני, ששואב מאותו מעיין ספרותי. אותן תפיסות של דוד מול גלית מעוצבות אצלם קצת אחרת, בהתאם למקורות תרבותיים מוסלמיים (ונוצריים), והופכות על פיהם את התיאורים בנרטיב הציוני. המחבלים בעולמנו המושגי, הם לוחמי החירות בסיפור שלהם.
ג'ון בראון. שאלות נוקבות על הטרור ועל גבולותיו המוסריים. צילום: איי-פי |
הבעייתיות בדגם הנרטיבים ניכרת היטב בהתייחסויות לסכסוכים היסטוריים שכבר נפתרו, ונסתפק בדוגמה אחת. באמצע המאה ה-19, בשיאו של סכסוך העבדות בארצות הברית, קם איש בשם ג'ון בראון, בעל מזג דתי סוער, ועשה מעשה. בראון הנהיג טרור נגד אנשי הדרום. במקרה אחד ("הטבח הפוטואטומי"), הקשור לשאלת מעמד העבדות במדינות הגבול של ארצות הברית, היה בראון אחראי לרצח בדם קר של חמישה תומכים בעבדות. בראון נתלה ב-1859, בידי הרשויות באמריקה, לאחר שנעצר בניסיון להפוך את בית הנשק הפדראלי בהארפרס פרי שבווירג'יניה, לבסיס התקוממות נגד העבדות.
תלייתו של בראון, ערב פרוץ מלחמת האזרחים באמריקה, נחשבת לאחד הרגעים הדרמטיים בתולדות ארצות הברית. דור אחר דור של משוררים, הוגים וחוקרים דן בשאלות המוסריות שעוררו מעשיו.
מיד לאחר שבראון הוצא להורג, דיבר הוגה הדיעות ראלף וולדו אמרסון בשבחו ("קדוש חדש זה... יעטה על הגרדום תהילה כתהילת הצלב"). לאחר ההתקפות על ארצות הברית ב- 11.9.2001, שבו לדוש בארה"ב בג'ון בראון ובמעשיו. ביוגרפיות חדשות נכתבו עליו, פורסמו מהדורות חדשות של ביוגרפיות קיימות, והמתדיינים נדרשו לחדד את ההבחנות המוסריות בין טרור פסול ובין מלחמת חופש.
כאיש קנאי, שהתיר שימוש באלימות נגד אזרחים כחלק ממסע צודק והכרחי לשחרור העבדים השחורים, עורר בראון שאלות נוקבות על הטרור ועל גבולותיו המוסריים. ניתן לדון במורשתו הבעייתית של בראון, משום שהוא פרק בתהליך היסטורי ליניארי, התחום בין המושגים טוב ורע. בצדק תוהים רבים על הדרך שבה נקט בראון, אך אין כל ויכוח בנוגע למטרה. מעשיו אינם שייכים ל"שני נרטיבים" מנוגדים, הנרטיב הצפוני, שדגל בביטול העבדות, לעומת הנרטיב הדרומי של בעלי העבדים. אמריקנים רבים נוטים להגדיר את מהלכיו של בראון כטרור, אך נטייה זו אין משמעה שיש היום "שני נרטיבים" המתארים את מלחמת האזרחים בארצות הברית, שכל אחד מהם "צודק באופן יחסי".
לאחר מלחמת האזרחים, בתקופה שבה גובש קונצנזוס רחב שהכיר בעבדות כרע מוחלט, לא עוד שוייך ג'ון בראון ל"שני נרטיבים", אלא לתהליך היסטורי כולל וליניארי ומחוייב המציאות, תהליך הזורם בכיוון הנכון והדמוקרטי של ביטול הרע המוחלט - העבדות. חוקרים ומחנכים משתמשים בכלים פילוסופיים כדי לדון במעשיו של בראון. אחרים נשענים על כלים אנתרופולוגיים-סוציולוגיים כדי לשחזר את העולם הרוחני בדרום ארצות הברית לפני מלחמת האזרחים. השימוש בכלים רב-תחומיים בתחום חינוך הדור הצעיר הוא לגיטימי, כמובן, אך לרלטיביזם המוסרי, שמצהיר שכל מאבק מורכב מ"שני נרטיבים" של הצדדים היריבים בלבד, שכל אחד מהם הוא בעל משקל מוסרי שווה, יש השלכות חינוכיות בלתי אפשריות. היסטוריה אינה ספרות, והגישה הקובעת כי "הכול רק נרטיבים" חותרת תחת זכותה של כל מערכת דמוקרטית לחנך את אזרחיה לפי עקרונות חדים, ברורים, לאומיים ואף חד-צדדיים.
יש ישראלים הנוטים להגדיר מעשים מסוימים של אנשי לח"י לפני 1948 כמעשי טרור, אך בגין הגדרה זו אין הם חייבים לוותר על אמונתם בצדקת שיבת היהודים לארצם ההיסטורית. היהודים לוחמים על זכותם לחיות במדינת ישראל עקב תהליך היסטורי. מעשיהם אינם "סיפורים" שכדרך הספרות משתמעים לכמה פנים.
עד אוסלו, "הנרטיב הציוני" לא הכיר בזכות העם הפלסטיני למדינה. אז לאילו מעשים העניקה ההשתייכות ל"נרטיב" הציוני פטור מוסרי? לקיביה ולכפר קאסם? ישעיהו ליבוביץ אמר לאחר פרשת קיביה, שהיהודים בישראל מחויבים, ככל בני האדם, לא לסיפורים, שבהם היפה והצודק נמצא רק בעיני המתבוננים, אלא לקוד מוסרי אוניברסלי, שבו מובחן הטוב מהרע במובהק.
באקדמיה, ובמיוחד בשיעורי היסטוריה באוניברסיטות חו"ל, השימוש בנרטיבים הופך את הכיתה לשדה קרב בין סיפורים, כאשר הנרטיב המלוטש והמשווק בצורה מושכת יותר, זוכה ל"רייטינג" גבוה יותר, כמו בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. אך הרלטיביזם הספרותי אינו מונופול של האקדמיה. דומה שהדגם הזה כבר משולב בשיעורי החינוך לדו-קיום, בבתי הספר היסודיים בארץ, ואני תוהה אם רחוק היום, שבו אתבקש להתמודד עם עבודות ילדיי, שיישאו כותרות כגון "מבט רב-תרבותי על עיז אל-דין אל-קסאם" (או על אוסאמה בן לאדן). בית ספרנו שבגליל לא יגיע למצב כזה. הסכר בפרויקט הדו-קיום, ראוי שלא ייפרץ. אם הורים ומחנכים ישכילו להבין מה טומן בחובו דגם הנרטיבים, אפשר יהיה להימנע ממכשלה זו.
מטרת החינוך לסובלנות ולדו-קיום אינה להרגיל ילדים לסבול התנהגויות קיצוניות ופסולות בתרבות האחרת. בספרות, תפקיד הנרטיבים לשבור מוסכמות, לבחון גבולות, להתקומם נגד הקיים. ואילו חינוך פלורליסטי לדו-קיום מעוניין בשמירת הגבולות הברורים בין טוב ורע, בהקניית ערכים אוניברסליים ובחיפוש אחרי הייחוד בכל תרבות, תוך חשיפה לתכניה "הנורמליים" והפרוזאיים. את הקיצוניות עלינו להשאיר למחוזם הטבעי – לסיפורים.
מה הקשר בין התנצחויות על דיר יאסין לבין מטרותיי כהורה, המעוניין שילדיו יגדלו כיהודים טובים, המכירים ומעריכים את תרבות שכניהם? לכן יש לבחון היטב את השיטה החינוכית, שמולידה אינטרפרטציות פרובוקטיביות, קיצוניות ופסולות.
