מוקי צור לא נואש מהקיבוץ ומהעתיד הצפוי לו, למרות המשגים שנעשו בעבר. מוקי צור מאמין שלקיבוץ נועד תפקיד מכריע בעיצוב פני המדינה והחברה בשנים הבאות, כי אם לא, אנו עלולים ליפול טרף בידי אינטרסנטים שונים, שירוקנו את הארץ מעושרה ומרוח החזון שלה.
הקיבוץ מתקרב לשנת המאה שלו. התמורות שעברו עליו ועל סביבתו מעוררות בקרב חסידיו ומתנגדיו תמיהות רבות. הקיבוץ שרד שתי מלחמות עולם, את השואה, את מלחמות ישראל ושינויים טכנולוגיים ותרבותיים דרמטיים.
עתה פונה הקיבוץ למחזור חיים חדש, כשהוא חי את הספקות והקשיים העומדים בפני חברה מודרנית, הבודקת עצמה ואת דרכה. בני קיבוץ הפזורים בארץ ובחו"ל, בנים וחברים לשעבר, מאותתים לקיבוץ איתותים רבים של כעס, אהבה, געגועים, מרד, שייכות. הם רוצים לדעת לאן מועדות פניו. הקיבוץ עבר תמורות כל-כך דרמטיות, שלעתים נראה שהוא נמוג, ולעתים נראה שהוא חזר למצבו הראשוני, האלמנטרי, ההיולי.
אצל חלק מהחברים, התמורה המתחוללת מלווה בתחושות בגידה, עריקה מן החלום. אחרים מבקשים להבין איך צמח אבל במקום בו היו נעורים נצחיים. זה למעלה מעשרים שנה שהקיבוץ עובר את הממושך שבמשבריו. בתהליך זה, רבים חיפשו דרך לסלק חומות מדומות בין הקיבוץ לבין החברה הסובבת אותו, באמצעות התאמה והסתגלות כלכלית.. אחרים ניסו להתבצר בקיים. הסביבה התייחסה למשבר בקיבוץ כפי שהתייחסה אליו במשבריו הקודמים: אם בארזים נפלה שלהבת, טוב להתחמם לאור המדורה. השמחה לאיד התגלה כרגש עמוק ומיוחד. אך מתחת לתגובה זו רחשה תופעה אחרת: נסיון למרוד במורשת הציונית, ובמיוחד במה שהוכר מראשית שנת ה-30 כ"ההגמוניה של תנועת העבודה". הגמוניה זו לא נשברה בגלל גורלו של הקיבוץ, אך משברו של הקיבוץ הפך לסמלה.
אולם למרות השינויים הדרמטיים, המשברים הגדולים, התקפי האבל והאובדן, לא קרה לקיבוץ מה שקרה לכל המשק הציבורי בארץ. הוא לא החליף ידיים. הוא לא נסחר ולא נעלם בכיסיהן של קבוצות הון ואדמיניסטרציה פוליטית. לקיבוץ לא קרה מה שקרה להכשרת היישוב, המשביר לצרכן, חברת ים-המלח, מפעלי ההסתדרות ועיתוניה. היישובים הקיבוציים נותרו יפים בחצרותיהם. לפעמים הם חוזרים לחגיהם, והם יוצרים בבתי החרושת ובארגונים המתקדמים שלהם. כן, הם חיים ובועטים.
קיבוצים רבים חוו תחושה של אובדן של המשימה והשליחות. קיבוץ שביקש להיות קיבוץ רועים, חיסל את עדרו. קיבוץ של דייגים מכר את סירותיו. קיבוץ שהתכוון לרקום חיים סביב אגם החולה, מצא עצמו מול מפעל לייבוש החולה. קיבוצים שביקשו אינטימיות סיימו כקהילה ענקית. קיבוצים שביקשו לגדול הצטמקו לקיבוץ כמעט משפחתי. פציפיסטים מצאו עצמם יורים באויב. הסופרת כהנא כרמון קראה לתופעה זו "פרפר הלילה שהתכוון לצאת למסעו הגורלי, והוא יודע כי לא יוכל."
בגבעת חביבה מתקיימת בימים אלה תערוכה של קריקטורות מחיי הקיבוץ. זה מול זה עומדים הדגל שהניף הקיבוץ, והפרצוף הקונקרטי שלו ושל חבריו. בתערוכה זו יש סידרת קריקטורות שצייר יוחנן סימון, אז חבר גן-שמואל. "אנדרטאות חדשות" הוא קרא להן. במקום גנרל על סוס - פרדת עבודה. במקום רומנטיקן - נגר עם משור. חדש במקום ישן. אזרחי האנושות העובדת במקום חובשי בית-מדרש. חולמי הציונות, שביקשו התחדשות לאומית ואנושית, למרות - ואולי בגלל - שלא עטו דורבנות ולא התקשטו בדרגות.
הקיבוץ הוא חברה יהודית בעלת אחריות אנושית. מה שעשה ויעשה אותה לאנושית-כללית אינו מחיקת זיקתה ליהדות, כשם שיהדותה לא תיבלע בפולחני אגואיזם לאומי, דתי או מעמדי. זוהי דמוקרטיה יהודית קהילתית, יהדות דמוקרטית יורשת, מעצבת תרבות, מורדת ושוקלת את ירושתה.
פעם הגדירו את הציונות כמרד נגד ההיסטוריה באמצעות התקוממות נגד הגיאוגרפיה, מרד המבקש לקומם מקדש חרב לבית עבור רבים. במרד זה היתה הליכה נגד כוח הכבידה, חיפוש קדחתני אחרי משמעות. חיפוש זה מאפשר להתבונן אחרת, לשאוף לגלות משהו מן הכוחות הסמויים מן העין, לא בעקרות של פרישה, אלא באינטנסיביות של מעורבות.
הרבה שמות חדשים יש להתחדשות החברה השיתופית, שמתרחשת היום בקצוות של החברה הישראלית. השמות אמנם אינם משקפים את מלא הסיפור, אך הם מעידים על חיפושי דרך. יש הקוראים לה חברת ייעוד, המבקשת את מטרתה בהבטחת איכות חיים לחבריה ולסביבתה. אחרים קוראים לה חברה מחנכת, המבקשת להעניק לסביבתה כלים לקידום אישי, שיישתלב בקידום החברה. לעתים מכנים אותה חיל חלוץ פוליטי. הקיבוץ לא יכול למצוא את הגדרת ערכיו ודרכו על- ידי אימוץ אחת הדרכים הללו. הוא מבין את המגבלות של כל אחת מהן. וכיוון שהחלום של היום נחלם בדרכים מגוונות, וכל אחד מרוכז בדרך שלו, הקיבוץ הופך להיות סמל לריבוי עצום של ניסיונות שונים. והדבר מעורר את השאלה כיצד יצליח הקיבוץ המגוון והשונה, המגדיר עצמו בצורה כה פלורליסטית, לא להתפורר לאטומים. כיצד לא יאבד את רצונו להשפיע על החברה. כיצד יוכל לגייס את השונה, הצעיר, החי בסתירותיו, אל מול מה שנראה ככוחות מאורגנים ודורסנים; כוח ההון, התקשורת, מערכי הבירוקרטיה, קריצותיה של של הטכנולוגיה החדישה.
אינני מאמין בפלורליזם המבוסס על אטומים מסוגרים בין חומות. אני מאמין בקהילות של אנשים, הרואים עצמם נכונים לעמוד בוויכוח עם עצמם ועם זולתם, מתוך ביטחון בשותפות הדרך ובערכים של אמת.
