מרואן ברגותי אינו נלסון מנדלה, ומדינת ישראל אינה דרום-אפריקה של עידן האפרטהייד. אבל בעוד עשר שנים, כשברגותי יבקר בבית הלבן כמנהיג מדינת פלסטין, נתבייש כולנו במאסר העולם שהטלנו עליו, וכל אחד יטיל את אשמת קוצר הראות על זולתו. אז מוטב לנו שנתעשת כבר עכשיו.
ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, הרחק מן ההמון הסואן, מתגוררת גברת כבת כתשעים, שהצילה בזמנו את כבודה האבוד של דרום-אפריקה. הלן זוסמן, יהודיה שברירית, פוליטיקאית בדימוס, היתה הדמות הפוליטית הראשונה בדרום-אפריקה, שהבינה והאמינה שיום יגיע, וכל אזרחי דרום-אפריקה יתביישו בכך שנלסון מנדלה נידון למאסר עולם.
זוסמן היא שהחלה להיאבק פומבית להקלת תנאי מאסרו של מנדלה, ומאוחר יותר היא נאבקה לשחרורו, והפכה בשל כך לשנואת מרבית הציבור הלבן במדינתה.
הלן זוסמן עשתה היסטוריה וזכתה להוקרה עולמית. מפקדי הצבא והמשטרה הדרום- אפריקנים, שהושיבו את מנדלה בכלא, כבר התנצלו על מעשיהם זה מכבר. כמי שחווה את המהפך הדרום אפריקני אישית, וכמי שמכיר היטב את נלסון מנדלה ואת מרואן ברגותי, אני משוכנע שכל ילד הגדל היום במדינת ישראל, יתבייש בעוד עשר או עשרים שנה, כשברגותי יהיה נשיא פלשתין, בשנות המאסר שהוא ריצה בבתי הסוהר שלנו.
לפני שבע שנים, זמן קצר לאחר שאהוד ברק עלה לשלטון והכריז ש"אנשיו לא ישבו עם אנשי אש"פ בטירות בשבדיה", ישבתי עם ברגותי בטירה בשבדיה. לא היינו לבד. מהצד הישראלי היו גם חברי הכנסת מאיר שטרית ומיקי איתן, וכן נכחו בפגישה הד"ר עוזי ארד וכרמי גילון. מהצד הפלשתיני היו גם פייסל חוסייני המנוח ורסאן ח'טיב. הסתגרנו יומיים שלמים בטירה, ולא הפסקנו לדבר. בתום המפגש מצאתי עצמי מזדהה כמעט לחלוטין עם טיעוניו של ברגותי ועם עמדותיו. תמצית דבריו היתה: "אתם כח כובש. זכותנו להילחם על עצמאותנו. צאו מהשטחים ויהיה שלום בין העמים". ומפיו נשמעו הדברים תקיפים ואמינים.
לאחר שובנו משטוקהולם המשכתי לקיים קשרים עם ברגותי, ככל שהתאפשר לנו. נפגשנו ב"אמריקן קולוני", ובמכלול הנושאים השוטפים שעמדו על הפרק, הוא חזר ואמר: צאו מהשטחים ויהי שלום. אני מבטיח". עם פרוץ האינתיפדה, בשלהי שנת 2000, נותק הקשר בינינו.
במהלך 2002, באחת השבתות, נסעתי עם העיתונאי רוני שקד ל"שבתרבות" בבאר שבע. היו אלה הימים הקשים ביותר של האינתיפדה השנייה. גל פיגועים נורא שטף את הארץ. בדרך חזרה, במונית, אמר לי רוני: "שמע, הולך להיות נורא ואיום. אני שומע שיש הרבה התרעות. דבר עם החבר שלך."
לא התלבטתי יותר מדקה או שתיים, והרמתי טלפון לברגותי. "מרואן, מה אתם עושים? אתם לא נורמלים?" זעקתי לתוך השפופרת.
"אלון, צאו מהשטחים והכול ייפסק. צאו מהשטחים ויהיה שלום," ענה לי ברגותי בקור-רוח, שעמד בניגוד מוחלט לסערת הרגשות שלי.
הכול נשמע טריוויאלי. אין פה שום חידוש. הטיעונים מוכרים, ובכל זאת הדברים אינם מרפים ממני. מאז פגישתי הראשונה עם ברגותי הוא לא שינה את עמדתו כהוא זה. מי ששינה עמדות זה אנחנו. אנחנו אמרנו שלושים שנה שהשטחים חשובים לנו לצרכי ביטחון, וחזרנו בנו. ברגותי לא שינה את דעתו.
מרואן ברגותי. ומפיו נשמעו הדברים תקיפים ואמינים. צילום: איי-פי |
נכון שהטרור הפלשתיני אכזרי, שפל ומטומטם. כאן הטעות הגדולה של ברגותי וחבריו, ועליה הם משלמים. גם במאבק אלים אפשר לשמור על צלם אנוש. הפלשתינים איבדו צלם אנוש. וזה ההבדל הגדול בין ברגותי למנדלה. מנדלה נשאר ג'נטלמן גם בהיותו טרוריסט. עם זאת, דבר אחד משותף למנדלה ולברגותי – העקביות בעמדות. למנדלה יש שני נאומים מפורסמים, הנלמדים היום בשקיקה בכל האוניברסיטאות בעולם, ונחשבים אבני פינה במאבקים לשחרור לאומי ולקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם. נאום ההגנה שנשא מנדלה במשפטי הבגידה בפרטוריה בשנת 1956, כאשר שלטונות האפרטהייד ביקשו לדון אותו למאסר עולם, והנאום שנאם בקייפטאון, בראשית 1992, עם שחרורו מהכלא לאחר 27 שנות מאסר. הדבר המדהים בשני הנאומים הוא, שחלקים גדולים מהם זהים. מנדלה לא שינה את עמדותיו ודעותיו, ואפילו את מילותיו הוא לא שינה במהלך ארבעים שנות המאבק.
לאחר השיחה עם ברגותי, בדרך מבאר-שבע לירושלים, לא יכולתי להירגע. ארבע המילים "צאו מהשטחים ויהיה שלום" הן כל כך שחוקות וכל כך מוכרות, ויחד עם זאת, כאשר אתה שומע אותם מפיו של מנהיג מסוגו של ברגותי - גם בארוחה טובה בשבדיה, וגם מתוך הבונקר שלו כמפקד הכוחות המזוינים בסערת הקרב - זה מצלצל אחרת.
ברגותי כבר כמה שנים טובות בכלא "הדרים" שבשרון. ממש במרחק הליכה ממנו גרה בשלווה ובעושר שרי אריסון, עם עוד שועי הארץ הזאת. מי שירש את מקומו של ברגותי בראש הלוחמים הפלשתינים לא אמר מעולם, ולא אומר גם היום, את ארבע המילים שברגותי נהג לומר. הוא אפילו לא מכיר בזכות קיומנו, והוא לא מוכן לדבר איתנו. ברגותי נשאר מנהיג נערץ על עמו, ונראה שההערצה הפלסטינית אליו הולכת וגוברת עם כל יום מאסר. באחרונה הנהיג ברגותי את האסירים הביטחוניים מכל הזרמים, לחתימה על מסמך משותף, שהפך מקור תקווה לשלום באזור.
אז יאללה, מספיק. בואו ניתן לו לצאת מהכלא, ונתחיל להאמין לו. אין לפלשתינים מנהיג חשוב ואמיץ ממנו. הוא יהיה השכן שלנו בסופו של דבר, וכמה שהוא ישב פחות בכלא תהיה השכנות בעתיד טובה יותר.
