ישראל אינה יכולה עוד לטעון שאין עם מי לדבר בצד השני. היוזמה האחרונה של מנהיגי העם הפלסטיני הכלואים בישראל, ונכונותו של אבו-מאזן לאמץ את היוזמה להם טרפו את הקלפים; המשחק נפתח מחדש.
תוצאות הבחירות ברשות הפלסטינית, והצלחתו הבלתי צפויה של החמאס, הותירו את הקהילה הבינלאומית במבוכה. מחד קבלו רוב מדינות העולם את העיקרון הבסיסי שאין לקיים כל קשר ומגע עם ממשלת החמאס כל עוד זו אינה מכירה בישראל, אינה מוותרת על הטרור ואינה מכירה בהסכמים החתומים בין הרש"פ לבין ישראל. מאידך בקשו ראשי מדינות ומפלגות את עצתנו כיצד להמשיך לסייע לעם הפלסטיני במצבו הכלכלי וההומניטרי הקשה, בלי שכספי הסיוע יוסטו לרכישת אמצעי לחימה נגד ישראל.
הממשלה הזמנית, שכיהנה בישראל באותם ימים, מיהרה להודיע כי היא מטילה חרם ומנתקת כל מגע עם ממשלת החמאס. מפלגת העבודה, בעיצומה של מערכת הבחירות, הודיעה כי יש להבדיל בין הממשלה הפלסטינית ובין העם הפלסטיני, שרובו אינו מצדד בחמאס ובדרכיו. הבדלי גישות אלה, בינינו לבין שותפתנו הקואליציונית, נותרו בעינם, ויעמדו בלב הוויכוח שיתנהל בקרבנו באשר להמשך הדרך: האם למצות את אופציית המו"מ המדיני עם נשיא הרש"פ אבו-מאזן, כפי שחושבים במפלגת העבודה, או אם להתייחס אליו כאל דמות לא רלוונטית, כפי שגורסים ב"קדימה".
נושא נוסף, שאינו נופל בחשיבותו, הוא גיבוש אסטרטגיה להתנהגותנו כלפי החמאס. יש להחליט אם נהיה שותפים למדיניות ה"ייבוש" וה"חנק" של החמאס, ולהביא לנפילת ממשלת החמאס ולבחירות חדשות שם, או שנבור לנו דרכים מתוחכמות ומדודות יותר.
אין ספק כי בידודו המוחלט של החמאס ו"הכנסתו לפינה", שממנה לא יוכל לצאת, טומנת בחובה סכנה של אפקט הבומרנג. ראשי החמאס יוכלו להציג לחצים אלה לציבור הרחב כקונספירציה יהודית-ציונית–אמריקאית, וכך לזכות באהדה. לא תמיד מניבים לחצים את התוצאות הרצויות והמבוקשות. במקרה הנ"ל הלחץ שלנו עלול לחזק דווקא את החמאס.
השאלה החייבת לעמוד לנגד עינינו היא, אם נפילת ממשלת החמאס תשרת אותנו. אם הממשלה הזאת תיפול עכשיו, מי ישתלט על האנדרלמוסיה? מי ישליט סדר? מי ערב לכך שה"בלגן" לא יידרדר למלחמת אזרחים, שאין בה כדי לשפר את מצבנו הביטחוני?
אפשרות נוספת היא, שהחמאס, כמפלגת אופוזיציה, יסיר מעליו כל רסן ויחדש את מעשי הטרור שלו ביתר שאת. לשון אחר, האופציה הסבירה היחידה להחלשת החמאס טמונה דווקא בפתיחת מו"מ רציני ואמיתי עם אבו-מאזן. בהקשר זה, "מסמך ההסכמה הלאומית", שגובש בין מנהיגי האסירים הפלסטינים היושבים בכלא הישראלי, הוא קרן אור והזדמנות נדירה, שקברניטי המדינה שלנו לא נתנו עליה את דעתם במידה מספקת.
אבו-מאזן. אחריות לאומית ואומץ לב |
בשל היות המסמך מקובל על נציגי חמשת הפלגים הפלסטינים הגדולים, ובשל מעמדם הרם של האסירים האלה בעיני הציבור הפלסטיני, חשיבותו והשפעתו של המסמך ברורים. לפיכך יש לברך על כך, שאבו–מאזן החליט לאמץ את המסמך ולהציב אותו כאולטימטום בפני החמאס; קבלו אותו או שנעמידו למשאל עם. זו ההוכחה הניצחת לכך, שאבו–מאזן הוא שותף למשא ומתן, וכי יש עם מי ועל מה לדבר. זו גם הוכחה לכך, שאבו–מאזן אינו אותו "משענת קנה רצוץ", כפי שאוהבים להציגו ישראלים רבים, אלא מנהיג המפגין אחריות לאומית ואומץ לב, וזוכה לתמיכה ולחיזוקים.
עקרונית ואסטרטגית פותח המסמך אפשרויות חדשות למעין חלוקת עבודה: אבו–מאזן והפת"ח יהיו אחראים לניהול ענייני החוץ של הרשות הפלסטינית, והחמאס יהיה ממונה על ענייני הפנים. המשא ומתן המדיני ינוהל באמצעות אש"פ וראש הרש"פ. אם יושג הסכם, הוא יוצג לאישור במועצה הלאומית הפלסטינית, ולחילופין, הוא יעמוד למשאל עם. ובניסוח אחר: בהסכמת החמאס ינהל אבו–מאזן משא ומתן עם ישראל עד הגעה להסכם, שאותו יאשר הפרלמנט הפלסטיני. ואם לא הוא, יאשר אותו העם הפלסטיני ישירות במשאל-עם.
מהלכיו של אבו–מאזן שינו באחת את מאזן הכוחות ברשות הפלסטינית. עד כה חשבה הנהגת החמאס כי כל הקלפים בידיה. כעת בא אבו–מאזן, הפך את הקערה על פיה והעמיד את הנהגת החמאס במצב בו לא נותר לה אלא להשלים עם האולטימטום שלו, או להסכים, בלית ברירה, למשאל עם.
זוהי שעת כושר, ואם אכן יעלה מהלכו של אבו-מאזן יפה, תיסלל דרך "עוקפת חמאס" לחידוש המשא ומתן בינינו לבינם.
