השמאל הקיצוני באירופה חוזר לעשתונותיו. לא עוד אנטישמיות במסווה, אלא בחינה מחודשת, ולא חד צדדית, של הסוגיות שעל הפרק. השמאל בישראל עדיין מפגר אחרי עמיתיו מאנגליה, ואם הוא ימשיך לשפוך את המים ביחד עם התינוק, הוא יהפוך שם נרדף לאנטי-ציונות.
באנגליה מתפרסם בימים אלה "יוסטון מניפסטו" - מניפסט של השמאל האנגלי. תוכנו של המניפסט מפתיע ואף מדהים. זו אינה כניעה לסיסמאות על רלטיביזם תרבותי, ולא הצדקת הטרור או הבנה למניעיו, ולא עוד מנה של אנטישמיות במסווה של "אנטי-ציונות". במקום הגישות הללו, שאפיינו עד כה את השמאל האנגלי, המאוד דומיננטי בתקשורת ובחוגי האקדמיה, מבקשים חותמי המניפסט החדש לקבוע אמות מידה ברורות, שקופות ורציונליות, ולקבוע: טרור הוא טרור. משטרים חשוכים הם משטרים חשוכים, ואין שום סיבה בעולם להצדיק אותם. ערכים דמוקרטיים הם בעלי חשיבות עליונה. מותר לבקר את ישראל, אבל חלילה שהביקורת הזאת תסטה לאפיקים של אנטישמיות.
המניפסט תומך בשתי מדינות לשני העמים. כן, גם לעם היהודי. לקרוא ולשפשף עיניים. כל כך פשוט. כל כך בסיסי. כל כך נכון והגון. החותמים הם אנשי תקשורת, תרבות ואקדמיה, שנמאס להם להידרדר במדרון החלקלק של השמאל האנגלי, ולהצטרף, למשל, למי שמציעים להחרים אנשי אקדמיה מישראל ולתמוך בחמאס.
דברים אלה נכתבים, משום שהשמאל הישראלי הקיצוני שועט באותו מדרון חלקלק, מגרש המשחקים של השמאל המערבי. לא אחזור על הוויכוח המר והממושך שלי עם השמאל הסהרורי הזה. אולם עתה, משחלק מהשמאל המערבי חזר לשפיות חלקית, הגיע הזמן שגם השמאל הישראלי יאמר את דברו, שאנטי-ציונות היא, לעיתים, אנטישמיות במסווה, ושלעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית, ושהפיתרון לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים, שאחת מהן היא מדינה יהודית.
השמאל הציוני כמעט אינו משמיע קולו בשנים האחרונות, כמעט שאינו נוכח בשיח הציבורי. יש בשמאל הציוני דמויות בעלות שיעור קומה; פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' רות גביזון, ד"ר אלכס יעקובסון, ד"ר גדי טאוב ואחרים, אבל הדמויות הללו הן במיעוט, מיעוט המשמיע קולות רפים בלבד, בעוד שעל מרכז הבמה השתלט השמאל שאין גבול לשמאליותו הצדקנית.
המחלוקת העיקרית בין השמאל הציוני לשמאל האנטי-ציוני נוגע לעניין זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. הזרם האנטי-ציוני קונה, ללא ביקורת, כל עמדה השוללת זכות זו. המחלוקת פרצה לאחרונה שוב, בעקבות החלטת בג"ץ בעניין חוק מתן אזרחות לערבים מהשטחים, שנישאו לערבים מישראל. ב"הארץ" פורסמו מאמרים רבים בנושא, וכמעט כולם שללו את עמדת בג"ץ, שהתנגד למתן האזרחות. כאשר מוסיפים לכך את עמדתו של המו"ל עמוס שוקן, בזכות הגירה פלסטינית לישראל ובזכות נישואי תערובת, התמונה מעוררת פלצות. ממש מול עינינו הופכים האנטי-ציונים ה"נאורים" לשונאי ישראל חשוכים.
בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין חוק האזרחות, השתתפתי ברב-שיח במוסד אקדמי מסויים, והתברר לי שאני, כמי שתומך באופן מלא בנוסחת אילון-נוסייבה, ובאופן מסויג משהו גם ביוזמה הסעודית ובהסכם ז'נבה, נחשב לאיש ימין קיצוני. וכך, במחי "קביעה" של כמה מ"רבני" השמאל הקיצוני, מתחולל עיוות מבעית. עמדה הנחשבת בציבור הרחב – לפחות לפי תוצאות הבחירות וסקרי דעת קהל – לעמדה "שמאלנית", נחשבת בשיח האקדמי לעמדה ימנית קיצונית, כיוון שהיא מצדדת ב"חטא הנורא", ברעיון הכל-כך בסיסי של "מדינה יהודית ודמוקרטית".
כאמור, לאחרונה שוב פרץ הוויכוח, בעקבות פסיקת בג"ץ. הגורמים האנטי-ציוניים פתחו בהרעשה ארטילרית. הנה נוספה להם תחמושת לארסנל הטענות, שבהן הם עושים שימוש לצורך דמוניזציה של ישראל. אבל בדבר אחד הם צודקים. הנימוק לחוק האזרחות אינו ביטחוני, כפי שטוענים יוזמיו. הפרקליטות השתמשה בנימוקים בטחוניים, בהכירה את "שיח הזכויות" של בג"ץ. אנשי הפרקליטות קיוו והעריכו שהתירוץ הבטחוני "יעבוד" במקום שטיעונים אחרים יקרסו, שהרי הקביעה המפורשת בחוקי היסוד, שישראל הינה "מדינה יהודית ודמוקרטית" נשחקה לחלוטין בבג"ץ. אין כמעט מקרה אחד, שבו המרכיב היהודי בצמד "יהודית ודמוקרטית" קיבל חיזוק כלשהו. נכון שזה כתוב בחוקי יסוד, אבל את רוב שופטי בג"ץ זה לא ממש מעניין. בשבילם זו אות מתה בספר החוקים.
השלילה המוחלטת של הרעיון הציוני באה לביטוי בספרות המקצועית, כאשר "מדינה יהודית ודמוקרטית" מכונה "אתנוקרטיה". הראשון שטבע את המושג הזה אצלנו הוא פרופ' סמי סמוכה, שהתכוון להגדרה תיאורית. בהמשך התפתח העניין להגדרה שלילית.
האם החוק הבינלאומי, כטענת המתנגדים למדינה יהודית, שולל העדפה אתנית של קבוצה אחת על פני קבוצה אחרת? באירופה יש דוגמאות אחדות של העדפה אתנית, שהן גרסות מקומיות של חוק השבות הישראלי. כך בגרמניה, כך בפינלנד וכך בהונגריה (והנושא נדון בהרחבה בספר "ישראל ומשפחת העמים" של רובינשטיין ויעקובסון).
נכון שבכל העדפה יש אפליה, אבל עדיין קיים הבדל בין השתיים, ועדיין יש לשאול אם מותר להגביל הגירה על בסיס אתני. ובמילים אחרות, האם בעידן הדמוקרטי יש מקום לא רק למתן תמריצים על בסיס אתני, אלא גם לפגיעה בזכות הגירה (או "זכות שיבה") של קבוצות, שאינן משתייכות לרוב האתני.
מקרה קפריסין הוא המרתק ביותר. טורקיה פלשה לקפריסין ב-1974. מאות אלפי יוונים גורשו מהחלק הטורקי של האי. עשרות אלפי טורקים נמלטו מהחלק היווני, ולמרות זאת אין שם טרור. אף יווני לא ביצע פעולת טרור נגד הטורקים. מזכ"ל האו"ם גיבש הסדר. ההסדר כולל זכות שיבה כה מוגבלת, שגם אני, כציוני, מוכן להמליץ עליה כפיתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים.
השמאל האנטי-ציוני הפך את זכות ההגירה של הפלסטינים לזכות בלתי מוגבלת, בייחוד כאשר ההגירה לובשת מסווה של "איחוד משפחות". בג"ץ - כמה חבל - נכנס למלכודת זו. בפועל, הגישה לסוגיית ההגירה מקבלת תפנית בשנים האחרונות, אבל קודם לכל, מעט נתונים:
מדי שנה מיובאות לגרמניה למעלה מ- 15,000 נשים - למעשה, נערות צעירות, ואפילו ילדות - לצורך נישואים כפויים. כמעט כולן שפחות במצב משפיל. בצרפת, 70,000 נשים חיות במסגרת של נישואים כפויים. בדנמרק - 90% מהמהגרים בגיל הנישואים ייבאו בנות-זוג מארץ המוצא שלהם. בהולנד מדובר ב-70%.
ארגון זכויות אדם בנורבגיה (HRS)פרסם ספר על "Human Visas", וציין את ההגירה הזו כאחד המקורות העיקריים לפגיעה בנשים מוסלמיות באירופה. הספר עוסק בתופעה של הגירה באמצעות איחוד משפחות. וכל זה עוד לפני המהומות האחרונות בצרפת, ולפני רצח תיאו ואן-גוך בהולנד.
והמסקנה פשוטה: איחוד המשפחות הללו באירופה מקבע את מעמדה הנחות של האישה המהגרת. דנמרק כבר חוקקה חוקי הגירה נוקשים, שבולמים איחוד משפחות כזה. בדנמרק היו 10,950 מקרים של איחוד משפחה בשנת 2001. המספר ירד ל-3,835 ב- 2004, צניחה של כשבעים אחוז. אחת מתוצאות החוקים הללו היא, שאלפי מוסלמיות צעירות השתחררו מאימת הנישואים הכפויים, ורבות מהן הצליחו לרכוש השכלה גבוהה.
ייתכן שחוקי ההגירה החדשים באירופה, המגבילים יבוא בנות זוג, אינם בעיה, אלא פיתרון לבעיה. לא בכדי תמכו פמיניסטיות מוסלמיות רבות בחלק מההגבלות הללו. הן ראו בהן חבל הצלה. אלה שנותרו עם רעלת ההונאה העצמית, ימשיכו לדקלם את הסיסמאות הישנות ("גזענות", "איסלמופוביה"), והנשים, כמו תמיד, ימשיכו לשלם את המחיר.
כל זה לא בא אלא לומר, שבנוסף למודל של אתנוקרטיה – שאינו בלתי לגיטימי – הולך ונוצר מודל של "תרבותוקרטיה", ביטול האוטונומיות של קהילות שיש בתוכן פוליגמיה, פטריארכליות או דיכוי האישה באמצעות נישואים כפויים, לטובת חד-תרבותיות כפויה מלמעלה. בחוקים החדשים של דנמרק, הולנד, גרמניה - ועתה גם של צרפת - יש תנאי סף לקבלת המהגר: למשל, ידיעת השפה של המדינה והכרת תרבותה. אצלנו לא חולמים אפילו על דרישת תנאי סף כאלה.
בשיח האנטי-ציוני, אין כל הגבלות ומגבלות על חלחול של מוסלמים לתוך ישראל באמצעות נישואים. לא ברור בכלל אם קיימת זכות יסוד חוקתית, הנוגעת לאיחוד משפחות. אבל נניח שצודקים שופטי הרוב, ואכן קיימת זכות יסוד כזאת. השאלה היא אם היא תקפה גם כשברקע מתחולל עימות בין שני עמים. איפה יש לכך תקדים הסטורי, משפטי, חוקתי?
הנושא אמנם עלה בדיון על אמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות משנת 1966, אמנה המצוטטת בפסה"ד. מה שלא מוזכר בהחלטת בג"ץ הוא, שההצעה נפלה לאחר שמדינות אחדות טענו שהן זכאיות למנוע נישואים כאלה בתקופות של עוינות או של פעולות איבה, משום שהם יעניקו לאזרחים ממדינות אויב את אזרחות המדינה היריבה". הדיווח על דיון זה לא עמד מול עיני שופטי הבג"ץ, ויש לקוות שבדיון הנוסף, שמן הסתם ייערך בעתיד הלא-רחוק, תזכה הפסילה הנזכרת להילקח בחשבון.
בכל מקרה, אירופה משנה כיוון. בהחלטת בג"ץ אין מילה אחת על שינויי החקיקה שבוצעו בדנמרק, בגרמניה, בהולנד. ובנוסף, ארבעה ימים לאחר החלטת בג"ץ, אושרה הצעה לשינוי חוק ההגירה בצרפת. החוק עבר ברוב גדול בבית התחתון, ולשינוי הזה מובטח רוב גם בסנאט.
הגבלות הגירה, לצורך שמירה על ייחוד לאומי, אינן יכולות להיות חד-צדדיות. לצד זכותו של העם היהודי למדינה משלו, ניצבת זכותו של העם הפלסטיני למדינה. לכן, ההתנגדות של הפלסטינים להגירה או ל"זכות שיבה" של יהודים לשטחים שמעבר לקו הירוק, אינה התנגדות גזענית. זו התנגדות לאומית מוצדקת. לי לא ברור כיצד מי ששוללים את זכות ההגירה של יהודים לצד השני של הקו הירוק, הופכים תומכים נלהבים של זכות ההגירה של ערבים לצד הזה של הקו הירוק. קשה להבין ולקבל מוסר כפול כזה, גם אם הוא עוטה על עצמו גלימה "מוסרית" של "זכות" לאיחוד משפחות.
כל הדברים הללו לא באים אלא לומר, שהשיח הישראלי מעוות. השמאל הישראלי חייב להקיץ. ייתכן שמנשר בנוסח "יוסטון מניפסטו" יעורר דיון ציבורי. אם יקרה הדבר – מה טוב. אם לא, רק עניין של זמן הוא, עד שהמילה "שמאל" תהפוך מילה נרדפת ל"אנטי-ציונות". ואסור שדבר כזה יקרה.
סיכום: ישראל, לפי חוקי היסוד שלה, אמורה להיות מדינה "יהודית ודמוקרטית". מי שמצדד בזכות השיבה של הערבים בכלל, ובזכות השיבה באמצעות נישואים לבני-זוג ערבים-ישראלים בפרט, מקעקע את היסודות של חוק היסוד. האירופים כבר למדו את לקחי ההגירה לתחומם. אנחנו עוד לא התחלנו ללמוד.
