בניגוד לפרשנויות שרווחו בתקופת הבחירות, לא התחולל כאן שום מפץ – ו"קדימה" לא נחלה ניצחון מוחץ. למעשה, היא אפילו לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל האלקטורלי שלה. בשלב המו"מ הקואליציוני, לא היתה לה ברירה אלא לקבל את העבודה כשותפה בכירה בממשלתה ולהעניק לה תיקים נכבדים (ביטחון וחינוך). עם זאת, היא נטלה לעצמה תיקים חשובים כמו אוצר, פְנים ומשפטים, שיש להם נגיעה מובהקת לסדר היום הלאומי-חברתי ולמאבק בשחיתות. מפלגת העבודה לא השכילה לדרוש לעצמה שום תיק חברתי-שירותי, אבל היא חייבת לנצל את מעמדה הבכיר כדי לשנות כיוון בממשלה ובחברה.
כשבוע לפני הבחירות זימרה לנו כל ה"פרשנדתא" שלנו, ובראשה זו האלקטרונית, כי הבחירות כבר הוכרעו: “קדימה” בראשות אולמרט ניצחה, ובגדול; מפלגת העבודה והליכוד של נתניהו כבר לא רלוונטיות - ולכל היותר נאבקות ביניהן על המקום השני; מפלגת הגמלאים אינה אלא בדיחה, וכיוצא באלה נבואות מלומדות, מגובות בסקרים. למחרת הבחירות הוברר כי כמעט כל התחזיות הופרכו, אבל איש מפרשנינו לא הכה על חטא ולא בחר בזכות השתיקה. הם אף ממשיכים לפרשן, ועוד לפני הרכבת הממשלה ידעו לחלק תיקים, כביכול מטעם אולמרט, בקביעה הבלתי-מוכחת כי “קדימה” ניצחה ניצחון מוחץ. אבל האמת היא ש“קדימה” לא ניצחה; היא רק קיבלה זכות סירוב ראשונה בניסיון להרכיב ממשלה.
מכל התחזיות שלפני הבחירות התגשמה רק אחת: מפלתו של פלג הליכוד בראשות נתניהו. אבל מפלה זו לא חיזקה בהכרח את המחנה המתון אלא דווקא את הימין הלאומי והחרדי. סך פוטנציאל הקולות של מתנגדי ההתנתקות, ההתכנסות ופינוי התנחלויות והיאחזויות רק גדל, וכיום הוא כולל 50 ח"כים. אם בהצבעה המכרעת על תוכנית ההתנתקות של שרון תמכו בה 67 ח"כים (2 מהם מהסיעות הערביות), 7 נמנעו (6 מהם מהסיעות הערביות) ו-45 התנגדו, הרי שבכנסת החדשה צפוי מספר התומכים להגיע ל-60 בלבד: “קדימה”, עבודה, גמלאים וש"ס.
בינתיים, זוהי התוצאה הברורה היחידה של הבחירות האחרונות. נכון, גם הימין מודה שחזון ארץ ישראל השלמה נמוג וכי תיתכן הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל - אך בדרך לשם הוא מציב תנאים והסתייגויות ההופכים את התהליך לבלתי-אפשרי, גם אם ראשי החמאס יתגיירו כהלכה ויצטרפו לקונגרס הציוני.
בבחירות לכנסת ה-17 קיבלנו חלוקה לגושים שאינה שונה בהרבה מזו של שתי קודמותיה. הדבר החיובי היחיד שניתן לומר בשלב זה על הכנסת החדשה הוא שהרמה האישית, האינטלקטואלית והמוסרית של חבריה עולה בהרבה על זו של קודמתה, וזו אינה מחמאה כה גדולה. ניתן גם לומר שהקדמת הבחירות התבררה כמשגה כמעט לכל מי שגרם לה: שרון ואולמרט, מורדי הליכוד, לפיד ושינוי - ועמיר פרץ. אילו אפשרו לקדנציה להסתיים במועדה, ייתכן שהתוצאות היו שונות. מכל מקום, ל”קדימה” היה זמן להתארגן, עמיר פרץ היה יכול לבסס את מעמדו ואולי גם שינוי היתה מצליחה לשרוד.
אחת האגדות שמטפחים ראשי “קדימה”, בסיוע פרשנינו המצוינים, היא שמפלגתם החלה מאפס. אין שטות גדולה מזו. בבחירות לכנסת הקודמת ניצח הליכוד בראשות אריאל שרון, שהכפיל את כוחו מ-19 ל-38 מנדטים, ולאחר מיזוג עם סיעתו של נתן שרנסקי הגיע ל-40 ח"כים. אלמלא תוכנית ההתנתקות, שרון היה משלים קדנציה מלאה. בחירתו בדרך מדינית חדשה הביאה - בסופו של תהליך - לפילוג הליכוד, שכן ההרכב האישי של הסיעה לא שיקף כהלכה את רצון מצביעי הליכוד. סביר להניח כי יותר ממחצית בוחרי הליכוד תמכו בדרכו של שרון, ועל כן “קדימה” החלה את דרכה עם פוטנציאל של 19 מנדטים לפחות.
אל אלה יש להוסיף את 15 המנדטים של "שינוי". מפלגתם של טומי לפיד ואברהם פורז התפוררה באופן מוחלט, ואפרה נתפזר לארבע רוחות השמיים בלא טקס אשכבה וקבורה, ולו גם אזרחי. כל אדם אחר במדינה מתוקנת היה מתכנס למנזר השתקנים, אך לפיד חוגג בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו כאילו הוא ניצח בבחירות. “קדימה” היא אפוא היורשת של "שינוי" ומתוני הליכוד.
ל- 34 המנדטים ההתחלתיים של "קדימה", יש להוסיף עוד פוטנציאל של קולות שאמורים היו להביא עמם עריקי מפלגת העבודה ו"עם אחד" - שמעון פרס, חיים רמון, דליה איציק ודוד טל - וראשי הערים הרבים שהצטרפו אליהם. בסופו של דבר, התברר כי כוחם האלקטורלי אינו גדול. לשמעון פרס וחיים רמון היה מספיק כוח לפגוע בחתרנות בעמיר פרץ ובמפלגת העבודה, אך הדבר לא הועיל ל"קדימה" אלא דווקא למפלגת הגמלאים.
חלק מציבור הוותיקים, שהושפע מן ההסתה נגד פרס, עדיין זכר כי ב"קדימה" יושבים שותפיו הפעילים של נתניהו במדיניותו האנטי-חברתית, יחד עם אלה המתנכרים לעברם הסוציאל-דמוקרטי בתנועת העבודה. עדיין לא ברור אם הקמת מפלגת הגמלאים לא היתה תרגיל של יועצי שרון-אולמרט, שמטרתו לפגוע בעבודה, על בסיס הידידות רבת-השנים בין אריק שרון לרפי איתן. הקמת ה"גוש הפרלמנטרי" של “קדימה” והגמלאים מחזקת את ה"חשד". ימים יגידו.
בכנסת החדשה יש 12 סיעות. אף אחת מהן אינה גדולה די הצורך; רובן בינוניות או קטנות. אלמלא הועלה אחוז החסימה מ- 1.5% ל- 2%, היינו זוכים, ככל הנראה, לעוד 2 סיעות: הירוקים ועלה ירוק - ואילו נותרה החסימה בְאחוז אחד, כבעבר הרחוק יותר, ייתכן שכמה סיעות הקרובות לאחוז (מרזל, עוזי דיין ואולי אחד מפלגי שינוי) היו מצליחות להגיע למשכן הכנסת. עם זאת, גם במצב הנוכחי מבנה הכנסת הוא מתכון ברור לחוסר-יציבות ולבחירות מוקדמות.
מבחינה רעיונית, עמיר פרץ הוא אחד היחידים שיכול לטעון להישג משמעותי בבחירות הללו. הוא הצליח להעמיד את הנושא החברתי-כלכלי במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי, לראשונה מאז ימי הבחירות של יצחק רבין ב-1992. ההישג הרעיוני לא תורגם למספר מספיק של מנדטים - אבל הוא אפשר לעבודה להימנע מירידה גדולה, ואילו הגמלאים וש"ס נשכרו מהעלאתו. לעומת זאת, הליכוד של נתניהו ספג בגינו מפלה קשה, וגם “קדימה” שילמה מחיר מסוים.
היו שחלמו על "מפץ" פוליטי גדול: הקמת מפלגה חדשה בראשות שרון, פרס ולפיד, שתכלול את רוב מניינם ובניינם של הליכוד, העבודה ושינוי. ברור שפרס ורמון חתרו לכך, אלא שניצחונו של עמיר פרץ טרף את קלפיהם; שיכרון החושים של לפיד הרס את שינוי - וכך נותרנו בלא "מפץ", אפילו לא "מפצון". ה"מפץ" האחרון שהצליח בהיסטוריה הפוליטית הישראלית היה הקמת הליכוד, צעד שהביא בפעם הראשונה בארץ לחילופי שלטון.
ההגמוניה הבלעדית של הליכוד לא האריכה ימים, ומאז 1981 ואילך אנו עדים לקיומן של שתי מפלגות גדולות וסביבן עדר של מפלגות בינוניות וקטנות. מצב זה מונע יציבות שלטונית וגורם לבחירות תכופות. בתקופה שבה היה לליכוד ולעבודה יחד רוב של למעלה משני שלישים בכנסת, הן לא השכילו לנצל עובדה זו לצורך ביצוע רפורמה רצינית בשיטת הבחירות והשלטון - וזאת בשל השמרנות והאפתיה של שמיר וחוסר-האמינות של פרס. במקום זאת קיבלנו את הבחירה הישירה הקלוקלת לראשות הממשלה, ותודה לאריק שרון שהעבירהּ במהירות מן העולם.
ל”קדימה” ולעבודה ביחד אין רוב בכנסת הנוכחית. עם זאת, רק קואליציה רצינית ואמינה בין השתיים, יכולה להביא לשלטון יציב ואמין, כלפי פנים וחוץ גם יחד - שלטון שיחולל שינויים נחוצים בסדר-היום החברתי, יאכוף את שליטת החוק ויבצע רפורמה חוקתית, שתביא למעבר לשיטת בחירות אירופית: אזורית-יחסית, עם אחוז חסימה גבוה יותר. רק קואליציה שבמרכזה “קדימה” והעבודה תוכל להחזיר את היציבות למערכת השלטון וליצור סדר-יום הכולל מאמץ להסדר מדיני מוסכם - או, בלית ברירה, חד-צדדי.
דומני כי רק מעטים הבינו כי אין ל”קדימה” ולאולמרט ברירה אלא ללכת לקואליציה שבה העבודה היא השותף הבכיר. על-כן, אין לפרש את ויתורי “קדימה” לעבודה כנדבת-חסד אלא ככורח המציאות. יש רק להתפלא מדוע העבודה לא הבינה זאת במהלך המשא ומתן וויתרה בקלות רבה מדי על כמה דרישות חשובות. גם רשת הפרשנים העוינת לעבודה, בעיקר בערוץ 2, לא הבינה כי ראשי "קדימה" ויועציהם הכושלים למדי לא עשו "טובה" לעמיר פרץ. הם פעלו, בסופו של דבר, על-פי יחסי הכוחות הפרלמנטריים בין שתי המפלגות הגדולות, שהם 3:2.
בהתאם לכך צריכה היתה להיעשות חלוקת התיקים הבכירים: ראש ממשלה, חוץ, ביטחון, אוצר וחינוך, ושאר התפקידים בממשלה ובכנסת - ואכן, העבודה היתה ראויה לביטחון ולחינוך. אילולא קיבלה אותם, מוטב היה לה להישאר באופוזיציה ולנצל אותה כבמה ליצירת תשתית להגשמת המהפכה הדרושה בתחום החברתי והחוקתי לאחר הבחירות הבאות. ראשות אופוזיציה לוחמת נחשבת בעמים, וגם אצלנו, כהכנה טובה להחלפת השלטון - אף יותר משותפות זוטרה בקואליציה.
חבל שמפלגת העבודה הסתפקה בשני התיקים הבכירים הללו, ומלבדם קיבלה רק תיקים שהם בבחינת "נזיד עדשים". תיק החקלאות הוא תיק מוחלש בלא מינהל מקרקעי ישראל ונציבות המים שהיו בו בעבר. משרד התשתיות הוא משרד בעל היקף נרחב אבל בלא סמכויות משמעותיות. אלה הם שני תיקים סקטוריאליים: חקלאות - במידת-מה לתנועות ההתיישבות, ותשתיות - לעובדי חברת החשמל. תיירות הוא משרד חביב ותו לא, וכך גם שאר השיריים (ענייני ירושלים או רשות השידור).
אני רחוק מלזלזל בשני התיקים החשובים שקיבלה מפלגת העבודה. משרד הביטחון הוא אתגר חשוב לבניית מנהיגותו של עמיר פרץ. אם יצליח, כס ראש הממשלה עשוי לחכות לו בעתיד. נכון, קשה להצליח במשרד, כי הרבה תלוי בראש הממשלה ובממשלה מלמעלה ובמערכת הביטחון מלמטה. עם זאת, עמיר פרץ יכול לשנות סדרי עדיפויות ודגשים; לבנות מערכת יחסים חדשה עם הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית - ולהשליט את סמכותם של מערכת הביטחון ושלטון החוק בכל מקום נדרש, ובייחוד בקרב קיצוני המתנחלים.
גם משרד החינוך הוא משרד חברתי חיוני וחשוב, אבל המשותף לשני המשרדים הוא שקשה להציג הישגים נראים לעין בטווח הקצר. לאחר שאולמרט התעקש על השארת תיק האוצר בידי מפלגתו, היתה העבודה חייבת לדרוש לפחות משרד חברתי-שירותי אחד –תמ"ת, רווחה, שיכון או פנים - שבו יכול שר טוב להביא לשינויים חיוניים בטווח המיידי.
גם בהסכמים ובקווי-היסוד אין ביטוי לשינוי שצריך לחול בסדר היום הלאומי-חברתי, במאבק בשחיתות ובמלחמה למען עליונות שלטון החוק. לא פלא שבנושאים האלה נטלה לעצמה “קדימה” את כל המשרדים הרלוונטיים - האוצר, מִנהַל מקרקעי ישראל, פנים ומשפטים. היא העדיפה שהחתולים ישמרו על השמנת. מפלגת העבודה לא תוכל לרחוץ בניקיון כפיה אם לא תעצור את חגיגות המינויים הפוליטיים והענקת הזכויות למקורבים, שכה אפיינו את ימי שרון ונתניהו העליזים.
הבחירות הללו היו מבולבלות ומוזרות. רבים לא הצביעו, כי חשבו ש"המשחק מכור" - ואם באו להצביע, בחרו בדרך של גימיק או מוזרוּת. אף מנהיג, הנהגה או מפלגה לא הצליחו לשכנע כי הם נושאים עמם בשורה חדשה, דרך אחרת. אם מפלגת העבודה לא תנצל את מעמדה הבכיר בממשלה כדי לשנות כיוון במדינה ובחברה, אפשר יהיה בעוד כמה חודשים להתחיל להתכונן לבחירות הבאות.
