עמיר נולד מן העם

אם "אליק נולד מן הים", כתב משה שמיר ב"פרקי אליק", הרי עמיר נולד מן העם - כך עולה מספרו של סובול. זהו ספר על עיי המצב החברתי; המחבר מתאר אותם, ולנוכח התיאורים הוא שומע את דעותיו של עמיר.

שני ניסים - מערבי ומזרחי - קרו, לדעתי, באפופיאה הציונית

·                     הנס המערבי: צעירים יהודים, שגדלו תחת שלטון  הצאר הרוסי, המרשל הפולני פילסודסקי ופרנץ יוזף האוסטרי, בנו תנועה דמוקרטית.

·                     הנס המזרחי: מאות אלפי בני-אדם, שבאו מתרבות טרום-מודרנית, עשו

בתוך 40 שנה קפיצה מרשימה - המעבר אל המודרנה. ביבשת אירופה, התהליך הזה נמשך 250 שנה.

הנס הזה לא קרה בשום מקום אחר בעולם: לא בפרס (שם ניסה השאח פהלאווי לזרז את המעבר למודרנה - והביא לעליית החומייניזם); לא בארצות מוצאם של המזרחים (צפון אפריקה, עיראק, תימן, לוב) ולא בבלקן ובדרום אמריקה. ההישג שלנו הוא מפואר, וראוי להעלות אותו על ראש גאוותנו. מדוע, אם כן, זה לא קרה? מפני שכדי להתגאות בהישג שכזה, בעל ההישג חייב להודות בכך שהוא בא מתרבות מיושנת; רק על רקע זה, ההישג שלו הוא אולימפי.

עמיר מבין, אך נזהר בדבר. הוא עצמו הִנו אחד המייצגים הבולטים של הנס הזה. בתחילה היה כור היתוך, שהיום מגדפים אותו - אבל בלעדיו לא היו בניה של עליית המזרחים הופכים למפקדי חיל אוויר, רמטכ"לים, פרופסורים, טכנולוגים, שרי ביטחון ומדענים. עמיר, כאחרים, הוא תוצר של אותו כור היתוך, שבגלל שגיאות קשות של תנועת העבודה לא הצליח למנוע את המהפך של בגין, ששיטח את החברה. במקום להעלות את חשוכי המשאבים המודרניים למעלה, היא הורידה את הגבוהים למטה.

מכון ויצמן ושוק מחנה יהודה שווים בתרומתם, וכור ההיתוך על תפוקותיו נסוג לאחור -

זהו שורש המחלוקת בין השמאל לימין בציונות: שניהם שאפו להוציא את היהודים מהגלות, אבל השמאל שאף באותה מידה להוציא את הגלות מהיהודים. היו כאן אפוא שתי תפישות: להחניף ליהודים או לתבוע מהם להשתנות. עמיר, ירצה או לא ירצה, הוא פרי כור ההיתוך, על-פי מסלול חייו - ומכאן התובנות שבעזרתן הוא שופט את המציאות. כשאליק בא מן הים, כולם גרו באותה קומה. עמיר עלה מן העם למציאות של הרבה קומות - של עליונים ונידחים - וכאן הוא מתגלה בייחודו.

דן מרידור שואל אותו (ע' 114): איך יכול מרוקני שההורים שלו שילמו את מחיר הפנקס האדום, והוא עצמו חי במצוקה ועוני, להצביע בעד המערך? והוא עונה לו בשאלה, איך אשכנזי שגדל עם כפית של זהב בפה מצביע בעד הליכוד? ... ומכאן הוא ממשיך אל השורש המשפחתי: הלכתי לאבא שלי ושאלתי מה יותר חשוב, להמשיך להתעסק בביצה ולנקום את הכבוד האבוד או לעסוק בעתיד של הנכד שלך? ואביו אמר: עזוב את הכבוד האבוד משנות ה-50. עמיר לא בוכה על התרבות שנגזלה (ע' 169), אלא על התופעות החברתיות.

"הגעתי למסקנה שהפוליטיקה מוכרעת על-ידי תחושה אחת מרכזית, תחושת השייכות ... השמאל לא השכיל לחלוק את התחושה הזאת. לא שייכות לציונות, לא שייכות לבניית הארץ ... גרסו הפרדה בין ציונות מגשימה לציונות 'בעל כורחה' של המזרחיים". בין שני ההרים האלה הוא מבקש לחפור מנהרה מגשרת. עמיר איננו בוּר; הוא עושה חשבון היסטורי (ע' 170), שבעצם רק מתי מעט עלו מסיבות אידיאולוגיות. רוב העולים מתחילת המאה שעברה באו בגלל שדחו אותם והשפילו אותם במקומות מושבם.

בוויכוח מול ש"ס, המאשימה את הקיבוצים בכך שגזלו מהילדים את תרבותם, הוא אומר את ההיפך. הוא כועס על הקיבוצים שמנעו מילדי שדרות את האפשרות ללמוד בבתי-הספר שלהם, והוא מגלה תובנה עמוקה: אמא שלו לא אהדה את הקיבוצים, ואביו כן אהד אותם. מדוע? כי היא עבדה במכבסה האזורית מול קיבוצניק מנהל - והוא עבד בְמפעל של קיבוץ, לצד חברים רבים.

ועמיר לא עוצר כאן - הגזענות מטרידה אותו גם כשהיא מתבטאת בהדרה של המגזר הערבי; גזענות איננה עוצרת בגבול. "קשה מאוד לכלוא את השדים האלה" (ע' 147). סובול מחלץ מעמיר אירועים מכוננים של השקפת עולמו. לאחר הפציעה בצבא, הוא מבלה חודשים רבים בבית-חולים. "מחלה ואשפוז הם כמעט דע מאין באת ולאן אתה הולך. ראיתי מצליחים בשיא היוהרה שמחלה באה אליהם, פתאום נעשים בני-אדם. לכן, לכל אחד מגיעה רפואה שווה ..." (ע' 44).

אמו נפצעה מבקבוק תבערה שהושלך אל קונים ישראלים בעזה. מזמנים אותה לזיהוי, ואומרים לה: "זה הערבי שזרק את הבקבוק". היא מסתכלת ואומרת: "לא, זה לא הוא שזרק" (ע' 45). לאור הדוגמה הזאת, אין להתפלא על עמדותיו המדיניות. עמיר פרץ היה ראש העירייה המזרחי היחיד שכבר בשנות ה-70 וה-80 קשר בין החברה, הכלכלה והשלום - והפך את שדרות לעיר של פסטיבלים לשלום, שהנוער שלה קושר קשרים עם נוער ערבי ישראלי.

ומכאן אל עמדתו בנוגע למתנחלים (ע' 181): " מה זה החברה האלה, המתנחלים? מה זה, אדוני הארץ? ... מי הרשה להם כל-כך הרבה שנים לא להיות כפופים לחוק, לא כפופים לשום נורמה. תושבי ירוחם יכלו לעשות מה שעושים המתנחלים האלה? אנשים שחיים מתחת לקו העוני יכולים ... לתת אולטימטום למדינה? להגיד: אנחנו דורשים 300 ו-400 אלף דולר למשפחה? ... תחליפו לנו את הדירות העלובות ... פתאום המדינה יודעת להכין ערים תוך שישה חודשים ... אדוני הארץ הם הסמל לכשל של תנועת העבודה ... כי אם באמת תנועת העבודה הייתה אמיתית, היא היתה אומרת שלבצר את המדינה הזאת זה קודם כל לבצר את האוכלוסיות החלשות ... מה הפינוק הזה 'ניצנים'? הם לא יכולים לעבור לגור בשדרות, נתיבות או ירוחם? ... למתנחל מותר להתפרץ רגשית מול שוטרים וחיילים. לעובד שמפטרים אסור להתפרץ רגשית ... (ע' 183) ... איך קרה עיוות כזה של איפה ואיפה?" אין להתפלא אפוא שכאשר הציעו לו בית בחבל ימית, הוא סרב -  "לא מוכן לזרוע במקום שלא צריכים להיות שם" (ע' 51).

עמדות והשקפות אלו מוצגות כמענה לתיאורי החברה הישראלית בפי סובול. אחדים מהתיאורים מרגשים עד מאוד: כמה סבל, כמה אכזבות וכמה ייסורים הם מנת חלקם של  רבים כל-כך. מה גדול הוא מספרם של המיואשים, שאיבדו כל תקווה לשנות את מצבם. מכל אלה עולה כי עמיר פרץ מגיב על מציאות קשה ביותר. אין להתפלא אפוא על המדיניות שלו בהסתדרות: הוא ירש מערכת כושלת, עמוסת-חובות, שאינה אהודה בציבור ובתקשורת. איך יכול היה להציבה-מחדש בלי לבצע כמה מעשים חריפים, בלי לאחד את הוועדים החזקים כדי להפעיל אותם במאבק לטובת החלשים? נקל להבין כיצד הציל את "עוף קור" מִסגירה ואיך תמך בנהגים של מטרו השובתים בבאר שבע, וכן הלאה.

סובול מתאר את העובדים הקשורים באירועים האלה ואת ההנהלות האטומות – והתיאורים הם מעציבים מאוד. התרגשתי במיוחד מן הסיפור של סובול על מה שהביא אותו בעבר לחבר את המחזה "קריזה" (ע' 130). הרגישות והחזון החברתי של עמיר פרץ – וגם של מחבר הספר, סובול -  בולטים מאוד. רצונו של עמיר להציב את מה שקרוי תנועת העבודה במקום שבו היא צריכה להיות, מנוסח בבהירות.

מה שאינו בהיר הוא התוכנית שעל פיה הוא מבקש לממש את המאוויים האלה. הסוציאל- דמוקרטיה העולמית (ובוודאי זו הישראלית) אינה מציגה כיום תוכנית כלכלית, חברתית ותרבותית, שתתמודד עם העולם של ימינו, עם הגלובליזציה – כלומר, התחרות עם הודו וסין שגדשו את העולם במאות מיליוני עובדים ללא הון, ובכך גרמו לירידה בשכר בכל העולם. כשהשכר יורד, עולה באופן אוטומטי הכנסתם של בעלי ההון. איך מצמצמים בתנאים אלה את הפערים? הרי ההון חופשי לנוע בזמן אמיתי לכל מקום שתשואתו גבוהה יותר. 

איך משמרים עקרונות של סוציאל-דמוקרטיה בכלכלה של טכנולוגיות משתנות, המשתכללות מיום ליום ומביאות לקריסת מערכות שאינן ממהרות להשתנות? - ובמילים אחרות, איך הופכים הרס להרס קונסטרוקטיבי? איך הופכים במהירות עובדים נפלטים לבעלי מיומנויות הניתנות-לשינויים? על כל אלה, אין לנו עדיין תשובות של ממש.

הספר ראוי לקריאה לכל מי שמתעניין במרחב שבין חברה לפוליטיקה.