מה נשתנה במוצאי יום הבחירות האחרונות?

בדומה למערכות הבחירות הקודמות, גם הבחירות האחרונות גרמו לשינויים מסוימים במערכת הפוליטית בישראל. שינויים אלה ישפיעו במידת-מה על החברה, על הפוליטיקה ועל הכלכלה בישראל בשנים הקרובות - אולם כבר עתה ברור כי לא חלו, וכנראה שלא יחולו, שינויים מהותיים בתחומי התרבות, הפוליטיקה והכלכלה.

אין צורך להרבות דברים על השינויים שכבר התרחשו, מאחר שהם מוּכּרים היטב:

·                     האידיאולוגיה הפכה לעניין חסר-חשיבות, והתחרות האישית היא המניע העיקרי בכל המהלכים הפוליטיים;

·                     כתוצאה מן הפילוג בליכוד ויצירת רשימת “קדימה” (עדיין לא מפלגת “קדימה”), אין כרגע מפלגה דומיננטית אחת - וגם אין אישיות פוליטית דומיננטית, כמו אריאל שרון;

·                     במרכז המפה המפלגתית חל שינוי, כתוצאה מהיעלמותה של מפלגת שינוי;

·                     הימין בכלל, והימין הקיצוני בפרט, התחזק;

·                     ה"שמאל," שנחלש כבר במערכות הבחירות הקודמות, כמעט שנעלם כליל;

·                     הרבה תפקידים חשובים במערכת הפוליטית אוישו-מחדש.

השינוי המרכזי בכיוון השלילי הוא זה: על-פי מה שמסתמן כעת, המצב החברתי ילך ויחמיר - וזאת, מאחר שמדינת הרווחה הישראלית הולכת ודועכת. להלן אסביר את התחזית הקודרת בנוגע לתחום הזה.

מאז הקמת המדינה היה ידוע כמעט לכול (ומשה דיין אף הכריז על כך בפומבי), כי לישראל יש שני "דגלים" שאותם, לכאורה, היא לא יכלה - ועדיין איננה יכולה - להניף בעת ובעונה אחת. דגל אחד הוא "דגל הביטחון", הקשור בעיקר להמשכו או לפתרונו של הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני; הדגל השני הוא "דגל הרווחה החברתית-כלכלית".

עד עצם היום הזה, הביטחון הוא הנושא המרכזי (ואפילו היחיד) בראש סדר-היום של רשויות המדינה - ובהשפעתן המכרעת, גם בראש סדר-יומם של האזרחים. בכל פעם שהקצאת המשאבים נידונה בזירה הציבורית והפוליטית, ברור היה שמערכת הביטחון והצבא יקבלו כל סכום שידרשו. ראוי להזכיר כאן שאף גורם – כולל עובדיו ה"כל-יכולים" של משרד האוצר - אינו יכול לבדוק את פרטי הדרישה הכספית או לפקח על הוצאתם של הכספים.

העדפתם של הצבא ומערכת הביטחון על פני כל יתר המערכות (ובייחוד מערכת הרווחה) נבעה, בראש ובראשונה, מיכולתם של אנשי המערכת הזאת לשכנע את אזרחי ישראל כי המדינה עומדת בפני איומים קיומיים - וכי מערכת הביטחון היא גורם יעיל ומרתיע, המוכן לטפל בהצלחה באיומים הללו. היום ברור כי מערכת הביטחון הישראלית איננה מספקת הרתעה (ראו את מעמדם ומעשיהם של החיזבאללה, החמאס, ואיראן), כי היא איננה יעילה, וכי חבריה אינם משוחררים משחיתות ומדאגה לצרכיהם הפרטיים ולהנאותיהם.

אף-על-פי-כן, רוב אזרחי המדינה ממשיכים לרחוש אהדה והערכה לצבא ולמערכת הביטחון. עובדה זו - והשליטה המוחלטת של הצבא ומערכת הביטחון על החשיבה והתכנון הצבאי - מאפשרות למערכת הזאת להמשיך וליהנות מהקצאות של משאבים, על-פי רצונותיה ולא לפי הצרכים הריאליים. לאור הטרור הפלסטיני המתמשך ופיתוח הגרעין באיראן, מעמד הבכורה הבלתי-מעורער הזה והקצאת המשאבים המסורתית יעמדו בעינם.

אין חולק על כך ששאלות הביטחון והשלום המיוחל הן חשובות מאד. אולם, כדאי להיות כנים ולהכיר בעובדה שהדרך לשלום חסומה בעיקר על-ידי 80 אלף המתנחלים היושבים מחוץ לגושי ההתנחלות הגדולים. בנוגע לסיפוחם של גושי ההתנחלות הגדולים לישראל, כבר קיימת הסכמה רבה בחברה ובמערכת הפוליטית הישראלית - וכך גם בקרב הפלסטינים וממשלותיהן של מדינות ערביות.

יחד עם זאת, אין שום הסכמה באשר לפינוי ההתנחלויות והמאחזים האחרים - והמאבק עליהם יהיה חמור מאין כמוהו. חרף הצהרותיו של אהוד אולמרט, כי פינויים של ההתנחלויות והמאחזים הללו יסתיים בעוד כשנה וחצי, קשה מאוד להאמין שהממשלה אשר הרכיב תוכל לפנות את 80 אלף המתנחלים האמורים. לפיכך, הסדר שלום איננו נראה בעין.

ספק אם ישראל יכולה, או צריכה, לעשות דבר-מה בקשר לפיתוח הגרעיני באיראן. אין ספק שצריך לנסות ולבלום את הטרור; להתקדם במגעים עם הפלסטינים על-פי "מפת הדרכים"; להפסיק את ההתנחלות ובניית המאחזים - ואולי לפנות גם כמה מהם, ובכך להביא להרפיית הסכסוך. אלה הם, קרוב לוודאי, המהלכים העיקריים שיש באפשרותנו לבצע. לפיכך, אין טעם להשקיע עוד ועוד בביטחון, להחזיק בצבא גדול כל-כך ולאפשר לצבא ולמערכת הביטחון (על כל שלוחותיה) להשפיע על התרבות, על המדיניות ועל הקצאת המשאבים בישראל. בקצרה, יש לשמור על "דגל הביטחון" כמות שהוא ולא לנפנף בו מבוקר ועד ערב.

בשנים האחרונות - ובעיקר ערב הבחירות האחרונות (עקב ההתדרדרות הנוספת בתחום הרווחה, במשמעות העמוקה שלו) - עלתה-כביכול שאלת הרווחה החברתית והכלכלית  לראש סדר-היום הישראלי. אבל, קשה מאוד לומר שהיא מעסיקה את רוב הישראלים -  וודאי שאינה מעסיקה כלל את המיעוט שהתעשר במידה מופלגת, ואת הפוליטיקאים המקורבים למיעוט הקטן הזה.

טוב שסוגיה זו נמצאת (ולוּ לכאורה) במוקד הדיון החברתי והפוליטי כאן - אולם הנושא מורכב ביותר, ורוב הדברים הנאמרים והנכתבים עליו הם מוּטים, בעייתיים ומן השפה ולחוץ. ההבטחות לשינויים משמעותיים בתחום הרווחה, הנתון להידרדרות חמורה מאוד,  הן מופרכות במידה רבה. אפשר (והכרחי) לעשות הרבה בתחום הזה; הבעיה המרכזית היא שאף אחת מן המפלגות שזכו במושבים בכנסת איננה ערוכה - תבוּנית, רגשית ומעשית - לטפל בסוגיה הכללית הקשה הזאת.

בראש ובראשונה, יש הכרח להבין ולהפנים כי בעיית הרווחה בישראל איננה מצטמצמת לַנושאים שראשי המפלגות דשו בהם ערב הבחירות: צמצום האבטלה (נושא שהוסר כבר מעל סדר-היום); העלאת שכר המינימום הנמוך; תוספות לסל התרופות הקטן; פיקוח על מחירי התרופות הגבוהים; שינויים בשעורי מס הכנסה ותשלומי ביטוח לאומי לזקנים, למוגבלים ולגמלאים - וביטול או צמצום חברות כוח-האדם.

דיון רציני בנושא הרווחה מתייחס בהכרח גם למערכות התרבות, הבריאות, החינוך, העבודה והשוויון של כל האזרחים בישראל. כל התחומים הללו סובלים מהידרדרות חמורה ביותר, על-פי מדדים בינלאומיים מהימנים רבים. ישראל מצויה בשלב נמוך מאוד בסולם המדינות המפותחות והדמוקרטיות - וכאמור, אף אחת מן המפלגות (כולל מפלגת הגמלאים) אינה מציעה פתרונות של ממש למצב הירוד שבו נתון מערך הרווחה כולו.

בהתאם למצעה ולדובריה של “קדימה”, יש בכוונתה לדבוק במדיניות הרייגניסטית והתאצ'ריסטית של בנימין נתניהו. המשמעות המעשית של הגישה הזאת היא הידרדרות נוספת במצב הרווחה בישראל, בשל ההעצמה הנמשכת של בעלי ההון, שכבר עתה הם גם בעלי השלטון (ראו נא, למשל, מי ניהל את המגעים להקמת הקואליציה - בעיקר עורכי-דין המייצגים את עשירי המדינה, או שהם עצמם בעלי הון רב).

לא לחינם שיבח אהוד אולמרט את נתניהו בנאומו הראשון אחרי שנודעו תוצאות הבחירות. בהקשר הזה, אין צורך להוסיף הרבה בנוגע לעמדתו ותוכניתו של הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשו. למרות דבריו של נתניהו, וגם של חלק מחבריו, על השינויים שהם ינהיגו במדיניות הרווחה, ברור שגם מפלגה זו וראשיה ימשיכו לדבוק בגישה שאפיינה אותם כאשר ישבו בצמרת המערכת הפוליטית.

חרף הצהרותיו של עמיר פרץ (ששלי יחימוביץ' תומכת בהן, ואבישי ברוורמן מבקר אותן) בדבר חידוש האופי הסוציאל-דמוקרטי של מפלגת העבודה, הרי שהתוכנית החברתית של מפלגה זו רחוקה כרחוק מזרח ממערב מכל מה שאפילו מזכיר סוציאל-דמוקרטיה. ההצעות והדרישות לשינויים שמעלים ראשי המפלגה הן בגדר המעט שבמעט - ובעיקר, הן אינן מתייחסות למניעת הידרדרות נוספת של מדינת הרווחה, ולחידושה.

בעיקרו של דבר, גם ראשי העבודה מקבלים את התפישה הליברלית של “קדימה” והליכוד; וכך, למעשה, אין הבדלים רבים בין התוכניות של המפלגות הללו - הנמצאות, לכאורה, בשני מחנות נפרדים. הדברים אמורים גם ביוסי ביילין, ובמרצ שבהנהגתו: הלא ביילין טען כבר מזמן כי הוא - כמו מורו ורבו, שמעון פרס - נטש את הדרך הסוציאל-דמוקרטית, אם בכלל האמין בה קודם לכן.

למרות ההצהרות החברתיות של כל המפלגות היהודיות הסקטוריאליות - ש"ס, המפלגות החרדיות והדתיות, מפלגתו של אביגדור ליברמן ואפילו מפלגת הגמלאים - מי שמכיר היטב את עמדותיהן, יודע שהאינטרס הראשי של כל אחת מן המפלגות הללו איננו קידום כללי של נושא הרווחה אלא קידום רווחתו של הסקטור שאותו הן מייצגות, וגם זאת בעירבון מוגבל.

בשל כל אלה, התחזית בדבר האפשרות לשינוי בתחום הרווחה היא קודרת למדי. למעשה, כל המפלגות האמורות חוזרות ומדגישות את הצורך "בחמלה", שפירושה מתן נדבות לנזקקים שונים - ואין בכוונתן לשפר את מצבו של מערך הרווחה הישראלי בכללותו. מי שעיניו בראשו, צריך לקום כעת ולזעוק: "חדשו את מדינת הרווחה!" ולייחל לשינוי (כמובן, אין הכוונה לַמפלגה המנוחה ...).