ועדת שנהר המליצה על לימוד מדעי היהדות ברוח פלורליסטית-ליברלית בבתי-הספר של הזרם הממלכתי-כללי (ה"חילוני"). שבעה שרי חינוך תמכו בהתלהבות במסקנות הוועדה והתחייבו לסייע במימושן – אבל משרד החינוך פועל, למעשה, בכיוון ההפוך: הוא מעודד את בנות השירות הלאומי להורות את מגוון לימודי היהדות; הוא תומך בעמותות חינוכיות אורתודוקסיות; הוא מעכב העברה של כספים לחינוך יהודי ברוח פלורליסטית – ומחייב את תלמידי חטיבות הביניים לשנן מושגים בתחום היהדות, שלא בדרך של דו-שיח וביקורת.
מר זבולון המר ז"ל, שר החינוך והתרבות לשעבר - שחש דאגה כנה לגורל לימודי היהדות בחינוך הממלכתי - מינה ועדה מיוחדת לבחינת מצבם של לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתית-כללית. על הוועדה הזאת הוטל גם להעלות הצעות חדשות בנוגע למטרות, לתפישה ולתוכנית הלימודים בתחום זה - וכל יוזמה אחרת העשויה לקדם את החינוך היהודי בישראל.
הוועדה - שנודעה בשם "ועדת שנהר", לאחר שמוניתי לעמוד בראשה - פעלה במשך שלוש שנים, ובשנת תשס"ד (1994) פרסמה את המלצותיה בחוברת הקרויה: "עם ועולם" - תרבות יהודית בעולם משתנה.
"לימודי היהדות", שאליהם התייחס דו"ח הוועדה, הם אלה:
א. לשון וספרות עברית
ב. היסטוריה של עם ישראל
ג. תנ"ך
ד. תורה שבעל-פה
ה. מחשבת ישראל
ו. לימודי ארץ-ישראל
ז. ארכיאולוגיה
ח. פולקלור
כן נידונו מקצועות ותחומי לימוד נוספים, המתייחסים לתולדות עם ישראל ותרבותו, לארץ ישראל, לתנועה הציונית ולמדינת ישראל - בחינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי כאחד.
הציבור שאליו כיוונה הוועדה את דעתה רואה ביהדות תרבות לאומית, פלורליסטית, המצויה בתהליך של התהוות: המרכיב היהודי בזהותו של הציבור הכללי הוא מצרף - שילוב של יסודות מגוונים:
א. יסודות מן המסורת הדתית.
ב. הזיקה לארץ ישראל על עברה, אתריה וערכי הטבע והנוף שבה.
ג. הלשון העברית על מגוון היצירה המקורית והמתורגמת שבה.
ד. לוח השנה העברי על חגיו ומועדיו, הדתיים והלאומיים, תוך יצירת דפוסי חג חדשים המשלבים יסודות מהטקס הדתי.
ה. מסורת עדוֹת - ויסודות שחודשו כחלק מן היצירה הציונית ( בזיקה לארץ בכלל, ולהתיישבות העובדת בפרט).
ו. ערכי מוסר אישי וחברתי, השאובים מן המורשת היהודית, מן האתוס הציוני ומאידיאולוגיות ותורות מוסר כלל-אנושיות.
במסמך, שגובש ונכתב על-ידי ד"ר עוזי ארד ומאיר יפה - כחלק מעבודת מטה של היחידה
לתיאום ולקידום החילוניות היהודית בישראל, מיסודה של קרן פוזן - צוין כי הגשת מסקנותיה של הוועדה מסתמנת כציון דרך בעל חשיבות מכרעת במערכת החינוך. הגורם העיקרי לכך הוא הצלחתם של חברי הוועדה הממלכתית להגיע להסכמות ומסקנות חותכות באחד התחומים הטעונים ביותר, ערכית ופוליטית, בחברה הישראלית.
הוויכוחים בין חברי הוועדה היו רבים ונוקבים, ולמרות זאת עלה בידם לנסח מסמך המקובל על כולם. אחד הנושאים שבהם דנוּ היה סוגיית ההגדרה:
"... במינוח המקובל בחברה הישראלית מוגדר הציבור המחנך את בניו ובנותיו בחינוך הממלכתי- הכללי בשם הציבור 'החילוני'. למרות השימוש הרווח במושג 'חילוני', אין הוא מקובל על חלקים רבים בציבור, שאותו הוא אמור להגדיר ואשר את זהותו התרבותית יהודית הוא אמור לשקף. רבים היו מעדיפים שימוש במושגים אחרים דוגמת המושג הציבור 'החופשי' או הציבור 'הכללי'. ההתנגדות למושג 'חילוני' מכוונת בעיקר למשמעות השלילית המתלווה אליו, זו המעמידה ציבור זה כנעדר זהות יהודית בעלת תוכן חיובי השונה מזו הדתית, או המציגה אותו רק כהיפוכו של הציבור האורתודוכסי. תפיסות אלו ודומות להן של המושג 'חילוני' מסלפות את דמותו התרבותית של הציבור, שאותו הוא נועד להגדיר. עם זאת, למרות הסתייגותם העקרונית של חברי הוועדה מן המושג 'חילוני', אך בשל תפוצתו הנרחבת, ייעשה בו שימוש כדי לתאר את הציבור המחנך את ילדיו במסגרת החינוך הממלכתי-הכללי והמהווה את הרוב הגדול במדינת ישראל . . ." ("עם ועולם", ע' 5).
הציטוט משקף את התחושה האמביוולנטית שמעורר המושג "חילוני". תחושה זו באה לידי ביטוי במסקנה פרדוקסלית-לכאורה: למרות התנגדותם של רוב חברי הוועדה לשימוש במושג "חילוני", הם החליטו בכל זאת להשתמש בו, לצורך הגדרת הציבור שבו מתמקד הדו"ח.
עבודת הוועדה התקיימה במקביל לשני תהליכים בעלי חשיבות היסטורית: העלייה הגדולה מחבר העמים ומאתיופיה - והמשא ומתן לשלום. בתחום הרוחני, תהליכים אלה העמידו את החברה הישראלית בפני שני אתגרים מרכזיים:
א. קליטת העולים, תוך גיבוש זהותם הישראלית והעמקת שורשיהם היהודיים, כאמצעי ליצירת תחושה של שייכות ושותפות - וזאת, במקביל ליצירת דפוסים חדשים ביחסים עם התפוצות.
ב. יצירת תרבות וערכים אישיים וחברתיים, שאינם בנויים על מלחמת הישרדות וקיום בתוך מציאות של מלחמה, אלא על בחירה, דיאלוג וחיי יצירה בעולם פתוח.
האתגרים החינוכיים-תרבותיים שהעמידו השלום וקליטת העלייה בפני החברה הישראלית מדגישים ביתר שאת את הצורך להתמודדות מתמדת עם שאלת הזהות הישראלית והיהודית. היכרות משמעותית עִם תולדות עַם ישראל ותרבותו היא תנאי ראשוני להתמודדות זו, מה שמחייב את מערכת החינוך כולה - ובתוך כך, גם את החינוך הכללי - לבחינה מחודשת של מקומם של לימודי היהדות.
מאז מינוי הוועדה, בשנת 1991, ועד היום התחלפו שבעה שרי חינוך; שרים אלה באו מקצוות שונים ומנוגדים של הקשת הפוליטית. כל השרים כולם הצהירו בריש גלי על תמיכתם הבלתי-מסויגת בדו"ח "ועדת שנהר", והדגישו את מחויבותם למימוש המלצותיה. אולם, באופן מעשי לא הוקצו הסכומים הנדרשים למימוש רציני - וכל הנושא לא מצא את ביטויו ההולם בסדרי העדיפויות של משרד החינוך והתרבות.
על רקע החלל שהותיר משרד החינוך והתרבות, ישנם כיום ארגונים חינוכיים-תרבותיים אזרחיים המבַצעים מכלול של פעילויות בכיוונים שעליהם המליצה "ועדת שנהר". עיון בפעילויות הארגונים הללו מצביע על מוטיבציה גבוהה, יצירתיות ומסירות לנושא, חרף העובדה שהמדינה מקצה לשם כך משאבים מוגבלים ביותר. אבל אין ספק שמערכת החינוך הפורמלית היא זו שחייבת לקדם את לימודי היהדות בנוסח "ועדת שנהר", תוך עדכונים והשלמות; שום שינוי ממשי לא יחול עקב פעילותם של סוכני שינוי וולונטריים בלבד.
חברי הוועדה הדגישו בעת דיוניהם את הצורך בגישה פלוּרליסטית-ליברלית בהוראת מדעי היהדות בבית-הספר הממלכתי-כללי, שהרי קיים עימות ברור בין הגישה המסורתית הדתית- הלכתית (שלפיה ההלכה היא מקור הסמכות) לבין הגישה הפלורליסטית (שלפיה לימודי היהדות הם מקור השראה ולא סמכות):
" ... הפלורליזם העקרוני של החינוך הכללי והצורך המתמיד להתמודד עם זרמי מחשבה והשקפות עולם מגוונות טומנים בחובם מתח פנימי הבא לביטוי מיוחד בהוראת מקצועות היהדות. ... הוועדה סבורה, כי יש לעשות את הפלורליזם של החינוך הכללי למנוף להעמקה תרבותית ולהעשרה והתנסות חינוכית משמעותית, תוך היענות לאתגרי התקופה. יש לעשות את בית-הספר הכללי למוקד לפיתוח אופציות לקיום תרבותי יהודי-ישראלי המשוחרר מתלות בסמכות ההלכה והמקיים זיקה לתולדות ישראל ויצירתו ממגוון היבטים תוך ביקורת וחידוש ..." ("עם ועולם", ע' 6).
המפתח לשינוי המצב טמון אפוא בהחזרת האחריות לָחינוך אל החברה והקהילה שמקרבן באים התלמידים:
"... חברה המוסרת את חינוך בניה ובנותיה בקבלנות למי שמוכן לעסוק בכך, אפילו אם כוונותיו סותרות בעליל את האמונות והדעות של חבריה, הוא מצב לא תקין אשר מביא להתנגשות או להתחמקות. בית-הספר הכללי לא צריך להיכנע לקנאות וגם לא לחלל הריק. הוא צריך לעודד את הציבור החילוני לגווניו לבטא את ערכיו, לפתח את תרבותו, לבקר את הישגיו ולהיפגש עם הדור הצעיר שלו ..." ("עם ועולם", ע' 9).
אשר על כן, יש "... לעשות מאמצים מכוונים לגיוס מורים בעלי השקפת עולם ואורח חיים המקובלים על הציבור החילוני לגווניו, ובהתאם לאופי השונה של הקהילות שאותן משרתים בתי- הספר ..." ("עם ועולם", ע' 24).
אולם, המלצות אלו אינן מתבצעות בפועל: מסתבר כי בשנים האחרונות מעודד משרד החינוך את בנות השירות הלאומי, שאינן מתגייסות לצה"ל, ללמד את מגוון לימודי היהדות - וזאת, חרף העובדה שהשקפת עולמן שונה לחלוטין מזו של ההורים אשר שולחים את ילדיהם למערכת החינוך הממלכתית-כללית, ולמרות שאין להן כל הכשרה פדגוגית לעבודה חינוכית עם ילדים. לאחרונה אף החליט משרד החינוך להפסיק את תמיכתו בפעילותם של הארגונים ליהדות פלורליסטית ולחזק את תמיכתו בארגונים ובעמותות הפועלים ברוח אורתודוקסית. הדבר מתבצע באמצעות תקנה, אשר מאפשרת מתן תמיכה לַמרכזים שנועדו להעמקת החינוך היהודי, הממוקמים דווקא באגף לתרבות תורנית.
גם הכספים שהצליחה מפלגת שינוי להקצות לצורך חיזוקם של לימודי היהדות ברוח פלורליסטית - 40 מיליון ₪ - לא הגיעו ליעדם בשל מכשולים ביורוקרטיים בלתי-עבירים. לעומת זאת, בשנת 2003 החליט משרד החינוך לחייב את תלמידי חטיבות-הביניים בשינון מאה מושגים העוסקים ביהדות, ציונות ודמוקרטיה.
נדמה, כי יצירתו של מאגר המושגים לשינון עומדת בסתירה גמורה לדו"ח "ועדת שנהר", משום שאין בלימוד המושגים ושינונם משום יצירה של עולם שלם האמור לחזק את הידע, התובנה וההזדהות. מאה מושגים תלושים אינם מבטאים את המשאלה "לחתור לבניית תהליך חינוכי המבוסס על לימוד, ביקורת ודו-שיח. תהליך חינוכי שלא רק ישנן וינתח, אלא גם יחתור להפנמה של ערכים אוניברסאליים ויהודים, מתוך גישה פלורליסטית. תהליך שלא רק יציג את העבר, אלא יתרום להתמודדות, למעורבות ולבניין של השקפת עולם. עמדה חינוכית כזו עשויה לחזק את תחושת הזהות, ההשתייכות והאחריות של התלמידים לעתידם ולחברה במדינת ישראל" ("עם ועולם", ע' 10).
