דומה כי הציבור אינו בוחל בפוליטיקאים שסרחו וכתבי אישום תלויים מעל ראשם. צחי הנגבי, שלמה בניזרי ואביגדור ליברמן זכו להישגים נכבדים בבחירות האחרונות, למרות החשדות הפליליים כנגדם. עובדה זו גרועה כשלעצמה, אך חמורה ממנה היא התנהלותה של התקשורת בכל הנוגע לבכירים מושחתים בזירה הפוליטית: מי שמגשים את משאת נפשה האידיאולוגית של רוב התקשורת נשמר כ"אתרוג" – ועיתונאים אמיצים החושפים גילויי שחיתות בשלטון מפוטרים לאלתר.
האם הבחירות לכנסת ה-17 ותוצאותיהן הן סיבה למסיבה לשוחרי טוהר-המידות בפוליטיקה שלנו? למרבה הצער, קשה מאוד להשיב על כך בחיוב.
נכון הדבר, ואף מעודד, שכמה פוליטיקאים מסואבים ("גיבורי" פרשת "ההצבעות הכפולות", יחיאל חזן ומיכאל גורלובסקי; משחדת חברי המרכז, נעמי בלומנטל; מגייס התרומות הפוליטיות הבלתי-חוקיות, עומרי שרון - וזייפן התואר האקדמי, יאיר פרץ) איבדו את מקומם בבית-המחוקקים.
אולם, מנגד, השר צחי הנגבי (שמבקר המדינה הקודם, ובעקבותיו היועץ המשפטי לממשלה, הוקיעו את המינויים הפוליטיים שלו לא רק כמושחתים אלא אף כפליליים-לכאורה) וגם השר-לשעבר שלמה בניזרי (שהועמד לדין על קבלת שוחד) חזרו לכנסת, ובגדול - וזאת לאחר ששובצו בעשירייה הראשונה של מפלגותיהם .
אביגדור ליברמן. החקירות הפנימיות לא מנעו ממנו הישג אלקטורלי מרשים |
היועץ המשפטי בישר על הגשת כתבי אישום נגד שני אלה ממש ערב הבחירות, אבל עובדה זו לא מנעה את שיבוצם במקום גבוה ואת בחירתם לבית-המחוקקים - כמו גם את תמיכתם של מאות אלפי אזרחים במפלגותיהם. תמונת מצב זו מעוררת ספק גדול באשר לעומק סלידתו של הבוחר הישראלי מן השחיתות - והוא הדין בהצלחתו האלקטורלית הגדולה של אביגדור ליברמן, שהחקירות הפליליות נגדו (בחשד לקשרים בלתי-חוקיים עם גורמים עסקיים ברוסיה ולעבירות על חוק מימון המפלגות) לא מנעו ממנו להוביל את מפלגתו להישג מרשים ביותר.
כאן המקום להזכיר שפוליטיקאי מושחת - אם הוא נבחר שוב לכנסת, ובפרט אם הוא נמנה עם צמרתהּ של מפלגת השלטון או מפלגה המועמדת לקואליציה השלטונית - הוא גם פוליטיקאי משחית, שכן מעמדו הפרלמנטרי מאפשר לו להיות מעורב לא רק בחקיקה באשר למותר ולאסור, אלא גם באיוש הרשויות הנלחמות בשחיתות, וחלילה בסירוסן: לפוליטיקאי כזה יש כוח השפעה עצום על מינוי שופטים וקידומם (שכן ארבעה מתשעת חברי הוועדה העוסקת בכך הם נציגים של הכנסת ושל הממשלה), על בחירת מבקר המדינה (הנבחר על-ידי הכנסת) ועל מינוי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה (המתמנים על-ידי הממשלה).
ואם מישהו תמים או מיתמם דיו על מנת להניח שאיוש מישרות רגישות כאלה לא יהיה נושא למיקוח פרלמנטרי וקואליציוני, מומלץ לו להיזכר בקנוניית "בר-און-חברון": על-פי ממצאי הפרקליטות, חבורת עבריינים בראשות פוליטיקאי מושחת (אריה דרעי) סחטה מראש הממשלה נתניהו את מינויו של יועץ-משפטי-לממשלה כלבבה, בתמורה לתמיכת ש"ס בַּכנסת בנסיגה מחברון. המעורבים בקנוניה זו לא נענשו כלל על מעורבותם בה - והעובדה המדהימה הזאת רק עלולה לעודד את הישנותן של עסקאות משחיתות ממין זה.
אם החלטת הבוחרים איננה, כאמור, סיבה למסיבה לשוחרי הניקיון בפוליטיקה, הרי שהתנהגות התקשורת בבחירות היא ממש עילה לחלחלה. זו, רובה ככולה, לא רק שלא קראה לבוחרים לדאוג בְּהצבעתם לכך שפוליטיקאים מסואבים לא יגיעו לכנסת, אלא אף העבירה להם את המסר הממאיר שסוגיית ניקיון הכפיים אמורה להיות שיקול שולי - אם לא אפסי - בהכרעתם. ואכן, כאשר פרשנים ומעצבי דעת בולטים כותבים על כך ש"השחיתות יכולה לחכות", משום שחלוקת הארץ או פינוי התנחלויות חשובים הרבה יותר, מה לנו כי נלין על הבוחרים?
אובדן המצפון והמצפן המוסרי בתקשורת הוא חמור ומדאיג, אך לא רק בגלל השפעתה הקלוקלת על הצבעת צרכניה. כפי שלימד אותנו השופט היהודי הראשון בבית-המשפט העליון האמריקני, לואיס ברנדייס: "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר". לתקשורת יש תפקיד קריטי בהוצאת השחיתות הציבורית לאור ובמניעת טיוחה או החיפוי עליה - כמו גם ברענון זכרונו העמוס של הציבור, ובעיקר של הצעירים שבתוכו, ב"רקורד" המפוקפק של אלה המבקשים את אמונו. ואולם, רב החשש כי תקשורת הרואה במושחת-הצמרת "אתרוג" שיש לשמור עליו מכל משמר, על מנת שיממש את משאת נפשה האידיאולוגית, לא רק שלא תחשוף את מעלליו - בהווה ובעבר - לאור השמש, אלא גם תגיף הרמטית את התריסים.
עדות נדירה מבפנים לסכנה הזאת ניתנה, לכאורה, בַּתצהיר שהגיש לבית-הדין לעבודה ניר בכר, עורך מוסף "7 ימים" של העיתון הגדול והנפוץ ביותר בישראל. בכר טען בתצהירו כי נחשף לא אחת להתנגדות של המו"ל ולהתנגדות של עורכים ראשיים של העיתון לפירסום תחקירים על שחיתות חמורה בצמרת הפוליטית הגבוהה ביותר. לדבריו, הוא טען בישיבת המערכת של העיתון לקראת הבחירות, כי נדמה שהוא פועל בשירות קמפיין הבחירות של אריאל שרון - וטענתו זו היתה מן הגורמים לפיטוריו. "ידיעות אחרונות" הכחיש את הדברים, אך מטרידה העובדה שלא היתה זו הפעם הראשונה שבה הואשם העיתון ב"הלבנה" או ב"גימוד" של שחיתות ראש הממשלה.
עורך בכיר אחר שפוטר ממנו, מירון רפופורט, טען בשעתו כי הודח משום שבמסגרת תפקידו כראש דסק החדשות פרסם בהבלטה מאמר של העיתונאי החוקר המצטיין, מרדכי גילת, בגנות השחיתות הזאת - והכתיר אותו בכותרת "שרון לא דיבר אמת". כפי שהתריעה אז האגודה לזכויות האזרח, פיטוריו של רפופורט הדיפו "ריח רע של השתקת ביקורת לגיטימית על ראשי השלטון" ונראו כ"התנכלות-על לחופש הביטוי ולאושיות הדמוקרטיה מצד אלה שמתיימרים להיות מראשוני אביריה".
העמדה התקשורתית האמורה - שעל פיה ההתנתקות או ההתכנסות מן השטחים יכולה וצריכה להצדיק את טיהור שרץ השחיתות - היא נפסדת ממש כעמדה, המקובלת עדיין על כתבים ופרשנים צבאיים לא מעטים, שעל פיה "הצורך הביטחוני" מצדיק העלמת עין ממחדלים ומעוולות בצבא ובזרועות הביטחון האחרות, או הקלת ראש בתופעות אלו. כזו כך גם זו סותרת, כמובן, את האתיקה העיתונאית הקובעת כי "עיתונאי ועיתון לא יימנעו מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו".
אולם, כאשר מדובר בטיהור שרץ השחיתות, הפגיעה איננה רק באתיקה העיתונאית אלא גם באתיקה הציבורית בכלל. החיפוי התקשורתי על מחדלי רשויות הביטחון תרם, כידוע, לקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים. החיפוי התקשורתי על השחיתות מאיץ את הידרדרותנו במדרון התלול והחלקלק ממדינת חוק לרפובליקת בננות.
